את נאיפה מולא, השפית של "נאיפה", אחד המקומות הכי רותחים בתל אביב של קיץ 2023, אפשר לפגוש יום-יום, לילה-לילה, במסעדה שלה, שחוגגת בימים אלו חצי שנת פעילות. שם היא מלהטטת בין כובע השפית, הבעלים, המארחת, המלצרית ועוד לא מעט תפקידים שהיא עושה מכל הלב, אבל גם בגלל שהיא פשוט מפחדת לשחרר את הבייבי שלה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ל"נאיפה" מגיעים בקביעות הכוכבים הגדולים בארץ ("גל גדות התקשרה אליי בעצמה כדי להזמין מקום ליום חמישי, בחיים לא התרגשתי ככה"), עמיתים למקצוע, החברים מירכא והמשפחה, ומולא מוצאת את עצמה בוכה - ולא רק מהתרגשות - שלוש פעמים בערב. "בחיים לא הייתי בלחץ נפשי וגופני כזה", היא מודה ומותחת את הקוקו שהפך לסימן ההיכר שלה, "אבל בחיים לא הגעתי לנקודת שיא כזו. עבדתי במקומות אחרים בעיר, אבל אף פעם לא הובלתי מסעדה שהיא בתפוסה מלאה כמה חודשים קדימה. אנשים נהנים ממה שיצרת, ואת רואה את זה בלייב, את מגשימה את עצמך, אז הלחץ איכשהו מתגמל".
ממה נובע הלחץ בעיקר?
"אני פה משמונה בבוקר, פותחת את המסעדה, ונשארת עד אחת בלילה. ככה זה כבר שישה חודשים, יום־יום. אין מצב שאני קמה ואומרת לעצמי, 'לא בא לי היום', אין חיה כזו. זה מצד אחד מאוד מפחיד, המחויבות, הציפיות של אנשים, ומצד שני אני רואה מה המצב של מסעדות אחרות. צריך להגיד תודה וחמסה. אתמול הייתי באחת המסעדות הכי נחשבות בעיר של שף מוכר. רק שלושה שולחנות היו מלאים, וזה עוד היה בסוף שבוע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את החלק הזה בעצמה, הפרפקציוניסטי, הלא-מתפשר, היא מכירה היטב. בעבר הובילה את L28 - חממה קולינרית שמארחת שפים מתחלפים בסבבים של חצי שנה - ולמרות שהמקום לא היה בבעלותה, היא נתנה את כל כולה, ואז עוד קצת.
"אמרתי לעצמי מה אעשה כשתהיה לי מסעדה משלי, אם ככה אני מתנהגת כאן? ככה זה, בכל מקום שאני עובדת בו אני מחוייבת ולויאלית. אבל פה אני 'הבאק והפרונט', המשקיעה, השפית הראשית, זו שמשלמת משכורות, זו שנמצאת ב'פלור', בשירות, בכל מחלקה אני יודעת כל פיפס קטן. הראש שלי רץ ואני לא יכולה להוריד רגל מהגז. וזה טו מאצ'. זה קשה. שישה חודשים עברו לי כמו שש שנים. אז בכל ערב אני עוצרת, בוכה את החיים שלי, משחררת רגעים קשים, לומדת מהם, גדלה מהם. המסעדה נפתחה, עשיתי את זה, ועכשיו צריך לדעת איך להוביל את הספינה קדימה, להיות במגמת עלייה ושיפור. אני לא מצליחה להתרגל לפידבק שאני מקבלת, לזה שכולם אומרים לי כמה טעים. כמובן שאני נורא אוהבת לשמוע, זה נותן לי דרייב, נותן לי כוח".
נשמע כמו צרות טובות.
"זה מרגש וקשה יחד. אני בוכה מול האורחים, עוברת שולחן-שולחן וממש מתרגשת. קוטפת את הפירות. אני לא באה מבית עשיר, כדי לפתוח את 'נאיפה' עבדתי קשה, חסכתי, לקחתי הלוואה מהבנק, מ-2012 לא טסתי לחו"ל אפילו פעם אחת, לא יצאתי לחופש. עבדתי מסביב לשעון כדי לפתוח את הדבר הזה לבד. אין שף שעשה את זה ובטח לא שפית. לא קשור לזה שאני דרוזית או אישה. וזה וואו. ואתה שומע את מה שאנשים אומרים, 'אנחנו מרגישים בסלון שלך', 'אנחנו רבים מה המנה הכי טובה' וזה מטורף כי פתחתי בתקופה הכי גרועה במדינה, ואני עדיין מצליחה וזוכה לעשות שמח לאנשים. זו זכות גדולה. אז שעל זה יהיו הדמעות שלי, גם אם זה שלוש פעמים בערב".
