מאז השבת השחורה אני לא מזהה את עצמי. בוכה שש פעמים ביום ובכל פעם אומרת, זהו, הגעתי כבר לסף הלב שלי, לא מסוגלת להכיל את הכאב הזה. אני חיה את השעות האלה כל הזמן. את התדהמה מול האירוע הזה, את ההבנה שכל הביטחון שהרגשנו לא היה קיים באמת. זה קצת כמו ב'גברים בשחור', התפקיד שלהם הוא לוודא שאנשים לא יידעו מה באמת מתרחש בעולם, גילינו שיצרו אצלנו תחושה שאנחנו בטוחים, ובבת אחת הבנו שזה לא נכון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גם החטופים עדיין מופקרים, אבל השיח שמתנהל הוא שיח של נקמה ולא של "בואו נגמור עם 7 באוקטובר ואז נדבר על נקמה". לגמור עם 7 באוקטובר זה להחזיר את החטופים. זו פאשלה של מדינת ישראל שהם נחטפו. זה כמו שמתפוצץ צינור ומשפריץ גייזר של מים ואני אומרת, 'בואו נבטן את כל הצינורות כדי שלא יקרה אירוע כזה עוד פעם', אבל בינתיים, הגייזר ממשיך להשפריץ.
בשבת 14 באוקטובר ישבתי עם האחראי אצלנו ב־World Central Kitchen על המודיעין והבטיחות, שהגיע מחו"ל, והוא אומר לי, 'לפי המידע שיש בידינו כרגע, בתוך 96 שעות העולם לא ייראה אותו הדבר, אנחנו לפני מלחמת עולם שלישית'. ואני גם ככה קוקו ובסטרס, והוא נותן לי רשימה של מה שאני צריכה להכין: 'הכול בתיק גב, לא טרולי, צילומים של מסמכים, סט של בגדים להחלפה עם עזרה ראשונה, בקבוק מים'.
ישבתי מולו במשהו שהוא מעבר להתקף חרדה. הרגשתי שנמסות לי הרגליים. חזרתי הביתה ואמרתי לבנות שלי, 'אתן לא זזות מפה'. לא יכולתי לדמיין מצב שמגיע הארמגדון ואני צריכה למצוא דרך לאסוף אותן.
למה לא טסתם מפה, אם היית בכזה מצב?
כי יש לי משפחה פה. אחותי רופאה אז היא לא יכולה לעזוב, אמרנו שאולי שתינו נישאר ובני הזוג שלנו יטוסו עם הילדות. אבל בני הזוג לא הבינו כמובן מה אנחנו רוצות. רועי, שהוא מורה, אמר לי, 'אני לא יכול לעזוב את התלמידים'. ואת יודעת מה עוד עבר לי בראש? שיש לי שני חתולים, ומי ידאג להם? אגב, קניתי תיק גב שאפשר לשים בו גם מסמכים וגם חתולים.
את הארגון הבינלאומי WCK הקים שף חוזה אנדרס במטרה להגיע לאזורי אסון ומלחמה ולדאוג שמי שצריך יקבל שם אוכל. הגעתי אליהם כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בהחלטה של שנייה. ראיתי בחדשות את המבט של הנשים שנראות כמוני, עם מזוודות סמסונייט והילדים שלהן, וקניתי כרטיס טיסה לפולין, גבול אוקראינה. יצאתי מיום צילום של 'המסעדה הבאה', ישר לנתב"ג.
מה הייתה המוטיבציה שלך לעזוב משפחה ועבודה למדינה לא שלך?
