קשה להאמין שהאיש הזה - גיבור העיר אופקים שהגן בגופו על פצועים, חיסל מחבלים ביריות, הסיע חיילים לבית החולים וגם חזר הביתה ללא פגע - הוא גם האיש העדין, שיותר מהכול אוהב לבשל, להאכיל, לצלם מתכונים מיוחדים - ולהעלות אותם לטיקטוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"לכל אחד יש תחביבים", אומר רס"מ איתמר אלוס, ביום־יום יומנאי תחנת משטרת נתיבות, כשאנחנו נפגשים במטבח ביתו שבאופקים, "אני אוהב בשבת אחרי התפילה לשבת על אפריטיף טוב - דגים, פיצוחים, אלכוהול. כשהיינו קונים את הדברים האלה זה היה עסק יקר. למשל 'אדם חוט', ביצי דגים במרוקאית, זה מאכל טוניסאי שעולה 550 שקל לקילו. ואז אמרתי לעצמי שאם אני כל כך אוהב את הדגים האלה ומוציא עליהם הרבה כסף, למה שלא אלמד איך מכינים לבד?"
זה תהליך פשוט?
"ממש לא, עד שלמדתי להכין שרפתי הרבה. בהתחלה הייתי מייבש בחוץ, אבל חתולה אכלה את הכול. פעם אחרת זבובים הטילו שם ביצים. שכחתי בחוץ לכל הלילה, ירד גשם וזה הרס הכול. פעם יצא רך, פעם קשה. מאז שמצאתי את המתכון המושלם, הרבה אנשים טועמים ואומרים לי 'זה משהו אחר'. שואלים אם אני מוכר. אבל אני עושה את זה בשביל הכיף, ועדיין מוציא על זה הרבה כסף. קניתי 18 קילו ב־3,000 שקל".
תחביב יקר.
"נכון, אבל אחרי שלמדתי להכין אדם חוט התחלתי להכין טונה ובשר במעשנה. לא רציתי לקנות מעשנה במלא כסף אז הכנתי אחת מדוד שמש. הנחתי למטה פחמים, הדלקתי עצים ואני תולה את הטונה עם פס תלייה. בהתחלה הייתי שם עופות, בשר, נתחי אסאדו. ואז אמרתי, בוא ננסה טונה מעושנת".
הוא פורס את כל ההיצע שיש לו במקפיא, ונותן לי לטעום בחיוך ענק וציפייה. הטעמים חזקים מאוד, צריך לאהוב את הסגנון.
ומכאן - איך קרה שהפכת לאושיית טיקטוק?
"הרבה אנשים טעמו את האוכל שלי ושאלו איך אני עושה את זה. שיגעו אותי. אמרתי לעצמי, טוב, אני אצלם את עצמי מבשל. הילדים שלי כל הזמן בטיקטוק, אז אמרתי, ננסה שם. לא היה לי אז טיקטוק כמובן, והם הורידו לי את האפליקציה והעלו סרטונים ותמונות. בהתחלה הסרטונים היו ארוכים, לא ידעתי לערוך, אבל לאט־לאט השתפרתי. ופתאום מסרטון לסרטון היו לי יותר צפיות - עשרות אלפים. לסרטון אחד אפילו 174 אלף צפיות".
ויש תגובות?
"המון, ואני יושב ועונה על כל שאלה. אם מישהו שואל 'מאיפה הסכין?' או 'מה זה אפריטיף?' אני תמיד עונה. יש כאלו שמסתירים סודות, אבל אני מספר הכול באהבה".
מה תפס אותך בטיקטוק?
"הפידבקים, השאלות, העזרה לאנשים. וזה היה עוזר לי גם. במקום להסביר לכל מי ששואל אותי איך אני מכין כל דבר - אני מפנה אותם לטיקטוק".
מזהים אותך ברחוב?
"כן. קצת לפני המלחמה היינו בצימר במושב תפרח, קרוב לבית, הלכתי לבית הכנסת ומישהו שם אמר לי, 'אה אתה זה שמכין את האדם חוט, הבאת משהו לטעום?' העוקבים שלי יותר צעירים ממני, אבל יש גם מבוגרים, דתיים, רוסים שאוהבים לאכול דגים".