אני מניחה שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית נוגעת לך. גם כדרוזית, אבל גם כאישה. איך את רואה את הדברים?
"אני לא אוהבת פוליטיקה. הבטחתי לעצמי המון שנים לא להתערב בפוליטיקה. כרגע אני מרימה עסק פרטי, נשאבת לעבודה פה ולא באמת מפנה זמן לדבר הזה. ברור שהמצב לא טוב בכלל. אני חושבת שאנחנו בנקודת האל-חזור ואנחנו לא יודעים לאן נמשיך הלאה כחברה. אין לי באמת מושג מה אני חושבת על הרפורמה, מי אני שאקבע מה קורה ומה יקרה? אני רק רוצה שיהיה טוב. ולמרות שאני מודאגת כאישה וכדרוזית, אני לא מתעסקת בזה. אני מתמקדת באיך לעשות טוב ולא באיך לפלג או לבחור צדדים. אני פה בשביל לעשות טוב ושמח".
עד לפני תשע שנים, מולא (34) בכלל למדה ראיית חשבון ועבדה כבנקאית. המרחק בין הנקודה הזו בחייה לבין להיות שפית, ועוד בעלת מקום משלה, זהה למרחק בין אסף גרניט לקריירה משגשגת במשפטים. היא נולדה בירכא, שם הכירה את בן זוגה חאלד, איש צבא. כשחאלד עבד על פרויקט כיפת ברזל, הזוג הצעיר נאלץ לעבור להתגורר ברמת גן, רחוק מהמשפחה שנשארה בכפר.
"בתקופה הזו הפכתי להיות אורחת קבועה ב'יפו-תל אביב', המסעדה של חיים כהן", היא נזכרת, "יום אחד ביקשתי מהצוות שם ללמוד איך להכין פסטה כמוהם. יותר נכון התחננתי. אמרתי להם, 'תנו לי צ'אנס להיות במטבח, לראות מה אתם עושים. רק לשלושה ימים - אפילו אשלם לכם. מהרגע הראשון שנכנסתי שם למטבח, הבנתי שזהו, זה החלום שלי. ועוד הבנתי מיד שלא אהיה עוד טבחית כמו כולם, שאסלול לעצמי דרך משלי. כבר מהיום הראשון שם ידעתי שיום יבוא ואפתח מסעדה משלי. ידעתי שזה ייקח זמן ובדרך תהיה עבודה קשה, אבל שזה יקרה. והנה, אנחנו יושבות היום במסעדה שלי".
ולפני שנכנסת למטבח המקצועי, היית מבשלת בבית?
"הייתי מבשלת המון, אבל זה לא היה התחביב שלי. כשהיו שואלים אותי מה התחביב שלי הייתי עונה שאני אוהבת לצלם. לא הייתי מודעת למה שבאמת עושה לי טוב. אמא שלי ושתי הסבתות שלי הן וואו במטבח. מעולם הן לא עבדו, כי היו צריכות לארח את כל מי שבא לבקר. גדלתי בבתים מאוד נחשבים בכפר. סבא שלי היה 20 שנה במועצה, וכל חברי הכנסת התארחו אצלנו בבית. גרנו מעל סבא וסבתא וכילדה הייתי יורדת אליהם, עושה סיבוב, רואה מה יש לאכול. תמיד היה אוכל עשיר, תמיד היו מלא אורחים. יש אצלנו אלבומי תמונות שבהם רואים את סבא עם יצחק שמיר, שרון, ביבי, רבין. כולם היו אצלנו. גדלתי כל הזמן סביב הדבר הזה שנקרא אירוח, אבל עד אותו הרגע במסעדה של חיים לא חשבתי עד כמה זה טבוע בי".
ומה קרה אחרי הרגע ההוא?
"אני באה להורים שלי ולבעלי, ואומרת להם שאני משנה קריירה. הם לא הבינו מה עובר עליי, חשבו שהסתובב לי בורג בראש. למדתי אז כבר שבע שנים ועבדתי כחשבת שכר בבנק ופתאום אני אומרת להם שאני רוצה לעבוד במטבח. אמרתי להם ששם אני נהנית, פורחת, ושתהיה לי גם קריירה מזה".
