השפית נאיפה מולא, נשואה ואם לשתיים, נולדה בשנת 1989 בירכא, במשפחה של ארבע אחיות ושני אחים. סיימה בבית ספר פרטי למצטיינים במגמת ביולוגיה וכימיה. עשתה שירות לאומי במגן דוד אדום, במשך שנתיים. החלה ללמוד לתואר ראשון בראיית חשבון במכללה למינהל. ב-2010 עברה המשפחה לרמת-גן, ומולא החלה לעבוד בבנק דיסקונט בתפקיד כספרית. אחרי היכרות עם השף חיים כהן, ביקשה לנסות ללמוד להכין פסטה טרייה במטבח של מסעדת "יפו-תל אביב, ונשארה לשנים הבאות. ב-2019 פתחה מסעדת פופ-אפ בתל־אביב בפרויקט של האחים ירזין, L28, ובהמשך הצטרפה לעונה הרביעית של "משחקי השף" ברשת 13. בפברואר 2023 פתחה את המסעדה הראשונה שלה, "נאיפה", במרכז סוזן דלל בנווה צדק, תל-אביב. בימים אלה פתחה בית קפה חדש בסמוך, WEST el BALAD, המבוסס על חומרי גלם מירכא וייתן את הבמה לנשים דרוזיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איפה בישלת ב-6 באוקטובר?
"יום שישי, ערב שמח במסעדה, זוכרת את עצמי אומרת למנהל המשמרת שאני לא מפסיקה להתרגש ואיזה כיף שאפשר לארח אנשים ככה, שלא מובן מאליו שאנשים באים, באמת וואו. למחרת בבוקר המציאות הקשה דופקת על הראש. היינו בבית ברמת-גן, כולנו מתעוררים באזעקה הראשונה. הלם נוראי. אחרי שאני מתחילה לעכל את התמונות שמגיעות, נסערת, אני גם חושבת על המסעדה, כבעלים. יש לי עשרות עובדים שלא יודעים מה לעשות. לא חוויתי את הקורונה כבעלת מסעדה, לא ידעתי מה עושים. וכל הזמן אני חושבת, מה זה, מה קרה פה במדינה. איך?"
יש לך בבית סגן אלוף במילואים. מה הוא אומר?
"אפשר לומר שגדלתי עם איש צבא במשך 22 שנה. מרגע שהכרנו, חאלד תמיד הנחיל לי שהצבא שלנו הכי טוב בעולם, והוא בעצמו גימגם בשבת. אומר לי, 'נאיפה, אני לא יודע מה לענות לך'. אני מכירה אנשים בצבא, את השר גלנט שאכל פה, גם אהרון חליוה אכל פה, אבל מעולם לא דיברנו על מה שנקרא 'המצב'. השעות עוברות וחאלד עדיין אומר, 'לא יודע'. אין לו תשובות בפעם ראשונה, וזה עוד יותר הלחיץ אותי".
וכמובן מגיעות ההודעות על הנרצחות והנרצחים והחטופים. אין כמעט אחד שזה לא נגע בסביבתו.
"התבשרנו שבנות משפחה של אחת המנהלות שלי נחטפו, דורון כץ ושתי בנותיה. היא רק התחילה לעבוד ב-1 באוקטובר ומיד הפכנו למשפחה, היא חזרה אלינו לפני שבועיים למסעדה. אח שלי גויס למילואים, בכיפת ברזל, בדרום. חאלד לא גויס, אבל התנדב אחרי ארבעה ימים. זה אומר שאני מתמודדת עם הכול לבד. הוא התחיל לצאת מהבית בשש בבוקר והיה חוזר בשתיים בלילה מהצבא. אני כולי בדיכאון, רואה את הזוועות, חאלד חוזר עם האנרגיות ומספר, 'עכשיו הייתי בעזה ופגשתי לוחמים, את לא מבינה איזה אנשים ואיזה צבא'. ואני במבט של וואי תעזוב אותי, במעגלים של האבל. התברר גם שאיבדתי את אחד מחבריי במסיבה בנובה, שי מוצפי. הייתי בלוויה ובאזכרה, וההורים שלו מאוד התרגשו כשראו אותנו. זה מציף ומאוד קשה, אבל הלוואי שיכולתי לנחם בכל מקום".
