7 באוקטובר כיבה לאור שוקרון את הנשמה. שבועיים היא לא אפתה שום דבר. מצד שני היא גם הפסיקה לישון ברצף, או לזהות את האישה שהפכה להיות. וכשהנשמה כבויה אפילו שף־קונדיטור לא מסוגלת להדליק תנור. "התקפי זעם, בכי", היא נזכרת בשבועיים הראשונים אחרי הטבח. "סיוטים כל לילה, על מחבלים או חטיפות. בהתחלה הייתי מתעוררת ואפילו עושה סיבוב מחוץ לבית כדי לוודא שאין אף אחד בחוץ. אחרת אני לא יכולה לישון. ברמה כזאת. והיום אני כאילו פשוט קמה, שותה כוס מים וחוזרת לישון. אני לא רגילה לזה. בחיים לא הייתי ככה".
מה זה "ככה"?
"פתאום התנהגתי בצורה שאני לא מכירה את עצמי. אני זוכרת שאבא שלי שאל אותי סתם שאלה, הכי פשוטה שיש, אם אני נוסעת היום לאנשהו, ופשוט יצאתי עליו בצעקות. התקף זעם שאני לא יודעת מאיפה בא לי. זה ממש הפחיד אותי".
אבל עברת לגור אצל ההורים שלך, נכון?
"כן. אז?"
בואי אני אספר לך מאיפה זה בא לך. חוץ מהזוועה שעברת גם חזרת לגור עם ההורים. זעם זה המינימום.
(מגחכת): "זה גם נכון, זה משפיע. אבל אחרי שבועיים בכל הדבר הזה הבנתי שאני צריכה טיפול. שאני חייבת עזרה כי אני לא מצליחה לצאת מזה לבד. הלכתי לטיפול NLP, שיטה שהתחלתי ללמוד עוד קודם. אני בן אדם מאוד חזק ביומיום שלי. גם אם הייתי במצב לא טוב, תמיד הצלחתי איכשהו לצאת מזה. והפעם, לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליחה לצאת מזה. לא הבנתי מה זה".
היום את יודעת מה זה?
"הייתי בדיכאון. בלי חשק לכלום".
ומתי לראשונה התחשק לך לאפות שוב?
"אחרי שבועיים. זה התחיל כשבחרתי לעשות מילואים (שוקרון היא רס"ן ומשרתת כקצינת משאבי אנוש חטיבתית בנפת נגב), למרות שהיה לי פטור. איפשהו הגיוס היה בשביל להוציא אותי מהמקום הזה של הטראומה, וגם עזר לי לא לחשוב על היום ההוא כל הזמן".
מה הדבר הראשון שהכנת?
"עוגיות שושנים. עוגיות קצפת כאלה, שעשיתי לאנשים בבסיס. פתאום הרגשתי צורך. נכון, אני על מדים, אבל אני עדיין הקונדיטורית שאני. והתגובות! 'וואו. מה זה הדבר הזה?' ואלה בסך הכול עוגיות של שושנים, לא איזו מנת מישלן".
אולי פשוט היית צריכה פידבק כדי שתיזכרי מי ומה את?
"הייתי צריכה לראות שוב אנשים שנהנים מהאוכל שלי. זה מה שהייתי צריכה. מאז כמעט כל משמרת בצבא הייתי מביאה משהו. בקלאווה או דגים ליום שישי, ואז הבאתי המון קרואסונים שלי, קינוחים ועוגות, רק כדי לראות שוב את ההתלהבות של האנשים. זה היה חסר לי ממש".
למה?
"אני צריכה את התחושה הזאת, שיש קהל שאוכל את האוכל שלי. הבנתי שזה מה שעושה לי טוב, זה מה שמוציא אותי מהדיכאון, זה מה שמוציא אותי מהמחשבות".