מניחה שהם היו סקפטיים.
"לגמרי. ואז הייתה לי שיחה חשובה עם בעלי, אמרתי לו שזה מה שאני רוצה באמת לעשות ואני מבקשת שיבין אותי. והוא הבין. החליט ללכת על זה איתי. מצד ההורים זה לקח יותר זמן, אבא שלי חילוני, אמא שלי דתייה. ולפני עשור החשיבה הייתה מוגבלת. הם שאלו, 'איך תעבדי במטבח שיש בו גברים?' ואני עניתי: 'אבל גם בבנק עבדתי עם גברים'. והם מצידם: 'היית מגונדרת, קמה כל בוקר למשרד מתוקתקת, ומה עכשיו - קמח על הפרצוף?' אבל אני מתה על הלכלוך, היצירה, העבודה הפיזית. כמו שאת רואה אותי עכשיו", היא מצביעה על מדי השף המלוכלכים שלה, "זה מה שעושה לי טוב.
"אמרתי להם שיניחו לי, והם באמת הבינו שאני מאוד נחושה. אחרי תקופה הנושא הזה עלה שוב פעם. הייתי אז שלושה חודשים במקצוע ואבא שלי נסע לתל אביב במיוחד מהצפון, וביקש שאשקול מחדש אם אלו החיים שאני רוצה. אמרתי לו שאני כבר עומדת כבר בזכות עצמי, ושהוא צריך לתת לי להחליט מה עושה אותי מאושרת, ואז הוא הבין שהוא לא יכול לקבוע בשבילי".
מרגע שנכנסה למטבח של כהן חלפו ארבע שנים וחצי עד שעזבה. "אנשים מהכפר התחילו לבוא להתארח במסעדה. הייתי שפית זוטרה אבל הם הגיעו וביקשו לראות את נאיפה. ואני עומדת שם במטבח, ורואה אנשים שהגיעו מהצפון, מהכפר, במיוחד אליי, וזו בכלל לא המסעדה שלי. לאחד מהאורחים היה מקומון בירכא ואחרי ארבעה חודשים הוא עשה עליי כתבת שער עם הכותרת, 'נאיפה שוברת את תקרת הזכוכית'. משם הכול התהפך. ההורים שלי התחילו לבוא למסעדה, התחילו להיות גאים. ואני הרגשתי במקביל שהיכולות שלי משתפרות".
ואז הגיעה תקרת הזכוכית ב"יפו-תל אביב".
"נכון. רציתי להחליף את השף התפעולי, שהיה בזמנו תומר טל (היום השף של מסעדת "ג'ורג' וג'ון" - ל"א), וקיבלתי סירוב. חשבתי שמגיע לי, וכשהם לא חשבו כמוני התפטרתי. לא היה לי באותו זמן משהו בידיים, וזה הכניס אותי לחוסר ודאות. חוויתי פרידה לכל דבר, כמו מבן זוג. הייתי מכורה למקום, לויאלית. זו הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לבקש להתקדם והיה מאוד קשה לקבל סירוב. ניסיתי להילחם, גם מול חיים כהן, לא ויתרתי, אבל אי אפשר בכוח. התאכזבתי, בכיתי. בעלי תפס את הראש, לא האמין שככה זה נגמר. אמר לי, 'לאן תלכי עכשיו? התחלת בהכי גבוה'".
היה כעס?
"היה, אבל למרות הכול מעולם לא היינו בריב. חיים עשה לי מסיבת פרידה, הביא לי סכין מתנה, הרים שולחן אוכל. נפרד ממני בלי כעס. הוא בא להתארח בקדנציה שלי ב-L28. וכמובן בא לפה למסעדה שלי והכי התלהב שיש, עף על האוכל".
חוסר הוודאות לא נמשך זמן רב. מולא קיבלה הצעה מפתה מקבוצת ירזין, אחת המובילות בתחום הקולינריה בישראל, שהציעה לה להיכנס למיזם L28 לכהונה בת חצי שנה. "דלת נסגרת דלת נפתחת", היא אומרת, "צריך להכניס דברים לפרופורציה, לא כל מה שאנחנו רוצים קורה. שנים חיכיתי לתפקיד של השפית ב'יפו-תל אביב' וזה לא קרה. אבל קרה משהו יותר טוב".
ואיך משתלבת בסיפור התחנה הבאה שלך, הריאליטי "משחקי השף"?