בינתיים מחכים העבודה והעובדים. מבין המסעדות בתל־אביב, 'נאיפה' חזרה לפעול מאוד מאוחר.
"תשמע, חודש ושבוע לא יצאתי מהבית. אלוהים ישמור מה עבר עליי בנפש. לא יכולתי שלא לראות טלוויזיה. הבנות שלי בבית, חרדתיות מאוד, והצוות שלי פונה כל יום מחדש, שואלים מתי פותחים. אבל כשאני בדיכאון, אני מסתגרת בעצמי. פחדתי מאוד מהמצב, אפילו פחדתי לפגוש אנשים ולדבר איתם. מי לא חשב בימים האלה שהנה ממש עכשיו עומד לו מחבל על הדלת? זו הייתה תחושה של אמאל'ה".
אז מה עשית חמישה שבועות?
"מבשלת כל היום ובטלוויזיה, בעיקר מאוד חרדתית. כמה שאני נחשבת בולדוזר, ואני בולדוזר, כשיש אזעקה אני מפחדת, אפילו מתפרקת. חאלד אומר לי באזעקות, 'הבנות מסתכלות עלייך, זה מוסיף דרמה'. אמרתי לו, 'כן, אתה צודק, אבל קשה לי לביים שאני בטוב'. ניסיתי, לא יכולה. אני מהמשתבללים, לא יכולתי גם להתנדב, לא רציתי לצאת. הרגשתי צורך לתרום, אז חאלד ואני תרמנו סכום כסף לא מבוטל למקומות שדאגו לאוכל ובישולים לחיילים".
הצלחת לישון?
"לא, אמאל'ה כמה הפרעות שינה. הרבה מחשבות על המסעדה, על החיים בכלל. בימים האלה הייתי בטוחה שבמשך לפחות שנה אין מסעדה, חד-משמעית. גם בקורונה זה היה מבהיל, אבל עכשיו יש לי עשרות משפחות שהמסעדה מפרנסת ואין לי תשובות עבורן. עזוב אותי. רואת החשבון שלי מייצגת את ענף המסעדנות בכנסת וגם לה לא היו תשובות. בכיתי מלא, וחשבתי מלא. התחלתי לכתוב פלאן בי. חשבתי לחזור לצפון להורים, אבל מה זה היה עוזר? יש אזעקות גם שם. אז התחלתי לעשות בקטנה סדנאות אוכל ופעילויות. ראיתי את הקולגות שלי מחזירים את המסעדות, אבל לי היה עדיין קשה נפשית".
הדיסוננס.
"בדיוק. מסעדה זה אירוח ולחגוג ואיזה כיף, וזה לא מסתדר עם האווירה. לי כלפי עצמי היה קשה להשלים עם זה שאני כביכול חוזרת לאיזו שגרה, כשמסביב זה המצב, ויש חטופים בעזה וכל יום נופלים. בתור קינוח גם פרצו לנו למסעדה במהלך המלחמה, גנבו ציוד יקר, וזה הוסיף לדיכאון. יודע מה? לא רק לדיכאון, אלא לפחד. זה לא הכסף, בכלל לא. הרי מה זו המסעדה? הבית שלי. אז כן, זרים פרצו לבית שלי במהלך מלחמה, עם כל המחשבות שזה מביא. הרגשתי מבוזה".
מה הוציא אותך מהבית?