הוא בן 39, נולד וגדל באופקים. בגיל 18 התגייס ליחידת הבילוש של משמר הגבול ומאז עבר שורה של תפקידים מבצעיים, על רובם אי־אפשר לדבר בגלוי. כשנפצע בברך הוא החליט שהוא רוצה לשרת קרוב לבית, לאישה אתי ולארבעת הילדים ("מאז מה שקרה, הם כל יום אומרים לי שהם אוהבים אותי"), וחזר להיות יומנאי במשטרת נתיבות. במסגרת העבודה הוא גם מארגן ימי כיף לילדים בעלי מוגבלויות שמגיעים להכיר את תחנת נתיבות, ומרצה בתיכונים על סכנות האלימות, סמים ואלכוהול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשבת השחורה הוא קם בבוקר והתארגן לבית הכנסת. הוא הכין את האדם חוט ואת הטונה שהוא מביא כל שבת, לבש חולצה לבנה ונעל נעליים חגיגיות. רגע לפני שיצא מהבית, התחילו האזעקות. "הילדים היו אמורים לבוא איתי לבית הכנסת, אז לקחתי אותם לממ"ד, ותוך כדי חשבתי שאולי השבת הם יישארו בבית ואני אלך לבד. ואז אני שומע צרור יריות. אזעקות כפולות. אמרתי לעצמי: אולי חיסלו מישהו בכיר? והירי גובר. אני יוצא מהממ"ד, רץ לחצר ושומע ירי יותר חזק. השכן שלי שי אבוקסיס, שהוא בעצמו קצין משטרה, יוצא גם החוצה ואנחנו אומרים אחד לשני שצריך להביא נשק ולצאת".
אלוס לא ידע בשלב הזה דבר - אבל הוא יצא מהבית בבגדי השבת ועם נשק, ורץ לכיוון הירי. "כשאני מתקרב אני מבין שמדובר במחבלים, ולא סתם מחבלים, כאלה עם אפודים, נשקים, טילים. אני קולט אזרחים רצים ומאחורה מחבלים יורים עליהם, ואני יורה לכיוון המחבלים, פוגע באחד מהם בפוקס והם יורים עליי בחזרה. אני רץ, לא פוגעים בי כדורים, אבל שורקים לידי, עוברים ליד הראש שלי. ברחוב פנימי אני רואה פתאום את הרב של השכונה, הרב שחר בוצחק, פצוע. קיבל כדור בירך העליונה. הוא אומר לי שיש מחבל במיגונית ואני רץ לכיוון".
מה אתה רואה שם?
"אני רואה שם שני פצועים. לאחד מהם אני עושה חוסם עורקים מהבד של החולצה שלו. אני גם חובש בהכשרתי, אז היו לי הרבה דילמות - אם להתעכב ולהציל חיים, או לצאת להילחם. תורת הלחימה אומרת: קודם כל תילחם, תנטרל את האיום ורק אז הפצועים, אבל אני רציתי להתעכב על הפצועים. סיימתי עם האזרח במיגונית וחזרתי לפנות את הרב".
בשלב הזה מגיע מחבל נוסף, ומתחיל לירות לעברם. אלוס מזנק ומגן על הרב בגופו. "אלו היו חמש שניות של צרורות שפוגעים בכל מה שלידי אבל בי לא. בגלל ששכבתי, המחבל חשב שנפגעתי ועזב אותי. גררתי את הרב לבית שליד ויצאתי חזרה החוצה. בשלב הזה אנשים מסמנים לי על חצר שיש בה מחבל ואני נכנס אחריו. פחד אימים. בסוף אני מגלה שיש שם שניים - אחד פצוע ואחד לא. אני מצליח לנטרל את המחבל הפצוע. בהתחלה אמרתי, אקח ממנו את הקלאץ' - אבל הסתכלתי על עצמי עם בגדי השבת הלבנים, בלי כובע, וידעתי שאיראה כמו מחבל, אז לקחתי ממנו רימון ומחסניות של גלוק".