אני כל הזמן חייבת לייצר איכשהו עולם יותר טוב. זה מסכן אותי לפעמים, אבל אין לי שליטה על זה. וכן, בדרך לשדה אני אומרת לעצמי: מה עבר לך בראש? לא לכל ביצה טובענית חייבים להכניס את הפרצוף. בסוף הגעתי להאנגר ענק בפולין ואמרתי, 'תנו לי לשטוף רצפה, לעשות כלים, מה שתגידו'. נתנו לי לקלף תפוחי אדמה והתקדמתי מהר, עד שנהייתי אחראית על דוד ענק של גולאש. הכרתי שם את קרלה השפית, שמרנו על קשר. שלושה ימים לתוך המלחמה שלנו היא מתקשרת ואומרת לי, 'רותי, אנחנו באים לארץ'. בסיוטים הכי גדולים שלי לא האמנתי שהפעם הבאה שאני פוגשת אותה תהיה כי הם עושים מבצע בישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היו כאן עשרות אלפי אזרחים שנפגעו מהמצב והיו צריכים ארוחה חמה. אנשים שגרו 4.7 מטר מהגבול בעוטף ולא פונו, אנשים שלא הסכימו להתפנות, כיתות כוננות, מבוגרים באשקלון. הפעם לא בישלנו, אלא הפעלנו מטבחים קיימים בכל רחבי הארץ. הארגון הפעיל אותם ושילם להם על המנות. הוצאנו במצטבר שני מיליון ארוחות. הייתי המנהלת הקולינרית של האירוע הזה, מצאתי את המטבחים שמתאימים, ליוויתי ונתתי הנחיות. יש מטבחים שבפעם הראשונה בחיים הכינו 800 מנות אורז.
איך זה הרגיש לנהל אירוע כזה במדינה שלך?
בכיתי בלי הפסקה כל הזמן.
יש סיפור שנצרב בך?
סיפקנו את האוכל לבתי החולים שאליהם השתחררו החטופים. לתאילנדים הכנו אוכל תאילנדי. בגלל ענייני אבטחה עשינו את המשלוחים בעצמנו. הם השתחררו מאוחר בלילה, ובשבע וחצי בבוקר הגעתי לשניידר עם משלוח והמנהל הלוגיסטי סיפר לי שבשתיים בלילה כולם פתחו שולחן עם השניצלים והקוסקוס וכל מה שהכנו. סיפר שהילדים רצו אוכל נורמלי, לא תזונה מותאמת מהדיאטניות. זה היה רגע שגרם לי ממש להתפרק. ידעתי שאני לא מצילה אותם מרעב, אלא אומרת להם, 'אתם לא לבד'. זה שמישהו מזכיר לך שאתה לא נטוש - זה יותר גדול מאוכל.
אני מלמדת ברייכמן כבר שנה שלישית, מרצה בתוכנית לתואר שני במינהל עסקים בקורס על אוכל, חדשנות וגיאו־פוליטיקה, שהפך עכשיו לאוכל, חדשנות ומלחמה. יש פתגם שמשייכים לעיתונאי מתחילת המאה הקודמת, שאמר 'שבע ארוחות מפרידות בין ציוויליזציה לאנרכיה', כלומר שמספיק שאדם מפסיד שבע ארוחות רצופות, שזה יומיים וארוחה נוספת, והוא יעשה הכול כדי שיהיה לו אוכל. עם כל הכבוד לצילחות ולמשימות הדחה, המשמעות הענקית של אוכל היא לשמור על הסדר. כשאין אוכל, אין סדר. כשאין סדר חסר אוכל. הדברים האלה ממש מזינים האחד את השני.
אז איך חוזרים לצלם תוכנית ריאליטי על אוכל?
במלחמה מדברים איתי מרשת 13, רוצים שנלך לבשל למפונים. אנחנו יוצאים למסע של 'אוטו אוכל צו 8', ואי־אפשר לתאר מה אנחנו שומעים. יום הצילום הראשון היה עם המפונים מנחל עוז. והם מספרים לנו על הילד שחמאס השתמש בו כדי שיוציא אנשים מהבתים, ובסוף ירו גם בו. על המשפחה של השכנים שהוציאו להורג אחד אחרי השני בחוץ, ואיך אחרי שיורים בראשון, שומעים את הצרחות של האחרים. בסוף היום הזה עברתי מלט־דאון מוחלט. שם, וגם בכפר עזה, עברו שואה. אחת הבנות שם מדברת עם אסף (גרניט, שותפה של רוסו בתוכנית) על קעקוע שעשתה, ואז אומרת לו, 'שני ההורים שלי נרצחו', ומסבירה איך הקעקוע מסמל אותם. אי־אפשר להסביר את החריכה הזו של הנפש שלהם. היה קטע שאנחנו שואלים אותם, 'איך אתם מדמיינים את היום שאחרי?' והם בוהים בנו ואומרים, 'מה אחרי? תנו לי לחצות את מחר'.