ומחשבות, ברוך השם, יש בשפע. אחרי השבת ההיא משהו נגמר בכולנו, אבל אצל שוקרון גם התחילה מלחמת ההתשה מול הרשויות, מול חשבון הבנק, וגם מול עצמה. היא התפרסמה כפיינליסטית בריאליטי "הקינוח המושלם", והפכה לסיפור הצלחה על גבול עזה, שחובבי פחמימות ריקות נוהרים אליו מכל האזור, לטעום מהקינוחים הצבעוניים שלה, או מהקרואסון האדום שרשום על שמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
באוגוסט היא התרחבה ופתחה בית קפה בעיר שדרות, בהשקעה של מיליון וחצי שקלים. ואז הגיעה השבת השחורה. כבר חודשיים ששני העסקים שלה, Oryosss בקיבוץ ארז ובשדרות ("ממש ליד תחנת המשטרה, ראיתי אותו בסרטים של חמאס"), סגורים. היא מחלקת את זמנה בין המילואים בבאר־שבע לבית הוריה, במושב מנוחה שליד קריית־גת. מנסה להחזיר לעצמה את החיים שהיו לפני המפץ הגדול.
בחנוכה סוף־סוף קיבלה אישור מיוחד לפתוח את המאפייה בארז כדי להכין סופגניות. סוג של פיקוח נפש ב־2023. "בסביבות ארבע בבוקר ירד גשם והגיעו איזה 30 לוחמים. המפקד שלהם מגיע, שואל אותי אם יש מקום להסתתר מהגשם. אמרתי שהם מוזמנים לשבת אצלי. מבחינתי להאכיל לוחמים שעוד שנייה נכנסים לעזה, זה הכי וואו שיש. זה ריגש אותי עד דמעות".
"הייתי במצב של חוסר אונים. ואז הוא אמר לי, 'אני מבטיח לך שתקבלי את הכול', ולמחרת קיבלתי 150 אלף שקל. אבל למה אני צריכה להגיע עד לראש רשות המסים כדי שזה יקרה?"
את מקבלת עזרה מהמדינה בזכות העסק בארז?
"ברגע שנפתחה האופציה לקבל מקדמה - הגשתי, וקיבלתי רק 75 אלף שקל, כשההוצאות החודשיות שלי הן בערך 200 אלף. עכשיו הוציאו הנחיה מרשות המסים, שמי שגר עד שבעה ק"מ מהגבול ממשיך לקבל שכר כרגיל. זאת אומרת שכמעסיקה את ממשיכה לשלם משכורות, לא משנה מה, למרות שהעסק סגור. את בית הקפה בשדרות בכלל לא החשיבו, כי הסתכלו שנה אחורה - ואז היה לי רק עסק אחד".
מה עשית?
"פשוט חיפשתי בגוגל את הטלפון של ראש רשות המסים, שי אהרונוביץ'. התקשרתי אליו ודיברתי איתו בבכי. לא הצלחתי לעצור את עצמי. התפרקתי. אמרתי לו, 'סליחה שאני בוכה. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות'. הייתי במצב של חוסר אונים. 'ואין לי מאיפה לשלם משכורות! אני בחרדה. אני לא יודעת מה אני עושה'".
וואו.
"ואז הוא אמר לי, 'אור תירגעי. אני מבטיח לך שתקבלי את הכול. הכול'. ובאמת, באותו יום העבירו לי עוד 150 אלף שקל. אבל למה אני צריכה להגיע עד לראש רשות המסים כדי שזה יקרה? כאילו, למה?! את יודעת כמה אנשים כנראה במצב שלי, ולא הייתה להם ברירה ולא חשבו כמוני, מחוץ לקופסה?".
בבוקר 7 באוקטובר התעוררה בבית בקיבוץ ארז עם בן זוגה, אביב. הגרוש שלה גר בצד השני של הקיבוץ, ושתי בנותיהם ישנו אצלו. ואז התחילו האזעקות. "מבחינתנו זאת שגרה, נכנסנו לממ"ד", היא נזכרת. "כשזה ממשיך אני מבינה שזה משהו אחר. ועדיין, את לא חושבת בכלל על חדירת מחבלים. ואז אני מקבלת הודעה מהקיבוץ, לסגור חלונות ודלתות ולהחשיך את הבית. ואת עדיין אומרת לעצמך, טוב, אז כנראה יש איזו חדירה בנתיב העשרה, שממש לידנו ותמיד יש בו חשש לחדירה, כי הוא קרוב לגדר. אני עדיין לא בלחץ".