"אני מבחין בחייל פצוע, דניס קניאזויק. הוא היה במצב אנוש, אבל עדיין בהכרה. פתאום, מחבל יוצא מבית ומרסס אותי. אחרי הירי המחבל נמלט ואני מסתכל על דניס - מתלבט אם להילחם או להציל אותו - והוא אומר לי, 'לך תילחם, תוותר עליי, זהו אני מסיים'. ובכל זאת נשארתי איתו"
את התמונות הבאות שראו עיניו, הוא לא ישכח לעולם. "אני רואה את נהוראי סעיד, חייל מאופקים, נושם נשימות אחרונות, אחרי שפגעו לו בראש. אמרתי עליו 'שמע ישראל'. המשכתי וראיתי את השוטר מיכאל ליזמי גם הרוג. הוא בשיטור באר־שבע, עזב את אשתו ותינוקת בת שנה בממ"ד ויצא. אני לוקח ממנו את הטלפון והשרשראות שלו כדי להביא למשפחה שלו. אחר כך אני רואה את האחים אריאל רפאל גורי ורואי חיים גורי. הם יצאו להילחם ונהרגו שניהם.
"ואז אני מבחין בחייל פצוע, דניס קניאזויק. הוא היה במצב אנוש, אבל עדיין בהכרה. קשרתי לו את היד עם חתיכת בד ופתאום, 20 מטרים ממני, מחבל יוצא מבית ומרסס אותי. ושוב הכדורים פוגעים ברכב לידי, עפות עליי זכוכיות - אבל אני לא נפגע. אחרי הירי המחבל נמלט ואני מסתכל על דניס - מתלבט אם להילחם או להציל אותו - והוא אומר לי, 'לך תילחם, תוותר עליי, זהו, אני מסיים'. ובכל זאת נשארתי איתו, עשיתי לו עוד חוסם עורקים, בינתיים הגיע עוד חובש, צעקתי לו שיטפל בו והמשכתי לכיוון הירי. משם אני רואה עוד חברים, את אבי בוזגלו, שוטר מתחנת רהט, הרוג, ונקודת השבירה שלי הייתה כשראיתי את יגאל אילוז".
מי הוא היה?
"חבלן במרחב נגב שהיה עכשיו צריך לצאת לפנסיה. הוא לימד אותי הכול, כמו אח גדול, היה עוזר לי בהתנדבות עם הילדים. שם הייתה לי נקודת שבירה בנפש. עלתה בי תחושת נקמה.
"חזרתי לראות מה קורה עם דניס, ולא פינו אותו עדיין. אמרו לי שאין אמבולנסים לפנות אותו. ראיתי רכב הונדה סיוויק עם חלונות שבורים, ביררתי של מי הרכב והתברר לי שהבעלים של הרכב הוא אחד מהאחים גורי. האבא נתן לי את המפתחות, העמסתי את דניס ונסענו לסורוקה. כל הדרך דיברתי איתו עד שהגענו למיון. תודה לאל, הוא שרד - והיום הוא בשיקום".
אחרי הפינוי של דניס, הרגשת שהשלמת את המשימה?
"לא, אני שותה שתי כוסות מים וחוזר ללחימה באופקים. אני עובר בבית, אומר לאשתי לא לפתוח לאף אחד ואז מגיע לרחוב התמר. אני מזהה מג"בניקים מחופרים ליד הבית של משפחת ביליה. הם אומרים לי שיש מחבל שמתבצר בפנים. עליתי על הפרגולה של השכן ואני רואה שם את המשפחה, מסתתרת בדוד שמש. אני מוריד אותם לבית של השכן, ומבין שהמחבל עבר לבית אחר, למשפחת אלבז. אני שומע צעקות של המחבל, עונה לו בערבית והוא אומר, ‘אני רוצה לצאת’. אני עונה לו, 'תרים ידיים וצא החוצה לאט־לאט'. הוא יוצא עם ידיים מורמות, אבל גורר משהו, ואני מבין שלרגל שלו מחובר מטען. הוא רצה להסגיר את עצמו ולפוצץ על מי שבא לעצור אותו. נתתי לו שני כדורים בראש".