באחד מימי הצילום הגענו לשדה תותים עם מתנדבים מ'השומר החדש', מ'בונות אלטרנטיבה', מ'אחים למשק', מתנחלים מבנימין וגוש עציון, חייל שיצא מעזה, עובדים ערבים. אהבתי את הנון־שלנטיות של הדבר הזה, הרי את מדליקה את הטלוויזיה או גולשת ברשתות ונשפכת עלייך שנאה. אבל ברגע שאנשים נפגשים, כל השיח הזה לא מעניין, כי עכשיו קוטפים תותים.
המדינה תוכל להיראות כמו שדה התותים ההוא?
זה יהיה מאוד קשה. כל זמן שהנרטיב ימשיך להיות 'רק לא ביבי', הקונטרה שלו תהיה 'רק לא אתם'. בשביל לייצר פה שינוי, גם שיח ה'רק לא ביבי', שרק בנה אותו וחיזק אותו, חייב להשתנות. צריך להבין שאי־אפשר לייצר פה תהליכים גדולים ומשמעותיים בלי להכיל מגוון רחב של אוכלוסיות. אני אומרת את זה לשני הצדדים. כמו שאי־אפשר לעשות מהפכה משפטית שמשנה את הבסיס של ישראל ב־64 מנדטים, גם הערבים פה כדי להישאר וגם החרדים לא יתגייסו בכפייה. אם הצד החילוני ימשיך לשנוא אותם, אתה תהרוג את כל סוכני השינוי שצומחים שם. מהפכות אמנם לא קורות בן לילה, אבל אמהות חרדיות כבר תולות את המדים מחוץ לבית. זה הפך לגאווה במקום משהו שצריך להסתיר.
צילמנו את התוכנית הזו ביולי, והיא הייתה אמורה להיות קלילה והיתולית. הרגשתי שזה סוג של פארודיה נטולת רשעות על תוכניות ריאליטי אוכל. אין שום רוע ואין משימות הדחה ואין להעליב אף אחד ואיש לא בוכה ואף אחד לא מספר לך על הילדות, אבל הם מבשלים וזה מצחיק. הרגיש לי שזה הולך להיות ממתק כיף. ופתאום אני מסתכלת על הבחורה הזו שם, ששותה ומצחקקת ומתבדחת, ונחנקת. זה כל כך לא קשור לאיך שאני מרגישה ולאיך שאני עוברת את החודשים האלה. זו לא אני.
כשאת חותמת חוזה לצילומים של תוכנית, את מתחייבת לא להסתפר, למשל, כדי לשמור על המשכיות, למקרה שיהיו צילומי השלמה. אבל פה אין שום המשכיות, כי אני בן אדם אחר לגמרי כשהיא משודרת (שני ורביעי ברשת 13). זה היה לי מאוד קשה, אז דיברתי על זה עם עצמי והבנתי שגם אני מחפשת ברגע שיורד החושך לראות משהו שלא קשור לחדשות, כי אחרת אני לא מייצרת מנגנונים טכניים לשמור על עצמי. אני גם מקבלת מלא תגובות טובות, כותבים לי, 'איזה כיף שיש תוכנית כזאת, אנחנו כל כך צריכים את זה'.
