"בייזל", פאב קטן בבוהמית וגם ביידיש, הוא הפאב השני שפתח אלכסנדר קסטיוק, 46, ביחד עם שני שותפים, לפני שנתיים וחצי בשכונת המהגרים נויקלן בברלין. את הפאב הראשון, שנפתח ב-2011, הם סגרו אחרי תשע שנים בגלל הקורונה. הפעם הם חיפשו מקום גדול יותר, עם חדר אחורי שבו אפשר לקיים הרצאות, סרטים וכנסים בנושאי אמנות, תרבות ובעיקר בנושא שקרוב במיוחד לליבו של קסטיוק: אנטישמיות.
בספטמבר 2023 עוד התקיים בפאב, שמכיל מקום לכמאה אורחים בצפיפות בין רהיטי עץ פשוטים, דיון שעסק בחמש מיתולוגיות לגבי הקמת מדינת ישראל. השמאל הרדיקלי בנויקלן התרעם, הסית נגד הפאב ברשתות, טען שמדובר במקום ציוני, אנשיו ופעילי בי די אס הגיעו לבאר כדי להפריע, להתפרע ולא לתת לדיון להתקיים. בשישה באוקטובר, קסטיוק ושני חברים ניהלו דיון על מלחמת יום כיפור. 120 איש הגיעו להרצאה הזו, אחד הערבים העמוסים בתולדות הפאב. כשאחרוני האורחים הלכו הביתה, התחיל הטבח בישראל.
"אני זוכר שאחרי יום, ביום הטבח, התחילו להגיע התמונות של אנשים שמחלקים ממתקים בהרמן פלאץ, ההליכה ברחובות היתה מלווה באגרסיביות מאיימת, פחד", נזכר קסטיוק, "ומיד החלטתי שאני נאבק, לא מתחבא, לא מוותר, שאני מגביר את המודעות לגבי ישראל ואנטישמיות דרך הרצאות וסרטים".
ככל שהתגבר תדר המסרים שלו נגד אנטישמיות, ככה גברה האלימות כלפיו וכלפי המקום: משולשים אדומים המזוהים עם החמאס צוירו על קירות המקום, סטיקרים נגדו ונגד ישראל, אנשים עטויים בכאפיות שנכנסו למקום וקרעו פוסטרים של חטופים, שלא לדבר על מאות ביקורות גרועות על המקום בגוגל, על האוכל המגעיל ו"האווירה הציונית". השוטרים היו מגיעים, שואלים מה הנזק לרכוש והולכים. "היה פה יום אחד אבא שהלך עם הבן הקטן שלו ואמר לו 'אתה רואה, זה מקום של חזירים ציונים'", אומר קסטיוק. שלוש פעמים ניסה מישהו לנפץ את החלונות בפטיש ובאבנים בזמן שלקוחות נמצאים בתוך הפאב ולא יכול לזכוכית הביטחון, אלא רק כדי סדק. באחת הפעמים, מישהו הדביק את המנעול לדלת הראשית כשאחד הבעלים היה עדיין בפנים, העלה באש קופסה, ניסה לנפץ את החלון ואז להחדיר את האש פנימה. "ניסיון רצח", קורא לזה קסטיוק. רק עירנות של כבאי שחזר ממשמרת הלילה שלו הביאה לכיבוי הסכנה.
בייזל יושב על כיכר שמחברת שני רחובות, חמישה עצים מסוככים על ספסלים מעוטרים בקרמיקה על הכיכר. במרחק מאה מטר משם נמצאת תחנת נויקלן, שם נעצר וברח מוסלמי שנשא איתו מזוודה עם כמות עצומה של חומר נפץ מוכן לפעולה. מול הכיכר יושבת דרך קבע מכונית משטרה עם שניים או שלושה שוטרים בתוכה. בכל פעם שמישהו נכנס לפאב, כל העיניים נשואות אליו, כל רעש מעורר בהלה. כשעמדתי בחוץ ודיברתי עם לקוחות אחרי הרצאה, יצאו אלי שניים מבעלי הפאב וביקשו לדעת מי אני ושאראה להם תעודות מזהות. פחד של טרור שלא ניכר באף אחד מהעסקים האחרים באזור - כמעט כולם בבעלות ערבית.
