לפני כמה שנים היינו בביקור בארצות־הברית אצל חברים שגרים במרכז היבשת. משפחה יפה ומתוחכמת שגרה בבית עצום בפרברי עיר אמריקנית גדולה.
כשהגענו אליהם הביתה הדלת נפתחה לעברנו וחום נעים וריח של קפה טרי קיבלו אותנו מיד.
ישבנו כולנו במטבח העץ הגדול שמספיק לאכלס דירת שני חדרים בתל־אביב והתפעלנו מהשפע: שפע של ארונות אחסון, שפע של סירים איכותיים, שפע של להבות על הכיריים, אפילו שפע של תנורים (כלומר שניים). איזה כיף יהיה לבשל במטבח כזה, צחקנו, ומיד קיבלנו הזמנה רשמית.
למחרת כבר התייצבנו בשוק האיכרים המקומי: דוכנים חמודים מעץ, אמריקנה מכל עבר, אנשים בג'ינס וכובעי קש מוכרים תוצרת בוהקת מרוב טריות: סוגים של חסה, עגבניות שמנמנות, כרוביות צבעוניות, פקעות מכל הסוגים. כמו באמריקה, גם שוק איכרים נראה מיד כמו שוק על סטרואידים. והיופי? מצאנו סוף־סוף משהו הרבה יותר יקר מאשר בישראל. ירקות ממותגים. עגבנייה? 3 דולר ליחידה. חסה? 6 דולר. גם ערימה יפהפייה אך לא גדולה של פטרוזיליה נשקה לכיוון ה־22 שקלים לצרור. הלכנו מיד להתנחם באזור הפירות, כי אננס ואוכמניות בכל זאת יותר זולים שם.
חזרנו עם סל קלוע (48 דולר) ובתוכו מעט מאוד ירקות יקרים להחריד.
קצצנו בתשומת לב יתרה כל ירק וירק. שכבות של צבע ופריכות טרייה נערמו זו על גבי זו בקערה שקופה. אור טבעי נכנס מהחלון. ותוך כדי בישול גילינו שבכל פעם שצריך משהו - סכין, קרש, קערה, כפות - המטבח העצום דורש מאיתנו לגמוא קילומטרים בשיטוטים לא אינטואיטיביים אחרי מה שחסר. נדרש מאיתנו סלט אחד כדי להבין באופן חד־משמעי: במטבח המאובזר הזה איש לא בישל אף פעם. למרות הסירים, למרות אלבומי המתכונים האורגניים שפזורים מסביב, למרות שפע התנורים שלעולם לא מפעילים אלא אם כן זה כדי לחמם פיצה.
מזגנו על הסלט שמן זית שהבאנו מהארץ והתיישבנו לאכול.
בערב החברים הציעו שנזמין אוכל איטלקי. "תרצו סלט?" הם שאלו. בטח.
כולם הזמינו סלט, בכל זאת יש כאן מודעות תזונתית.
קיבלנו כלי עם חסה לבנה, מלפפון תפל ועגבנייה קמחית, ועליהם ערימות של גבינת צ'דר ורוטב קרמי מוגזם בשומן ובמתיקות שלו. עלבון למילה סלט.
זה היה זיכרון רחוק שהתחדד פתאום לפני שבוע, כשפגשנו במקרה את דוד (דודו) ביטון, השף המופלא של מלון "סיקס סנסס שחרות". יש לא מעט שפים מוכשרים בארץ, אבל למעטים בעולם יש את היד של ביטון. יש שם איזה קסם שקשה להסביר, במיוחד במפגש שלו עם ירקות.
ביטון קצץ סלט. לא משהו חגיגי, בלי תוכנית גדולה, ללא צִלחות. הוא הביא כרובית מהגינה שטיפח, שוּמרים של חורף, מתוקים ובלי סיבים, כרוב סגול וערימה טרייה וארומטית של ארוגולה. "זה מה שהיה לי במקרר ובגינה עכשיו", הוא הסביר. "אני קורא לזה סלט הכול". טק־טק־טק, עם סכין מושחזת, וכל ירק היה בדיוק בגודל המושלם: שבבים דקים של כרובית, רצועות קטנות של כרוב, אפילו עלי השומר הטרי נקצצו פנימה. שפריץ של חומץ בלסמי לבן ונגיעה של מיץ לימון טרי נתנו כבישה קלה לירקות הקשים. והרבה שמן זית ארז את כל היופי הזה ביחד במעטפת קטיפה עשבונית.