"בשבילי זה היה לקבל שתי מתנות. הראשונה היא לאתגר את עצמי, לראות כמה אני מסוגלת לעמוד בלחץ זמנים, להוציא אוכל בזמן קצר, לעמוד מול שפים גדולים. והמתנה השנייה היא שרציתי חשיפה. בשלב הזה כבר ידעתי שאהיה השפית הבאה של ישראל".
בזמן הקדנציה ב-L28 התחילו להגיע הצעות מאנשי עסקים שניסו לשכנע את מולא לפתוח לה מסעדה. המימון - עליהם. אבל את מולא לא פשוט לשכנע, ובטח לא לקנות בכסף. "קיבלתי המון הצעות", היא אומרת בגאווה גלויה, "שמעתי מקולגות שלי שלא היה בחיים הייפ כזה על מסעדה בתל אביב. כיבדתי כל הצעה, ישבתי והקשבתי, אבל אני אדם של תחושת בטן ואף הצעה לא הרגישה לי נכון, לא משנה עד כמה זוהרים היו השמות שישבו מולי ולא משנה כמה כסף רצו לשפוך עליי. את לא מבינה כמה".
זה נשמע כמו הצעות שאי אפשר לסרב להן.
"אבל כל הזמן חשבתי מה זה עושה לי, וזה לא עשה לי כלום. ההצעות שלהם רק מיקדו אותי ברצון לפתוח מסעדה לבד, כי אני מאוד קנאית למוצר, לעבודה. פתאום לתת למישהו זר להיכנס לי למטבח? היה לי קשה מאוד לבלוע את זה. אמרתי לעצמי שאעשה כל דבר, ואשלם כל מחיר כדי לפתוח מסעדה עם בעלי. הוא מנהל פרויקטים ב'אלביט' ביום, ובערב הוא פה, עוזר בכל המספרים והאקסלים".
ולא היה בך פחד מהמחשבה על לפתוח מסעדה לבד?
"עברתי המון בחיים. אני הבת האמצעית במשפחה ותמיד הייתי עושה הכול בשביל כולם. הייתי הגב שלהם בטוב, ברע. בחתונות אני המארגנת המפיקה של הכול. בבית במשך שנים הקרבתי והייתי לבד כי לחאלד הייתה קריירה מאוד תובענית בצבא, הוא אחד המפתחים של כיפת ברזל, וכמעט לא ראינו אותו. אז המקום היחיד שגרם לי להרגיש אני ולהתבלט היה המטבח. וברגע שהחלטתי שאני שם, אמרתי ששום דבר לא ישבור אותי, שאני הולכת על זה עד הסוף. הבנתי גם שאני חייבת לגור רחוק מההורים, לעבוד בשעות שהן לא שעות. לסדר את הלו"זים עם בעלי. אתה לא יכול לעשות את כל זה אם אין לך אמונה במוצר שלך. אם אתה לא בטוח בו במיליון אחוז".
את שתי בנותיה ירין (12) ויולי (6), מגדלים בני הזוג ברמת גן, בסביבה יהודית לחלוטין. "לפני חמש שנים כאב לי על חיי המשפחה שלי, על הילדות שלי, אבל עכשיו למדתי מה לעשות כדי שפחות יכאב. אני עושה דייטים קבועים איתן במהלך השבוע, ויש לי דייט קבוע בשבת עם בעלי במסעדה. הבנות גאות בי, היו איתי בכל התהליך, בבחירת הצבעים של הקירות, של הריהוט. ביום האישה הזמינו אותי מבית הספר של הבנות להרצות לצד טייסת, להראות שנשים יכולות הכול, וזה היה מדהים. הבת שלי עשתה עבודת חקר על נשים שעשו היסטוריה והיא שמה אותי לצד גולדה מאיר. זה אומר משהו על ההשפעה שלי עליה.
"אגב, גם אם לא הייתה לי מסעדה בתל אביב הייתי ממשיכה לגדל אותן פה. אומנם אני מגדלת אותן שונה מאיך שאני גדלתי, בסביבה דרוזית, אבל הן כן גדלות עם מודעות מאוד גדולה לערכים שאני גדלתי עליהם ויודעות טוב מאוד מה מותר ומה אסור בעדה שלנו. עם ירין אני מדברת מגיל צעיר על זה שאצלנו אסור להתחתן עם יהודי. אני רואה שגם הצעירות בגילה שחיות בסביבה דרוזית גדלות באופן שונה, יותר מתקדם, וזה מרגיע אותי. אני רוצה לשמור על הקיים, הבסיס, המקורות והכבוד של העדה. מצד שני רוצה לשחרר אותן לעשות מה שהן רוצות להיות. הן מקבלות את הטוב משני העולמות".