בואי, אנחנו לא מטומטמים, אנחנו רואים שזה עובד, הקשר הזה נראה טוב ומצטלם טוב והסך של שנינו גדול מהחלקים. אני מוציאה ממנו אסף אחר לגמרי, והוא מחזיק אותי על הקצה כל הזמן, כי זה הוא. הוא נורא קאט דה בולשיט, מבין טלוויזיה מאוד טוב ואין לו סבלנות לבזבוזי זמן. זה מאוד מייעל תהליכים על הסט וזה משאיר אותי ערנית.
אי־אפשר לזייף חברות אמיתית ואנחנו חברים קרובים, שיש ביניהם המון פרגון ויכולים על אמת לעצבן האחד את השני. אני יכולה לראות באינטראקציה בינינו מתי אנחנו עצבנים, מתי אנחנו בסבבה. יש את הפרסונה הטלוויזיונית ויש את אסף. כמוני, הוא מאוד רגיש לסביבה שלו. אולי בגלל הילדות והמוזרויות שלנו כילדים, שנינו מאוד רגישים לאנשים שבקצוות, לאלה שנפלטו ממרכז העניינים.
בשביל זוגיות טלוויזיונית אני מניחה שצריך סימטריה. והוא עם ותק טלוויזיוני, מחזיק מסעדות. איך לא מגיעים לאירוע הזה בחוסר ביטחון?
כי אני מגיעה למקום הזה מאוד ממומשת. עם כל הכבוד לטלוויזיה, ויש לי כבוד, זה חלק קטן מהחיים שלי. אני יודעת שאנשים בטוחים שבסוף המומחיות שלי זה פשטידות או לצלחֵת, אבל זה לא נכון.
צפית ב'הטבח'?
יותר מזה, אני מופיעה בפרק האחרון בתפקיד עצמי.
הדיבור הוא ששף דורי מבוסס על דמותו של גרניט.
הוא לא דומה לאסף בשום צורה שהיא. הוא ההפך הגמור ממנו. אין יותר סחי מאסף, שלא נגע בסמים בחיים. חוץ מזה, אסף הוא אימפריה, אתה לא יכול להגיע להצלחה כזו כשאתה עם כזה מנגנון של הרס עצמי. יש דמויות איקוניות בתעשייה של סמים והתקרחנות, שפים שהוא יותר מזכיר אותם, אבל לא ניכנס לזה.
היא תמיד הייתה הרבה יותר טובה מכל הגברים בסביבה שלה, לא רואה אותם ממטר ומרוויחה פי שישה מהם. הייתי פעם עם חבר מאוד בכיר בתחומו שעושה הרצאות, כזה ביג שוט. הוא שאל כמה אני לוקחת להרצאה, וכשהתברר שזה יותר ממנו ‑ התאבסס על זה ערב שלם. אמא שלי תמיד עשתה קריירה, ואני לא זוכרת אותה אף פעם אכולת רגשות אשמה לגבי ההורות שלה. היא הייתה מאוד יעילה, מאוד מהירה, בלי ישיבות מפגרות שמתחילות בדיוק בשעת ההשכבות. בצד הפחות פרגמטי למדתי ממנה לדבר עם כל החפצים בבית, גם כאלה שלא עונים. הקערות, התנור, המקרר, החתולים. גם את החמלה המוגזמת שמנהלת את שתינו לגמרי למדתי ממנה.
במשך שנים רצו ב'מעריב' שאכתוב על אוכל ואמרתי שאני לא מוכנה לעשות מה שאמא שלי עושה. כתבתי על הכול, רק לא על אוכל. ואז תלמה נולדה, ופתאום אורח החיים הזה של כתבת, שאת לא יודעת איך ייראה השבוע הבא שלך, נראה לי מורכב. כשהציעו לי לעשות את מדור האוכל, הסכמתי בלית ברירה, אבל זה היה כמו לחזור הביתה. הרי הייתי בניו־יורק, עבדתי במסעדות ולמדתי בבית הספר הכי טוב לבישול.
