סצנת היין בנגב הביזנטי לפני 1,500 שנה הייתה תוססת. משוררים וכותבים התפייטו על היין הלבן שהגיע מענבי המדבר. "בפעם הבאה שתבקש בחלוצה, עיניך יתמלאו בדמעות מהרוחות הנושאות את אבק החולות וממראה הגפנים המתייבשות עד לשורשים", כתב ההיסטוריון פרוקופיוס לנזיר הקדוש הירונימוס במאה החמישית לספירה. הירונימוס עצמו כתב על נופי ישראל הקדומה שהיו מלאים בכרמים ועל היינות שייצרו בחלוצה, שנחשבו ליינות הטובים ביותר בעולם. סופרים, אנשי אצולה ובעלי ממון שישבו באיטליה ובצרפת, שם היה להם יין משובח משל עצמם, הכירו את היין של הנגב, שכונה יין עזה, וכתבו עליו בהתלהבות. הנזירים שייצרו את היין התקשו לעמוד בביקוש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז התרבות הביזנטית בנגב קרסה. התיאוריות על סיבת ההתרסקות רבות, אבל עכשיו יש מי שמבקש להחיות את הכרמים הביזנטיים העתיקים של אז. מי שאחראי על הפרויקט הוא גיא בר-עוז, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. "זה קרה לגמרי במקרה", הוא מספר. "התחלנו לעבוד בנגב הביזנטי, בערים העתיקות שבטה, עבדת וחלוצה, כדי לחקור למה קרסה החברה הביזנטית. כאשר אתם מגיעים לשבטה ורואים את עוצמת הבנייה שהייתה, אתם מתרשמים שהאנשים שהיו שם לפנינו התכוונו להיות שם לתמיד – ומשהו נדפק".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כדי לחקור את הקריסה החליטו פרופ' בר-עוז ושותפיו לבדוק את האשפה שהותירו הביזנטים. הם חפרו בחורבות האימפריה, ובחודש מאי האחרון, כשלוש שנים לאחר התגלית, הם פירסמו אותה: חרצני ענבים מהתקופה הביזנטית התגלו במערה חתומה באתר הארכיאולוגי עבדת. פרופ' בר-עוז ושותפיו הצהירו שהתגלית פותחת אופק להשבה ולהשבחה של זני ענבים מקומיים עתיקים, וזה בדיוק מה שהם עושים. ביום רביעי האחרון, בגן הלאומי עבדת, התקיים אירוע היסטורי בקנה מידה עולמי: בפעם הראשונה בעולם פרופ' בר-עוז ושותפיו נטעו שתילים של גפנים מזנים עתיקים, באזור המקורי שבו גידלו הביזנטים את הכרמים שלהם. כל מגדלי הכרמים מהנגב הוזמנו לאירוע. האם הפרויקט יניב לא רק תובנות מחקריות אלא גם תעשיית יין ייחודית בנוסף לזו הקיימת בנגב, והאם יסייע במאמץ להתמודד עם גידול גפנים באזורים יותר ויותר צחיחים בעולם שהולך ומתייבש? נצטרך לחכות לפחות שלוש שנים, לפחות עד לבציר הראשון, אם לא יותר מזה.
הניסיון להחיות את זני הענבים שהיו בנגב לפני 1,500 שנה הוא חלק מהנושא הרחב שחוקר פרופ' בר-עוז – ארכיאולוגיה והיסטוריה של החקלאות, ייצור המזון והתרבות הקולינרית, והשפעת האדם על הסביבה בתקופה הקדומה. ואז התגלו החרצנים. "בסופו של דבר באנו לחפור אשפות כדי למצוא חומרים ביולוגיים", הוא מסביר. "ידענו שהחקלאות של הנגב הייתה משמעותית, ורק תוך כדי החפירה, כשמצאנו כל כך הרבה גלעיני גפן, הבנו את היקף ייצור היין. התגלית של הגפן הובילה אותנו למחקר הנוכחי. בחפירות אחרות מצאנו תמרים וזיתים, ובשנים הקרובות נחקור גם את עצי הפרי הים תיכוניים. יש הרבה היסטוריה שלא נכתבה".