מאז 7 באוקטובר, אלוס הפסיק להעלות סרטונים. "המצב רוח שלי דעך", הוא מסביר ומשפיל את הראש, "אני עושה אוכל, לילדים, אבל לא מוצא את החשק לטיקטוק. אני עדיין מתמודד עם ההשלכות של מה שעברתי כ'גיבור'. אני בדרך כלל אדם סופר־שמח, במפגשים חברתיים אני הכוכב, אבל עכשיו השמחה נעלמה. אני הולך בכוח לעבודה, לאירועים, כי חייב להמשיך. אם אני אעשה מה שבא לי אשאר בבית ולא אצא".
מישהו עוזר לך?
"אני מדבר עם פסיכולוגית, מפחד להיתפס בפוסט־טראומה. זה מלחיץ אותי מאוד. ואני יודע שעובר עליי משהו. יש בי כעס גדול, אבל לא כלפי אנשים. בדרך כלל אני בנאדם מאוד רגוע, בחיים לא הרמתי קול על אף אדם. מתי אמרתי לעצמי שאני חייב עזרה? הייתה לי משמרת בוקר ביומן. אשתי מתקשרת אליי וצועקת שהילדים לא קמים. בעבר היו לי שיחות כאלה וזה היה עובר לידי. פה פתאום נכנסתי לניתוק מהעולם. התחילו צמרמורות, התכווצויות, אני מרגיש בחוסר אונים. לקחתי את התיק באמצע משמרת נסעתי הביתה. הגעתי הביתה רועד, כועס, בסטרס קשה. צעקתי על הילדים שלי, צרחתי, השתוללתי. פתאום הילד הקטן שלי נצמד אליי ואומר לי, 'אבא, אל תכעס עליי, לא עשיתי כלום'. והתגובה של הילד עצרה אותי. נשברתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. אמרתי לתחנה שלא אחזור לעבודה באותו יום. והלכתי ליער וישנתי באוטו עד הבוקר.
"בבוקר הלכתי לקצינת נפש, בכיתי גם מולה. הייתי מאוכזב מעצמי ושמתי לב שיש לי טריגרים שמעוררים אותי. אם אני שומע צעקות אני נכנס להלם".
לבשל לא עושה לך טוב?
"הבישול עושה לי טוב, להעלות חיוך על פנים של אנשים שאוכלים. אבל לחזור לשמחת חיים? זה ייקח זמן. הרגו לי אנשים מול הפנים, ניצלתי חמש פעמים ממוות. זה לא אותו איתמר שמכירים מהטיקטוק, איך אפשר להיות אותו איתמר? עכשיו אני חושב - אולי זה שאני עוזר ומשמח אנשים וילדים, זה הציל אותי? ואולי אני לא מספיק טוב כדי שאלוהים ייקח אותי?"
אין פלא שאתה נחשב לגיבור העיר. הבנתי שבחנוכה אפילו שמו תמונה שלך ושל רחל, גיבורה נוספת של אופקים, על חנוכייה באמצע העיר.
"אני חושב שכל מי שנפל במלחמה הזו הוא הגיבור האמיתי. חירף את נפשו בשביל שאחרים יחיו. כשאומרים לי שאני גיבור אני אומר ברוך השם, זה הוא עשה את זה. לא אני. המילה הזו עושה לי הרגשה רעה. אני כלי משחק בעולם. אני יודע שתיפקדתי בסדר, עשיתי מה שאני יכול. אבל במבחן התוצאה איבדתי מלא חברים. אולי עוד כמה שנים אעכל את המילה הזו שאני מתבייש להגיד, גיבור, אבל כרגע לא כיף ללכת עם חזה נפוח כשיש משפחות אבלות ומשפחות של חטופים.
"אני מבטיח שכשכל החטופים יחזרו הביתה אעשה סעודת הודיה גדולה. כל הטונות המעושנות, סלמון כבוש, אדם חוט בשפע. הכול עליי. נעשה שמחה גדולה".
ומה עם הטיקטוק?
"נראה, אם בעקבות הכתבה יעלה לי מספר העוקבים - אהיה חייב לצלם סרטון חדש, לא?"
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