ולמה באמת בחרת לפתוח מסעדה דווקא בתל אביב?
"אני חושבת שאם אתה הולך על משהו גדול - אז תלך עליו במקום הכי תחרותי. יש פה את כל הקולגות הכי כרישים, ואנחנו בלב הקולינרי של ישראל. יכולתי לפתוח מסעדה באיזה חור ולהיות הכוכבת, אבל אז לא היו לי מתחרים ואני לא טובה בלי תחרות.
"כשהתחלתי לחפש נכס הייתי בטוחה שייקח חודש, חודשיים, אבל לקחו לי ארבע שנים למצוא נכס ביתי ואותנטי. תראי מה יש פה, עצים, זרם מים, עצי לימון, דקלים, אבנים. הכל מזכיר לי את הכפר. ואז אתה נכנס פנימה, והכל גבוה, נקי ופיין. וזה 'נאיפה'. בדיוק כמו שחלמתי".
ואת באופן אישי אוהבת את העיר?
"תראי, העיר תמיד תהיה רועשת אבל אני מסתכלת על הצד החיובי שלה. יש בה מגוון של אנשים שאני פוגשת סתם ככה ברחוב, אנשים מכל צבע ומכל מקום וזה מדהים. העיר מכילה ומכבדת את כולם. אני זוכה להסעיד כל כך הרבה מגוונים בזכות העיר הזאת".
לצד כל הטוב, יש דברים שלמולא עדיין מאוד קשה לקבל. ביקורות למשל. גם מצד אורחים, וגם ממבקרי מסעדות. "יש כמה דברים מבאסים שמתבלטים במיוחד כשאתה פותח מסעדה חדשה", היא מזדקפת, "אנשים לא מבינים מה הקונספט פה. מגיעים ל'שפית הדרוזית' ורוצים לפתוח שולחן של סלטים. וזה לא יפה. אני כל לילה קוראת ביקורות בגוגל, לא הולכת לישון, הכל אך ורק כדי להשתפר. אבל עדיין זה מבאס. כשאנשים כותבים, 'מנות קטנות, לא ציפינו' אני רוצה להגיד להם שאחת - המנות שלי לא קטנות, ושתיים - אני לא מסעדה דרוזית.
על הביקורת של שגיא כהן: "הוא הגיע וקטל אותי, כתב 'מסעדה פלצנית ומתיימרת'. בדרך כלל אחרי שאני קוראת ביקורת אני שואלת במה נפלתי, מה אפשר ללמוד. בביקורת הספציפית הזו לא מצאתי כלום ללמוד. 'המטבח הדרוזי המשתכנז', הוא כתב, אבל מאיפה אתה יודע מה זה מטבח דרוזי בכלל?"
"אומרים לי, 'מה אמא שלך ככה מגישה את המלפוף? ארבע חתיכות בצלחת?' ואני עונה, 'לא, אמא שלי לא מגישה ככה, היא שופכת את כל הסיר על השולחן, אבל אמא שלי היא אמא שלי ואני זה אני'. אין פה פרשנות לאוכל דרוזי ולא לאוכל ערבי. כשבניתי את התפריט חשבתי מה נאיפה אוהבת לאכול ושמתי את הלב בתפריט, אז בבקשה לא לקטלג אותי כמסעדת פועלים. בסוף, אני מתכוונת להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. 'נאיפה' לא תשתנה, היא רק תשתפר".
170 סועדים מגיעים כל ערב ל"נאיפה". בין המנות הפופולריות - סיגר מסח'אן - פיתה דרוזית במילוי עוף ובצל, מלפוף - כרוב בלאדי ממולא בציר טלה מצומצם וניוקי פריקי עם חמאה חומה. "האוכל שלי מצויד בהרבה זיכרונות ילדות, טכניקות שלקחתי מאמא וסבתא, השראות, אבל האוכל שמוגש ב'נאיפה' זה אוכל של נאיפה, במסעדה שהיא מסעדת שף. מתחילת הדרך התפריט שלי הוא אותו תפריט, ידעתי בדיוק איזה אוכל אגיש. הוויז'ן היה קיים. חאלד אמר לי, 'נראה לך שזה יעבוד פה בעיר?' וגם ההורים שלי היו סקפטים ואמרו, 'אולי תלכי על סגנון איטלקי'. אבל לא שמעתי לאף אחד, התמקדתי במה שאני רוצה, באינטרפטציה שלי לאכול הדרוזי שאני כל כך אוהבת. יש בכל מנה הרבה עומק והרבה מחשבה".