"אחרי חודש ושבוע הייתי צריכה ללכת לקופת חולים, שמתי קצת סומק והרגשתי יותר טוב. אמרתי לעצמי, אולי באירוניה דווקא היציאה הזו לקופת החולים תרפא אותי, תעשה לי קצת טוב. כבר בדרך קבעתי פגישת מנהלים כדי להבין אם פותחים את המסעדה, ועוד לפני הפגישה אני מחליטה לפתוח. התייעצתי קודם עם אסף גרניט, יוסי שטרית ומושיק רוט, התנדבנו יחד לבשל למפונים מהצפון והדרום. אסף אמר לי, לא פותח. גם יוסי אמר, לא פותח. ומושיק אמר, תפתחי, אני אגיע ראשון. הקשבתי לתחושת הבטן. פתחנו בחמישי בערב בלי להודיע, הייתי טרודה בימים הראשונים כי לא הכול היה מלא כמו שהתרגלנו. גם לא ידעתי מה נכון לעשות. נניח, לפרסם סטורי על פתיחה מחדש בימים כאלה זה רגיש מספיק? אחרי כמה ימים המסעדה הייתה מלאה. היום כבר לפעמים יש תור של חודש לשולחן".
איך היה המפגש עם משפחות המפונים?
"אתה חושב כל הזמן, איך אפשר לרפא את הדבר הזה? הרי פשוט משוגע מה שהם עברו. הייתה סדנת בישול שעשיתי לילדים, ואני שומעת בין לבין את השיחות ביניהם. מישהי מהפיליפינים למשל סיפרה שהכירה לאורך זמן תושב פלסטיני שעבד בקיבוץ והתברר שהדריך את המחבלים מה לעשות. היא אמרה, 'הוא היה ממש חבר של כולם ובסוף הנחה אותם מה לעשות לנו ואיפה'. שמע, זה זיעזע אותי מאוד".
שיתפת את המחשבות שלך על התקופה הזו גם ברשת.
"כשהתחלתי לשתף בסטורי דברים על המלחמה, ירדתי אוטומטית בתוך יומיים ביותר מ-3,000 עוקבים. ואני שיתפתי דברים רגילים כביכול, לא זוועות, יותר סרטוני הסברה, סרטונים של יוסף חדאד, סרטונים לזכרו של חייל דרוזי שנהרג. מי העוקבים שלי? מישראל, אני לא ביונסה, מי האנשים האלה שהורידו עוקב? בעיקר מערביי ישראל".
למה לדעתך?
"זה גרם לי לחשוב, וואו, כמה צבועים יש במדינה. זה מתסכל מאוד. אתה חי פה כמוסלמי, לא מתגייס לצה"ל, וכועס עליי שאני מעלה סרטונים שאולי עוזרים להסברה הישראלית? אתה רוצה לחיות פה או לא? עכשיו, זה תמיד קרה כמובן, אבל אחרי 7 באוקטובר אתה מסתכל על הדברים אחרת. אתה יודע מזמן שלא כל ערביי ישראל רוצים לחיות בישראל, שלא כולם ממש מרוצים מלחיות פה. פשוט אחרי 7 באוקטובר אתה מאוד רגיש לדבר. מי שלא משתף מה הוא חושב, יש פה סימן שאלה. בטח אנשי קולינריה ערבים ששתקו וישבו בצד - ויש כאלה. רבאק, תכבדו את המדינה שאתם חיים בה. יש שמות, אבל לא ניכנס לזה".
איזה תגובות קיבלת?
"העליתי שאח שלי במילואים ושבעלי במילואים וסיפרתי שאני לא מתפקדת ושהמסעדה סגורה. כתבו לי, 'אמן שלא יחזרו', 'אמן שימותו', 'אמן שתמותי' ועוד איומים. הזדעזעתי. הכול כמובן מגיע מחשבונות שמזוהים עם פלסטינים. היו הודעות שאמרו, 'אמן שהבנות שלך ימותו', 'שלא יחזרו אלייך'. והכול בגלל ששיתפתי סרטוני הסברה. זה גרם לי להרגיש זוועה, הכי נורא שיש. ולא לדבר על הקללות האישיות. אתה קורא ואומר, אוקיי, לא אתייחס. אבל קראת כבר, זה פגע. (מוחה את הדמעה)".
היו גם מכרים לשעבר שהפנו גב?
"אני מכירה אישית הרבה אנשי תוכן ומדיה מהמגזר הערבי שהורידו לי עוקב באינסטגרם בגלל מה שהעליתי. אותי זה הסעיר אבל לא אמרתי שום דבר, כי דוחה אותי לדבר איתם. זו הצביעות. אתה נהנה מצד אחד מהעולם הישראלי, אבל לא מסוגל לצאת מהשתיקה".