בכינו.
איפה עוד בעולם יש סלטים כאלה, זריזים, מדויקים, שופעים בצבע, בסגנון, בקוליות ואפס מאמץ. טרם מצאנו.
הבירה של מבשלת ISIS
אל תיבהלו. זו לא בירת דאעש. המבשלה קיימת כבר 20 שנה, עוד לפני שהארגון המחריד נוצר, ולמעשה, באיזה ערב עם הרבה בירה, שקלו חבריה לתבוע את הטרוריסטים על הפרת זכויות יוצרים. המבשלה קרויה על שמה של אלת השפע והדגן המצרית והיא יושבת במושב דקל שבנגב המערבי (דרום עוטף עזה למעשה). מבשלת אייסיס מכינה חמישה סוגים קבועים של בירות מסוג אייל, עשירות בטעם ובמרקם, שתיים קלילות מאוד, שתיים כהות וכבדות, ואחת מושלמת לטעמנו לחורף הישראלי - אייסיס פרי סטייל היא נקראת, ויש בה 5.8 אחוזי אלכוהול וכמויות אדירות של נשמה.
המבשלה לא רחוקה מגבול מצרים, וכמובן גם היא כרוכה בסיפורים קשים מאירועי 7 באוקטובר, אבל כשמגיעים לשם נזכרים שוב למה אנשים התאהבו בעוטף ובחרו לחיות באזור הזה. בעונה הזאת, ועוד אחרי החורף הגשום, יש בנגב המערבי מרחבים של ירק ושקט, ובמבשלה יש שולחנות עץ מאולתרים, תפריט משתנה, חומוס קרוב (מעולה, שגם עליו נספר בהמשך), מוזיקת ג'אז חיה ובירה ישראלית, מדברית, חצופה ונהדרת.
את הבירות אפשר לקנות באתר של המבשלה הקטנה, בבקבוקים של 330 מ"ל, להזמין ברז וחבית לאירוע או במקום עצמו, בימים שלישי בערב ושישי בצהריים, ואז כבר לשבת ולהכיר את המקום. בקרוב המבשלה צפויה לעבור למשכן חדש ומתוחכם יותר (הם כרגע עושים גיוס המונים בשביל זה, מוזמנים לראות באתר), אבל ממליצות להספיק ליהנות מהמקום הייחודי והכה־מקומי שיש להם כרגע בדקל.
Isisbeer.co.il
054-6428598 (איציק לוי)
נר של הסכמה
שתי משוגעות לריחות מצאו את עצמן חתומות על המדור הזה, ולכל אחת מאיתנו עולם קריזיונרי משלה. האחת, הבשלה, פשוט אוהבת בשמים רבים מסוגים שונים. השנייה, המבשילה, נרתעת כמעט מכל ריח סינתטי, וזה כולל בשמים, נרות, דיפיוזרים, מטהרי אוויר, שפריצרים לגוף, קרמים, מרככי כביסה וכו'. קשה לנו למצוא ריח מוסכם משותף, אז כשמגיע אחד מדובר באובססיה.
ובכן, מצאנו נר. נר של הסכמה נקרא לו.
את הנר הרכיבה הילה שמואלי, יזמית צעירה שהקימה מותג נרות ובישום משלה (iBALANCE) ולניחוח שלו היא קראה PURE.
יש לו ריח עמוק וחורפי ונקי שמשלב קצת תבלינים, פצ'ולי, סיידר, גשם וארובה רחוקה. מזכיר מעט את עולמות הריח של המוצרים הנפלאים של Le Labo. הוא עשוי משעוות סויה איכותית ומגיע באריזת אלומיניום קטנה ובמחיר נוח יחסית לנר בוטיק ברמה הזאת: 69 שקלים.
ומה עוד אהבנו? שזה נר כחול־לבן שהיא מייצרת בארץ.
את הנר אפשר לקנות היום, יום שישי, בשרונה מרקט - שם חוגגים את יום האישה בפסטיבל נשים יוצרות (שכשמו כן הוא), או כל השנה באתר ibalancelifestyle.com.
הוא מגיע בעוד גדלים ואריזות ובמחירים שונים. מוזמנים לנסות ולראות מה מתאים לכם ולבית.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