דיברת על מה שמצפים ממך בגלל המוצא שלך. את מרגישה גזענות כלפייך?
"כן, אבל כשאנשים אומרים בכניסה, 'יש לך עלי גפן?' - הם מושפלים, לא אני. אני מאוד אוהבת עלי גפן אבל לא, לא הבנתם לאן הגעתם. אז כן, יש בורות, יש חוסר מודעות. אם אתה מחליט להיות בפרונט אתה צריך להתמודד גם עם האנשים האלה, להגיב להם באופן נעים. כנ"ל מבקרי האוכל שלא אוהבים, שחשבו שזה X וזה Y, זה בסדר".
אבל היה מבקר אוכל אחד שהצליח להוציא אותה משלוותה. "הוא (שגיא כהן מ"הארץ" - ל"א) הגיע וקטל אותי, כתב 'מסעדה פלצנית ומתיימרת'. בדרך כלל אחרי שאני קוראת ביקורת אני שואלת במה נפלתי, מה אפשר ללמוד. בביקורת הספציפית הזו לא מצאתי כלום ללמוד. 'המטבח הדרוזי המשתכנז', הוא כתב, אבל מאיפה אתה יודע מה זה מטבח דרוזי בכלל? למה אתה קובע מה אני צריכה להיות?
"ומה עוד מרתיח אצל המבקרים? שהם קובעים לי מה היכולות שלי: 'היא עוד לא מאה אחוז, היא תשתפר', אבל מי שמכם להגיד מה אני יכולה לעשות? לאיזו רמה אני יכולה להגיע? בדרך לאיפה שאני נמצאת היום רמסו אותי - שפים, טבחים, סושפים שלי שלא האמינו בי אבל עברתי את כולם. אז מי זה מבקר אוכל שלא נכנס מעולם למטבח וידבר על יכולות? תמיד אני זוכרת שיום למחרת אתה קם למסעדה, מסתכל על רשימת המוזמנים שמלאה חודשים קדימה, ורואה שנוספו לה עוד מאתיים הזמנות. יש מחיר לאבק הכוכבים".
ואיך את מתנהלת באמת עם אבק הכוכבים? עם תשומת הלב?
"אני נהנית מזה מאוד. הייתה לי תקופה שהתביישתי, אבל למה לפספס? צריך לחיות את הרגע, לשמח אנשים. אני אומרת לעצמי שמגיע לי, אני עובדת קשה בכל המובנים וכיף להרגיש את הטוב".
איך מגיבים דרוזים שבאים למסעדה?
"הם לא ממש יודעים למה הם נכנסים אבל אומרים, אנחנו איתך, את גאווה, עשית משהו מטורף. לא באים שיפוטיים, לא באים עם דעה קדומה, וברגע שהם אוכלים את האוכל עף להם המוח. הייתה פה לפני יומיים מישהי שהייתה איתי בתיכון ולא ראיתי אותה עשור. היא באה לחגוג פה יום הולדת ועניין אותה רק לאכול את האוכל של נאיפה וזה הכי מרגש שיש. בכפר שלי אני נחשבת לפחות כמו מדונה. אמא שלי היא מבקר האוכל הכי קשוח שיש בעולם, היא מבינה שזה האוכל שלי ולא האוכל שלה ומאוד מתלהבת. כשאני רואה את אבא שלי אוכל ומחייך אליי בגאווה זה שווה לי הכול".
השפים המצליחים בישראל פותחים היום מסעדות מעבר לים, זה משהו שקוסם לך?
"חד-משמעית כן. אבל יש גם מטרות שהייתי רוצה להגשים פה בארץ, ואני על זה. זה לא שפתחתי מסעדה ואני יושבת רגל על רגל. באתי בשביל להישאר. כשאני נחה המון אני הופכת לאדם בלתי נסבל, חסר כישרון ולא שווה כלום. ברגע שאני בעשייה אני הכי טובה שיש. פעם חשבתי שיש חלום אחד שצריך להגיע אליו, אבל היום אני מבינה שאין לי חלומות, יש לי יעדים להגשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23