בינתיים את חוזרת למסעדה.
"לא בכל הכוח. בטבעי שלי אני תמיד יוצאת לשולחנות, אומרת שלום, איך היה. זה הדלק שלי. אחרי שחזרנו פחות יצאתי לאנשים, וערב אחד החלטתי לאזור אומץ, לגשת לשולחנות. אני מגיעה לשולחן גדול של שמונה אנשים, ואישה שמספרת לי, 'זו הפעם השנייה שלי פה. הפעם הראשונה הייתה ב-5 באוקטובר. הילד שלי נפל ב-7 באוקטובר, וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת מהבית, וביקשתי לפה. לזיכרון המתוק שלי'. חיבקתי אותה, ושתינו בוכות ככה על שולחן, באמצע המסעדה".
מרגש מאוד.
"אלה החיים שלנו מאז. אתה יודע, לפעמים אני מרימה את הראש ורואה שבחצי מהמסעדה יש על הכיסאות כלי נשק. הזוי. ומגיע מילואימניק ואומר לי, 'אני באפטר, אבל כל מה שהיה בא לי זה ישר להגיע לאכול פה'. ואני ישר בדמעות. אני שברירית ורגישה בטירוף, עם זה שאני חזקה. המפגשים האלה נתנו לי את הקלוז'ר שעשיתי החלטה נכונה בלהחזיר את המסעדה ולארח אנשים".
נראה שמאז 7 באוקטובר הברית בין החברה הישראלית לדרוזים אולי מתעצבת מחדש, בטח מתחזקת.
"אבל אני, אנחנו, לא השתנינו. לא מרגישה הבדל, לא במחויבות למדינת ישראל ולא בהסתכלות על המדינה ועל מה שהיא עבורי. כן, מסכימה איתך. לא מעט יהודים חושבים עכשיו שהערך שלנו, הדרוזים, עלה. אני מסתכלת לרגע מהצד ואומרת, מה קרה לכל אלה שמחמיאים לנו? בוקר טוב אליהו! רק עכשיו? זה המון שנים ככה מבחינת הדרוזים. 7 באוקטובר הוא אכן קיצון, אבל יש לנו מלא נופלים, מכל המבצעים. מה קרה שהתעוררתם, זה לא היה בעבר?"
ומה התשובה?
"לא יודעת. אני תולה במסעדה דגל דרוזי, ואתה יודע מה, אמן יום אחד לא אצטרך לעשות את זה כי זה לא צריך להיות בחוץ, אלא מאוד מובן מאליו. כמו שיש ברית דמים בין היהודים לדרוזים, צריך גם ברית חיים, גם במלחמה וגם ברוגע. זה מעצבן אותי, אבל בו־זמנית גם מנחם אותי שרואים אותנו. מקווה שזה לא יהיה זיכרון לטווח קצר, שהאירוע הזה יהיה באמת בסיס להכרה במה שאנחנו עושים - לא רק כשנופלים חיילים, אלא הכרה יומיומית. ואגב, אני לא מנגנת על זה שאני 'מסעדה דרוזית' כדי להביא אנשים. אני שפית טובה, נקודה, לא כי אני דרוזית או אישה. אז להפסיק לקטלג".
שאלת חוק הלאום נפתחה שוב במלחמה.
"זה טוב מאוד, אבל שוב אגיד לך, למה? הרי נפלו דרוזים בצוק איתן. אבל אולי זה יפתור את הבעיה מהשורש. אני לא מומחית בחוק הלאום, לא מומחית בפוליטיקה, אבל למה בחוק הלאום אנחנו לא אותו דבר, ובמלחמה כן? אין סיבה. רוב האנשים שאני מכירה ואוכלים במסעדה הם בעד שינוי של חוק הלאום. הרבה אורחים באים ומדברים איתי על זה, לפעמים אפילו בדמעות. הם אומרים לי, אנחנו מרגישים רע כלפי הדרוזים. חייבים מהפכה".