מתי את מבינה שקורה פה משהו אחר?
"אני מתחילה לשמוע ירי של מאגים, ואז ירי בלתי פוסק על אוטומט שהולך ומתקרב. כל כמה דקות אני מתקשרת לגרוש שלי לוודא שאף אחד לא פרץ להם לבית. בהתחלה הוא אמר לי, 'אני לא יכול לדבר, אני צריך להיות בשקט. יש רעש בחוץ, ביי'. ואני אוכלת את עצמי, לא יודעת מה קורה. אני עוד גרה בבית שבנוי מבטון, הם גרים במין קרווילה כזאת".
ואז את נכנסת לפניקה.
"בשלב שבו אני שומעת יריות בשכונה, כן. בהתחלה אמרתי לאביב, 'טוב, בסדר, עוד איזה חצי שעה בטח הצבא יהיה כאן, כאילו הכול טוב, לא נורא. ואז, ברגע שכבר התחלתי לשמוע קולות מתחת לחלון, איבדתי את זה לגמרי. ממש. התחלתי לרעוד בכל הגוף, ופתאום עבר מישהו מכיתת הכוננות ואנחנו שומעים בקשר שהוא אומר, 'אין פה אף אחד. הצבא לא מגיע. נגמרה התחמושת, אין לנו מאיפה להביא עוד. מה עושים?' ואת אומרת לעצמך אוקיי, הלך עלינו, הלך עלינו".
ואז מה?
"אמרתי לאביב, 'בוא נברח מהבית. נחפש איזה שיח להסתתר בו', ואז התחלתי לחפש כל מיני מקומות מחבוא בתוך הבית. אמרתי, אולי בתוך המיטה, יש כזה ארגז, אולי בארון של הכביסה... אולי מתחת לשידה במקלחת. מחשבה הזויה ומטורפת".
לא יודעת. לפחות המוח שלך פעל. לא קפאת.
"המוח קפא. הוא תיפקד אבל לא תיפקד. עובדה שלא הצלחתי בסוף למצוא מקום להתחבא בו. נשארתי בממ"ד וישבתי על הרצפה עם סכין שף. כבר דמיינתי בראש את הרגע שהם פורצים לבית ויורים לי בראש. התחושה הייתה שאני הולכת למות. עוד באותו ערב התפניתי מהקיבוץ, במקביל לגרוש שלי ולילדות. זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים".
תחזרי לגור בארז?
"אני רוצה, אבל בשביל זה צריך לקרות משהו מאוד-מאוד רציני מבחינת ביטחון, כי בסופו של דבר יש ילדות קטנות".
יש לך נשק בבית?
"לא, אני צריכה להוציא רישיון. ואני אעשה את זה בהמשך".
אולי זה יפסיק את החלומות.
"יכול להיות, אבל נראה לי מה שיפסיק את החלומות זה רק אם יהיו לי רימונים בבית".
סליחה?!
"באמת, אני תמיד חושבת על זה, אני אומרת, אם היו לי רימונים באותה שבת הייתי רגועה, כי את יודעת, את פותחת את הדלת - וזורקת".
אוקיי. לזה לא ציפיתי.
"מה אם עכשיו אני צריכה לנהל קרב יריות, ואני עם אקדח, והם עם אם־16 או קלצ'ניקוב או יורים עליי איזה טיל? זה לא כוחות! אבל יש את כוח ההפתעה של לזרוק עליהם רימון".
אני מבינה שהקדשת לזה מעט מחשבה.
"נכון, אלה דברים שאני חושבת עליהם כל הזמן. וואי, אני חייבת להשיג רימון. זה לא חוקי, ואני לא אעשה משהו לא חוקי, אבל אני חייבת אחד בבית".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.23