רק שהאוכלוסייה הערבית והמוסלמית בשכונה היא לא הגורם העיקרי לבעיות של קסטיוק ובייזל.
קסטיוק נולד ב-1978 בבוואריה, למד עבודה סוציאלית והיסטוריה ועבר לברלין ב-2005, ישר ותמיד בנויקלן. הוא היה פעיל בתנועות שמאל אנטי-פאשיסטיות והתעניין תמיד בהיסטוריה של ישראל שבה גם ביקר, והפך את האנטישמיות לנושא הלימוד העיקרי שלו. "יש לנו כמובן את החובה ההיסטורית כעם", מסביר קסטיוק, "אבל עכשיו האנטישמיות משתנה, עוברת מהימין לאיסלאם הקיצוני ולשמאל הרדיקלי. אנחנו לא פילושמיים ולא חושבים שיהודים וישראל זה הדבר הכי טוב ומושלם בעולם, להיפך, יש לנו הרבה ביקורת על ישראל, אבל יש לנו הרבה יותר ביקורת כלפי הסצנה בשמאל שממנה הגענו. יש פה חוסר ידע של ההיסטוריה, רצון לנקות את האשמה על ידי ייצור ישראל כיישות פשיסטית וקולוניאליסטית ומקור הרע בעולם.
"הרדיקליות נמצאת במגמת עלייה מדהימה, מפחידה. יש קריאות נוראות ברחובות נגד יהודים וישראל. השמאל מנוהל על ידי פרוגרסיבים שמאיצים תהליכים של רגרסיה. להט"בים שמשתפים פעולה עם הומופובים, והכול מתודלק בשנאה עצמית ושנאה כלפי הערכים של המערב. הרס עצמי מטורף ביודעין. גם אני לא מרוצה מכל הערכים של המערב, אבל זו עדיין האופציה הכי טובה. יש הרבה אנרגיה ותשוקה בשנאה לישראל וליהודים, הם מרגישים טוב עם האנטישמיות, יש להם הסבר טוב למה שקורה בעולם, וכיוון שמעורבים בזה גם הרבה סטודנטים, אתה פתאום גם מתחיל להבין איך התפתחו והואצו פה תופעות בשנות השלושים של המאה הקודמת. יש פה חרמות על ישראלים ועל יהודים ועל הילדים שלהם. הם מקבלים כוח מההרס וההסתה לשנאה".
"בסצנה שלי יש איבה לישראל וליהודים", אומרת אלה, 31, תקליטנית ברלינאית, "זה מעורר קבס. גם לי יש ביקורת כלפי ישראל, אבל קיימת אצלי גם אמפתיה כלפי הקורבנות של השבעה באוקטובר. כפמינסטית, נשבר לי הלב ממה שקרה לנשים ישראליות בשבעה באוקטובר. זה לא קיים יותר בשמאל פה. אנטישמיות הפכה למשהו אטקרטיבי וזול, שים כאפייה ותצעק נגד ישראל ואתה בצד הטוב של ההיסטוריה. אתה בכלל הקורבן".
אחר כך היא מספרת לי איך הדריכה את החברה שלה להגיע לבייזל. "אמרתי לה לצאת מהתחנת רכבת, להיצמד לימין, תעבור כמה שלטים, כתובות ופוסטרים של פלסטין נטולת ישראל, תסתובב שמאלה, ואז, כשהיא תראה על הקירות רצף של משולשים אדומים הפוכים של החמאס, היא תדע שהגיעה".
"ההורים מבקשים שאפסיק"
יש לבייזל קהל קבוע ונאמן. מעטים עזבו ולא שבו, במקומם הגיעו כאלו שמצאו מקום נוח לשתות ולהעביר ערב עם חברים, הרוב מגיע כדי להביע סולידריות, עם ישראל ועם המאבק, שבעיני רבים מהם הוא כבר לא מאבק ישראלי, אלא מאבק על הטריטוריה ודרך החיים שהם מאמינים בה. הבסיס לסימפטיה לישראל, אומרים לי כמה מהם, הוא הומני. אנחנו לא נוצרים פונדמנטליסטים, אומר לי אחד מהם, אנחנו מעריכים מקום של חופש ודמוקרטיה, כמו ישראל, שיצר יש מאין וחיבר בין אנשים מלאומים ותרבויות שונות.