שפית בעלת מסעדה בישראל. כמעט שלא קיים. אישה בעולם של גברים.
"הרגשתי את זה מההתחלה, ואגב לאו דווקא מגברים. כשהגעתי לעשות מצגת על הקונספט של המסעדה היו גם נשים שהרימו גבה, יצאו בפה פעור. אמרו, היא גם בלי ניסיון, גם בלי שותפים, איך תפתח מסעדה? הסתכלו עליי כמו על ילדה קטנה, והרגשתי את הזלזול. אמרו לי, לא תשיגי נכס בלי דמי פינוי. הסתובבתי כמו הומלס ברחובות, השגתי את הנכס בסוזן דלל. את עושה מכרז לקבלנים, הם אומרים לי, 'לפני שנתחיל לעבוד ביחד, השפים לא מתערבים אצלנו, רק הבעלים'. אמרתי להם, 'אני גם השפית וגם הבעלים, אני משלמת לכם, אז תעשה בבקשה מה שאני אומרת'. היה להם קשה לבלוע אותי, וזה היה מתסכל. אבל היום אין גברים שמדברים אליי בהתנשאות".
מניח שבהתחלה היה קשוח.
"מאוד. מלא חוויות הקטנה כאישה. היה קשה לבלוט בתור אישה במסעדת שף, בלי ניסיון, ובטח דרוזית. זה היה אחד המסעות הקשים שחוויתי, אבל גם הכי טוב שלי. הרגשתי סוג ז', רוב הטבחים מסביב תמיד נתנו לי הרגשה שאני לא שווה כלום ולא אתקדם לשום מקום. אבל אורחים אהבו אותי, הייתי מגיעה שמחה לעבודה ואולי לא אהבו את זה. וגם הייתי עובדת טובה, חיים כהן למשל מאוד אהב אותי וקראו לי במסעדה 'הילדה של חיים'. אז לא כולם פירגנו".
אמירות שיותר נחרתו?
"היה טבח בכיר שאמר לי, 'את לא תגיעי לשום מקום, תפסיקי לחיות בסרט'. הרגשתי שאני פאקינג בנאדם ברזל עם עור של פיל, אבל בכל יום את מגיעה ויש הערה אחת או שתיים שמזכירות לך שאת אישה ואת דרוזית ושנכנסת למטבח בלי ניסיון ואת לא טובה ולא תגיעי גבוה. תחשוב שאתה נתקל במשפטים כאלה מדי יום, ועדיין אתה מחליט לנצח. 'את לא יודעת' זה אולי המשפט ששמעתי הכי הרבה, לפני 'מה את חושבת שייצא ממך' וגם 'אולי תעשי סדנאות בישול וזהו. את בכל זאת אמא'".
הלכת אול-אין כלכלית בפתיחת המסעדה. השקעת מיליונים. הימור פיננסי קשוח.
"הלכתי על כל הקופה, עם החרדות. אם זה לא מצליח, הכול עליי ועל ההלוואות מהבנק. ארבע שנים לקח לי למצוא מקום שישקף את הצלחת שלי. לפני הקורונה היה לי חוזה לעוד חצי שנה אצל האחים ירזין, הייתי שנה בפריים, אבק כוכבים, ואז ירד השאלטר על כל הקריירה. יכולתי לקחת למקום רע וכבר ננעלתי, אבל למזלי התחלתי לקבל פניות מאנשים לבשל בבית, אמרתי שאולי אלוהים שולח אליי סימנים.
"עשיתי אירוע ראשון, משהו לאלפיון עליון, והבנתי שאני חוזרת לעצמי. מפה לשם עברתי לחמישה אירועים בשבוע ותימחרתי את עצמי מאוד גבוה כדי לא לעשות הרבה. אלף שקל לראש, למשל. אמרו לי אז, 'צריך למכור כליה כדי להביא אותך', ועדיין הייתה עבודה. הכסף מכל האירועים האלה הלך ישר למסעדה".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אני בגן, רואה תאונת דרכים, חברה שעפה מול הפנים שלי אחרי שנכנסה בה מכונית. היא בסדר היום".