המחקר העלה שגידול גפנים וייצור יין היו מרכיב מרכזי בפריחת הנגב בתקופה הביזנטית. בר-עוז: "את מה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה של היין אנחנו יודעים לא דרך הכורמים שישבו בנגב, אלא בזכות דברים שכתבו האנשים ששותים את היין בצד השני של הים התיכון. למשל, מישהו שמחתן את הבת שלו כותב: 'תביא לי 12 קנקני עזה'. זה היה מותג".
על סמך מחקרו זכה בר-עוז ב-2021 במענק של הקרן האירופית למדע (ERC), כדי להחיות את "יין הנגב" העתיק. במסגרת המחקר הופק DNA של החרצנים, והתגלה שהוא זהה ל-DNA של גפנים מסוימות שעדיין גדלות פרא בחולות הנגב. פרופ' בר-עוז: "בבנק הגנים יש 2,535 זנים של גפן מכל העולם. אנחנו הפקנו DNA מהזרעים הקדומים, וחיפשנו אותם בין כל הזנים. לא מצאנו. ואז הלכנו ודגמנו את הגפנים האותנטיות המסורתיות שגדלות פרא בארץ – כל מיני זנים שנאספו לאורך הדרך, עם היסטוריה לא ברורה. אמרנו שאם נצליח לזהות את הגפן העתיקה, נוכל להחזיר את הזנים האלה. היום הזנים שגדלים בנגב הם סוביניון בלאן, פטי שיראז ונוספים. זה שמגדלים זנים אירופיים בתנאים מדבריים, זה סיפור יפה על כיבוש המדבר בעידן של שינויי אקלים. אבל הזנים שגידלו בנגב בתקופה הביזנטית לא היו אירופיים, כי הגפן היא צמח ים תיכוני, שתחום התפוצה שלו הוא עד קו קריית גת.
"עברנו על כל הזנים האותנטיים מחולות ניצנים ודרומה לאשקלון, שם יש גפני פרא. אספנו עלים ועשינו עליהם בדיקות גנטיות. להפתעתנו מצאנו ששניים מהזנים שבחרצנים שהתגלו בעבדת, עדיין גדלים פה פרא. תחשבו כמה דברים השתנו מאז, אבל הגפן לא השתנתה ושמרה על הזהות הגנטית שלה. לאחד הזנים קוראים באר, לאחר שהתגלה ליד באר פלמחים. זו גפן של ענבים לבנים שגדלה עד היום פרא. השני הוא הכי דומה לזן שמגדלים עד היום בלבנון, ונקרא אסוואד כרח, גפן שחורה. מצאנו שמגדלים את הזן הזה עד היום גם באתוס, ארץ המנזרים של יוון. והנה חיבור יפה בין העולם הנוצרי והנזירים של עבדת, שגידלו כרמים, לבין הנזירות של הר אתוס ביוון, שם הם קוראים לזן הזה סריקי. מומחית גפנים מיוון הסבירה לנו שזה על שם נחל שורק".
ועכשיו אתה הופך מארכיאולוג לחקלאי?
"עכשיו אנחנו מתחילים לגדל את שני הזנים האלה ורוצים לנסות להבין מה התכונות והאיכויות שלהם, ומה הפך את הגידול שלהם למוצלח בנגב. המסר העיקרי של האיחוד האירופי אלינו היה: כדור הארץ מתחמם, העולם מתייבש, והגפנים לא עומדות בתנאי מזג האוויר. נוטעים יותר ויותר בצפון, באנגליה. אפילו בצרפת הפסיקו לנטוע! האירופאים נרתעים מהנדסה גנטית, הם מחפשים מזון לא מהונדס. אמרנו להם: בוא תראו מה גידלו לפני 1,500 שנה בחום של הנגב, בטוח יש תכונות שאיפשרו למשוך את הגפן מחוץ לגבולות הים התיכון, ושווה לחקור אותן".
באיזה שלב אתם עכשיו?