כשהיו לנו מדורים מתחרים - אני ב'מעריב' ואמא ב'ידיעות' - התקשר אליי כתב ברנז'ה ושאל, 'איך זה להתחרות באמא?' באותה תקופה שיפצנו את הדירה וגרנו אצל ההורים שלי, ובזמן שהוא מנסה להוציא ג'וס על תחרות, אמא לידי מערבבת לי את החומרים למתכון במדור. היינו צוחקות ואומרות שכששני גופים שאמורים להתחרות משתפים פעולה, זה בעצם קרטל. בשבע השנים האחרונות, במדור שלנו ב'ידיעות', זה כבר מיזוג. אגב, תלמה, הבת שלי, היא רפליקה של אמא שלי. הן פשוט זהות. היא בת 17 ויש לה כישרון כתיבה מטאורי. היא תכתוב בוודאות, אבל לא יודעת אם על אוכל.
אני מניחה שיש פה עניין של סיכון ועלות מול תועלת. זה מקצוע לא הגיוני וברוב המוחלט של המקרים לא משתלם. זה קצת כמו שקראתי שגברים־ציידים העדיפו לנסות לצוד ג'ירפה במשך חודש, או יותר. בזמן הזה היו יכולים ללקט הרבה יותר, אבל מי הייתה מתאהבת בהם אם היו חוזרים עם שבלולים ולפת? ג'ירפה זה יותר מרשים. כנראה שגברים מוכנים לקחת את הסיכון של המקצוע הזה כי כשהם מצליחים הם צדים ג'ירפה. נשים יותר פרגמטיות.
עם זאת, ברור שהיו פה מחסומים תרבותיים ואני לגמרי רואה יותר ויותר נשים בכל העולם פורצות אותם ונכנסות ומצטיינות. גם בארץ, בואי, יש מסעדנית כמו רותי ברודו? היא ליגה משלה.
ונכון, זה קשה עם ההורות. אבל גם גינקולוגיה קשה לשלב עם הורות, אפילו יותר.
אני יכולה רק להגיד לזוגות בתחילת הדרך שכשהם התאהבו והרגישו שהקוביות שלהם שש־שש, בתיאום מושלם, ופתאום אחרי כמה שנים שהקוביות אחת־ארבע או שקובייה אחת בכלל נפלה מהשולחן ‑ לפעמים אחרי זה פתאום שוב יוצא שש־שש. וזה בא בהפתעה גמורה.
זוגיות ארוכה זה משהו שרק מי שחווה יבין את העומק ואת המורכבות שלו. כמה סבלנות וכמה פרגון הוא דורש. רועי ואני הבנו עם הזמן שחיים פעם אחת, מה נריב עכשיו על מרכך כביסה? על סדר פסח? בשבוע הבא הוא נוסע לכמה חודשים לאיטליה. אחת הבעיות בזה היא שהוא המבשל העיקרי בבית. כל ערב מכין לי סלט הכי מושקע ושווה ותמיד שונה מיום קודם. מסוגל לבלות במטבח ימים. ברור לי שכשהוא ייסע, הביטחון התזונתי של הבנות ושלי ייפגע באופן משמעותי. שומעת, אמא?
אני סובלת מפרוסופגנוזיה, כלומר לא מזהה פרצופים. זה יוצר בעיות, בטח כשאת בטלוויזיה ואנשים מכירים אותך. מישהו פעם כתב לי תגובת נאצה נוראית: 'היא אף פעם לא אומרת שלום ברחוב'. זה מזמן סיפורים כל הזמן. כל יום. הייתה הפגנה של משפחות החטופים בכיכר, ואני מגיעה ורואה את שרון וחגית, חברות טובות שלי. הן עומדות עם שתי נשים נוספות ומדברות. אני ניגשת אליהן, חגית בדיוק מדברת בהתלהבות על משהו, נעמדת לידה ומחכה שהיא תשים לב אליי, ואז היא מסתובבת אליי ואני רואה שזו לא חגית. אני באה להגיד לשרון שחשבתי שזו חגית - וזו לא שרון. פשוט נדחפתי למעגל של כמה נשים שמדברות ביניהן.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.24