מה העצה הכי טובה שקיבלת מאמא ואבא?
"רגליים על הקרקע תמיד. מהצד שואלים אותי, 'תגידי, את לא יודעת כמה את שווה?' אז אני מודעת לעצמי, אבל עם ריסון. לא מסתנוורת, לא משנה כמה פיתויים יהיו".
אבל את מבינה שהגעת למעמד של שף כוכב וכל מה שנלווה.
"מאוד מבינה, כן. אני נהנית מההצלחה, מודעת לדמות ולמי שאני, ועובדת קשה בתוך זה. נהנית מזה שמכירים אותי, גם זה דלק שלי להמשיך. אורחים באים ואומרים לי, 'בטח הרבה אמרו לך שממש טעים פה'. אני אומרת, תמשיכו לומר. אני צריכה את זה".
מה העצה שהיית נותנת לנאיפה בת ה-16?
"להפסיק לריב עם עצמך על הגוף. היה לי דימוי גוף לא טוב. הייתי רזה מאוד, אבל ראיתי את עצמי מאוד שמנה. לא יודעת למה. תמיד רציתי להיות רזה יותר, לא משנה מה. לא נמנעתי מאוכל, אבל זה העסיק אותי במחשבות, בעצם עד היום. אני לא בטיפול, אבל לאט-לאט מתחילה להבין איך לאהוב את עצמי. הייתי אז בת 16 ורזה ולא מרוצה, ועכשיו אני לא מרוצה, אז כנראה שאני צריכה לאהוב אותי כמו שאני. אני עוד לא שם, אבל עדיין נלחמת".
את המפרנסת העיקרית היום בבית, אחרי שחאלד עשה קריירה צבאית.
"הוא עדיין מנהל בכיר ב'אלביט מערכות', כן? סיים את הקריירה הצבאית כסגן אלוף במפא"ת. לא רבים יודעים אולי אבל חאלד היה בין מפתחי כיפת ברזל. הייתה תקופה שהוא היה נשוי יותר לכיפת ברזל מאשר לי. אין מתח בבית בגלל הקריירות שלנו, נהפוך הוא. אנחנו 17 שנה ביחד. כשנפגשנו, לא אמרתי שזה נסיך חלומותיי, הוא פשוט ענה על כל הקריטריונים: חתיך, איש צבא מסודר, משפחה מכובדת. אמרתי לעצמי, בואי ננסה, וזה קרה".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?
"לא כזו מטורפת אבל אנשים משום מה חושבים שאני 50 פלוס בכלל לפני שרואים אותי, ואז נורא מתפלאים. אולי זה בגלל השם, שמשדר משהו מבוגר? לא יודעת. ואז הם מגיעים ושואלים, 'וואו, איך עשית את כל זה בגיל כזה צעיר?' או ששואלים אותי, 'סליחה, איפה השפית של המקום?'"
מתי בכית באחרונה? לא שזה קשה.
"הכי הרבה בכיתי ביום שבו שלושת החטופים ברחו וצה"ל הרג אותם. זה ריסק אותי".
מה הרגע בקריירה שבו הרגשת שנעשה לך אי-צדק?
"אנשים שחשבו שלא אצליח לעשות כלום, בעיקר קולגות. עד שזה קרה ובאקסטרים, והבינו. עם הימים באו לבקש סליחה, גם כמה מהשפים המפורסמים. 'הפתעת אותי', הם אומרים. ואני עונה, 'אני תמיד הייתי טובה. אתה התבלבלת, לא אני'".
מי היה משחק בתפקיד נאיפה בסרט על חייך?
"חשבתי על סרט תיעודי על הקריירה שלי, אגב. הייתי בוחרת את גל מלכה. נראה לי שהיא יכולה להיות אני קל, ואני אוהבת אותה".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'קופה ראשית', האהובה על הבנות שלי. את 'הטַּבח' לא ראיתי, זה בתכנון, אין לי מתי. אמרו לי שאני חייבת לראות גם את 'הדוב', לא יודעת למה. אבל אנסה".