"אני מודאג, מתבייש וכועס שאין הרבה יותר אנשים שמצטרפים למאבק", אומר קסטיוק, "הם מפחדים. הם ראו את היקף האלימות והאכזריות, אבל אין ברירה. המאבק של ישראל זה הפרונט של המאבק על החברה המערבית. הניסיון שלי לצייר את ישראל באור חיובי יותר, הוא הגנה על עצמי, החברה שלי, האמונה והמורשת שלי. אנשים פה, בניגוד לאוקראינה וישראל, עוד לא מבינים שהם כבר במלחמה, תחת התקפה על החיים שלהם. אין התארגנויות וערבות הדדית כמו בישראל. אנחנו חייבים לעבור תודעה, כי הפחד של האנשים שלא יוצאים להפגין ולא נלחמים איתנו, מתרגם להצבעה שלהם לימין הקיצוני. אנשים שמרנים כועסים, מתביישים שיהודים צריכים לפחד ללכת עם כיפה או מגן דוד. יש פה ואקום, והימין הקיצוני נכנס אליו. זה ברור.
"אני משלם מיסים גרמני, אזרח שומר חוק. למה אני צריך שמירה משטרתית ולפחד מכל מי שנכנס לפאב שבבעלותי? חייבת להגיע התגייסות להילחם נגד הצד השני. ההורים שלי מבקשים ממני להפסיק, אבל אני עונה להם שאין לי ברירה. אנשים אומרים לי לסגור ולעבור לשכונה אחרת. אבל זה פתרון רגעי. אם אתה לא עוצר את זה פה, זה ירדוף אחריך למקום הבא. אני לא יכול להפסיק, כי אז אני לא יוכל להביט במראה. כי במקום שבו יש כל כך הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לתת את החיים שלהם תמורת ערכים של חופש והכלה, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות פחדן.
"הייתי בישראל מאז השבעה באוקטובר. זה לא ממש מקום מזמין לתיירים. יקר ויש מלחמה. אבל אתה מקבל השראה מההתנהגות שלהם, מהנכונות להקריב למען מטרה. גרמניה היא מקום קיצוני מאוד: או פציפיזם או מלחמת עולם, או הרעפת אהבה על מהגרים ב-2015 ופתיחת שערים ללא ביקורת או הצבעה מסיבית לימין הקיצוני. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו, להשתנות. למצוא את שביל הזהב בין עזרה למהגרים ופליטי מלחמה לבין שמירה על הערכים והחברה שלנו ושמירה על היהודים מפני האנטישמיות של האיסלאם הקיצוני שלא היינו מודעים לה. צריך הומניות ריאלית. לא להביא לפה אנשים שישנו את הרחובות שלנו. צריך לסגור מסגדים, יותר אכיפה ומאסרים. אם גרמניה רוצה לעזור למהגרים, היא צריכה להוציא אותם לחופש, לא להזניח אותם ולתת להם ללכת למוסדות דת שנותנים להם תשובות פשוטות לזרות שלהם".
מחוץ לפאב, עדיין יש עשרות סימני מחיקות של משולשים הפוכים. הסדקים בחלונות עדיין קיימים, וגם כתם הפיח של ניסיון השריפה. סטיקרים בערבית: "חמאס זה החיים שלי" ו"ויוה בריגדות אל קודס". מקום מסומן. "זה מוזר", אמר לי קסטיוק כשנפרדנו, "השוטרים לא מבינים מה קורה פה, מה הקונטקסט. הומואים כבר ברחו מהשכונה הזו, אני לא ביקרתי ברחוב הראשי זוננאלי כבר שלוש שנים, יהודים מדליקים את החנוכיות שלהם בעורף הבית ולא בפרונט. אתה משנה את אורח החיים שלך, חושב לפני כל פעולה. אתה אחראי לגורל שלך ופתאום אתה מרגיש קצת כמו ישראלי, שאתה חייב להיות תמיד עירני ובהיכון כדי לשמור על החיים שלך. זו אשליה לחשוב שזה קורה רק בישראל. אתה מבין שאתה במלחמה על הבית והעסק שלך ואסור, אסור לך להפסיד". כשיצאתי, הרמקולים בפאב ניגנו את "טיים אפטר טיים", של סינדי לאופר.