"אנחנו כמו במרוץ שליחים: אנחנו נוטעים, ואני נשאר בתפקיד של מספר הסיפורים – כי אחריי יבואו הבוטנאים, המומחים לגפנים, ויחקרו מה היתרון של הגפנים האלה בעידן של התחממות גלובלית. יש לנו שיח עם הכורמים בנגב, כי חוץ מהעבודה הגנטית והאקדמית, הם צריכים לקחת את השתילים ולראות איך הם מגיבים לקרקע, להשקיה. נחכה שלוש שנים ונעשה יין. מה ייצא מזה? אני לא יודע. אף אחד לא יודע".
כל ההשקעה הזו בשביל כמה מאות בקבוקי יין?
"אנחנו יודעים שהיה ליין הזה ביקוש. האם זה היה יין טוב או לא? בעולם העתיק כן, אבל אולי הטעם של בני האדם היה שונה בעבר. אבל יודע כל יינן, כל כורם, בוודאי בנגב, שהסיכוי להצליח בשוק הוא לא בלגדל את הזנים האירופיים הכי טוב שאפשר, כי השרדונה של רמת הנגב לא ישתווה לזה של חבל בורדו. הפוטנציאל לפרוץ לשווקים חדשים הוא בזנים חדשים. אני לא איש של יין, אבל בשנים האחרונות אני קורא יותר ויותר ורואה שזו תופעה עולמית, בעיקר כתוצאה משינוי האקלים: צריך לחפש זנים אותנטיים, שמותאמים לאקלים צחיח יותר. ומה היה האקלים לפני 1,500 שנה במדבר? אותו דבר".
מי שגידל בפועל את 100 השתילים מהזנים העתיקים שנטעו בר-עוז ושותפיו בגן הלאומי עבדת הוא אסף בשן, חקלאי ממושב שקף, שיש לו בוסתן ומשתלה של עצים עתיקים ששמה "עצי מורשת". "אני עוסק בשימור זנים עתיקים כבר יותר מעשור", מספר בשן. "ייצרנו ייחורים של הזנים העתיקים, שזה בעצם שכפול – העתק הדבק של הצמחים. לוקחים ענף עם קליפה של הגפן של השנה שעברה, עם לפחות שני ניצנים, רגע לפני הלבלוב, וטומנים אותו במצע השרשה".
למה בכלל לעשות את זה?
"אם לא נשמור על הזנים האלה – הם ייעלמו. אם לא נטרח לשכפל אותם, הם לא יהיו. כשאנחנו משמרים זנים, אנחנו משמרים מגוון גנטי של מאות ואלפי זנים קיימים, משמרים אפשרות למחקר מדעי שלהם בהווה או בעתיד, ומשמרים תרבות. וחוץ מזה, בסוף, כשאתה טועם את העושר של הזנים והצבעים שאני מגדל אצלי בבוסתן - זו סיבה בפני עצמה. הם פשוט מאוד טעימים".
מה ההבדל בין הפירות של היום ושל פעם?
"הפירות במרקם יותר קשה מפעם, לפעמים יש בהם פחות סוכר, והצבע שונה. היום קוטפים זנים לפני שהם מגיעים למתיקות מלאה, כי כך הם משתמרים יותר. בנוסף, היום אנשים לא אוהבים קליפה קשה, אבל זו תכונה שעוזרת לעמידות נגד מזיקים, ועם קליפה קשה יותר קל לגדל ללא חומרי הדברה".
אייל יזרעאל (63) הקים לפני 25 שנה את החווה האקולוגית התיירותית כרמי עבדת על שרידי חווה חקלאית ביזנטית, ומגדל בה ענבים ומייצר יין. "כשהגענו לפה השטח היה ריק לחלוטין, פרט לכך שבתוך הוואדי היו טרסות עתיקות", מספר יזרעאל. "הסיפור ההיסטורי שכב פה וחיכה לנו שנים. בעבר הצליחו לגדל כאן ענבים ליין בתנאים כל כך קשים. זה לא הגיוני במובנים של היום, ובטח לא בתקופה הקדומה. הקושי הזה יצר לנו אתגר עצום. אנחנו מניחים שהגפנים בעבר היו שרועות על הקרקע ולא צמחו לגובה כמו בשיטות המודרניות. גם בקפריסין וביוון הגידול הוא פשוט ולא מתקדם, והגפנים גדלות על הקרקע, בלי ברזלים והדליה (מתקני תמיכה). היום אנחנו מנסים להביא את האנשים אל הנגב, שיראו שגפן גדלה גם בנוף מדברי. יש פה חוויה מאוד חזקה, משהו שהוא הרבה מעבר ליין. יש פה סיפור בקנה מידה עולמי ומאוד נדיר. היום אנחנו יכולים ללמד את הצרפתים איך להתמודד עם שינויי האקלים. בכרם אנחנו מציגים את קנקני עזה הקדומים. לחשוב שבתוך הכדים האלה היה יין, שהם היו על דבשות גמלים והסתובבו בנגב, עלו על ספינות והגיעו לרומא, זה כל הזמן יושב לי בראש".
מי שיתחזק את הכרם הקטן שנטעו בר-עוז ושותפיו בגן הלאומי עבדת היא רשות הטבע והגנים. הארכיאולוג ליאור שווימר, ממונה מורשת מחוז דרום ברשות, מספר: "אני הצעתי שנעשה את הנטיעות של הכרם באתר עבדת, במקום שהכי קרוב לחפירה שבה התגלו הזרעים. תוך 4-3 שנים מהנטיעות נעשה בציר, וחלק מהמחקר יהיה גם לדרוך את הענבים באירוע קהילתי שנארגן, ולהכין כדי חרס מחומר מקומי כדי לשחזר את קנקני עזה שהיין אוחסן בהם בעבר. נשחזר את כל התהליך, בליווי יינן".
כל זה בשביל כמה בקבוקי יין?
"יכול להיות שבהמשך זה יהיה יותר מכמה בקבוקי יין. אולי היין הזה טעים ומתאים לייצור? כמו כל דבר שקשור למורשת, משהו שהיה ואיננו, אנחנו מנסים להקים אותו לתחייה. זו הרמה הכי גבוהה של הנגשת המורשת - שחזור הפעילות של התקופה הביזנטית בנגב. בעולם העתיק ייצאו מפה יין לכל העולם. היום מייצרים בנגב הרבה יינות, אז יש חיבור יפה בין הקדום לחדש. בעיניי, המחקר הזה מהווה איזשהו מצפן של מה יכול להיות בנגב. בקצה המחקר התוצאה היא בקבוק יין".
עבדת נמצאת בשטחה של רמת נגב, שאנשיה חולמים להפוך את המדבר לטוסקנה. אבי מחקר החקלאות המדברית יואל דה-מלאך נולד ברומא וגדל בטוסקנה. "דה מלאך ואנשי המחקר והפיתוח שלנו ניסו במשך שנים למצוא את הזנים המתאימים ביותר לאזור עם האקלים הייחודי שלו", סיפר ראש המועצה ערן דורון. "והיום יש למעלה מ-10 יקבים ומאות דונמים של גידולי גפנים ליין ופוטנציאל לעוד אלפי דונמים שיאפשרו חלופה לתעשיית היין באזורים נפגעי שינויי האקלים. 'טוסקנה של עבדת' יגרום לשגשוג של הר הנגב כמו בתקופה הביזנטית".
הפרויקט של החייאת הזנים נעשה בשיתוף פעולה עם קרן מיראז', שמקדמת את החזון של הפיכת הנגב לאזור יין מדברי. ניקול הודסטרו, מנכ"לית הקרן: "אנחנו אזור יין עתיק, עם 1,500-2,000 שנה של ייצור יין. אנחנו מחברים בין המחקר לפרקטיקה. תחשבו מה יקרה אם היקבים ישתמשו בזנים העתיקים האלה בעשייה שלהם? זה ממש לעשות היסטוריה. יש מחקר פורץ דרך, שמתחבר לסיפור של הנגב, והחיבור הזה הוא קסם".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.23
