בחצי השנה האחרונה העמדנו למבחן לא פעם את היכולת שלנו לסחוב על הגב טרגדיות וכאב. באופן אישי, אני לא חושבת שעמדתי במבחן הזה בהצלחה. הסיפורים האישיים חילחלו ונהיו חלק ממני. העירו אותי בלילה, הרדימו אותי ביום, עשו אותי קצרה וחסרת סבלנות לאנשים הקרובים אליי ביותר. רבות מספור הפעמים שחשתי רצון עז להיכנס למיטה ופשוט לא לצאת. אבל כן יצאתי. והכאב גם הניע אותי לפעולה. ואצלי פעולה תמיד קשורה באוכל ובאנשים שצריכים אותו.
חיכיתי חצי שנה לפני שהרגשתי מוכנה לספר את הסיפור של ארגון המטבח המרכזי העולמי WCK - World Central Kitchen - שאיתו פעלתי בחודשים האחרונים בתור השפית האחראית על שני מיליון מנות שחילקנו פה. ארגון מדהים, לא פוליטי במהותו, שמהיום הראשון התייצב כאן, דואג למי שצריך סיוע, בלי לשאול שאלות.
אבל בעודי יושבת, תוהה מה אצליח להכניס ליריעה הקצרה הזאת, התבשרתי ששבעה חברי צוות של הארגון נהרגו בעזה.
בתוך ההלם הקשה, שהרי אלו אותם אנשים שפגשתי במבצעים השונים של הארגון, אני מוצאת את עצמי לכודה בעוד סוג חדש של אבל. כן, כי זה מה שהיה חסר.
ארגוני סיוע כמו המטבח העולמי פועלים בזירות הקשות ביותר בעולם, מתוך מחויבות ענקית לברוא בתוך תנאים בלתי אפשריים מקום שראוי לחיות בו. ואולי בגלל זה החיבור שנוצר בין העובדים הוא עמוק ומשפחתי מהרגע הראשון. אני רואה בעובדי המטבח העולמי בני משפחה, גם באלו שהיו בבנגלדש כשאני הייתי באוקראינה, או במרוקו כשאני הייתי בישראל.
בנקודה זו יש בעיקר שאלות על האירוע ואין תשובות. ששת החודשים האחרונים גם לימדו אותנו שתשובות לא תמיד עוזרות. יתחקרו, אבל שבעה אנשים אלטרואיסטים, מחויבים לעשות טוב, ואוף, כמה חסרים כאלה בעולם, לא יחזרו הביתה.
ועכשיו, כשאני מביטה אחורה על הפעילות שלי עם הארגון, אני מתבוננת בכל אחד מאנשי הצוות שעברו פה, חלק לשבועיים, אחרים למספר חודשים, מסתובבים בארץ בזמן אזעקות, סכנה ופחד, יודעת שכל אחד מהם שבור וכואב במקומות שונים בעולם, ורוצה להגיע, להתנצל שהם חלק מהמלחמה הזאת, לחבק אותם על מה שהם עשו בשביל האנשים שלי, שלנו, פה.
אבל בואו נתחיל מההתחלה.
ההתחלה עבורי היא בסוף פברואר 2022, כשרוסיה פותחת במלחמה נגד אוקראינה וכופה על שכנתה להצטרף לוואלס המחריד של מאבק אלים. עוד שכבה של דם לאדמה הספוגה גם ככה. בין תמונות ההפגזות האיומות היה גם שיטפון של פליטים, ובעיקר פליטות. טרוטות עיניים, המומות, סוחבות סמסונייט אולטרה-לייט וכלוב עם חתול אנגורה. הן אנחנו.
הבטתי במצעד האימה והייאוש הזה, עשיתי את הדבר הפחות הגיוני לעשות ורכשתי כרטיס טיסה. העולם אולי עומד מנגד אבל אני לא. הגעתי עם סינר ומיומנות סכין ואמא עצבנית מאוד בטלפון שטוענת שירדתי מהפסים ובעל שמסכים איתה בגדול. כבר בלילה הראשון כיוונו אותי לבטנו של האנגר עצום וחדש שארגון שלא הכרתי בשם World Central Kitchen הקים בו מטבח שדה. נמשכתי מיד פנימה. אני רוצה לעזור, הודעתי. בואי מחר בשש בבוקר.
הייתי אז בשיא תקופת הצילומים ל"המסעדה הבאה של ישראל", ונשארתי כמה שיכולתי. בישלנו שם בדוודים ענקיים גולאש, מרק עוף, אוכל לתינוקות. עשרות אלפי מנות ביום יצאו מתוך מכתשי האלומיניום שלנו. ובערב נסענו לגבול לחלק את המנות ופגשנו במציאות המזעזעת. כל מפגש כזה המס את הקרקע תחת רגליי.
"אנחנו חיים כולנו באשליה של ביטחון והוא לא באמת קיים", אמרתי לצוות שעבד סביבי: אסופה קוסמופוליטית שהתייצבה במטבח כמוני. הם הינהנו. שתקנו. מה שאי-אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.
שף קרלה הויוס, מקסיקנית-אמריקאית אנרגטית, מקסימה, טבחית-על, הייתה אחראית על המטבח שלנו. התאהבתי בה לגמרי ונשארנו בקשר גם אחרי שחזרתי.
ב-12 באוקטובר, חמישה ימים לתוך המלחמה שלנו, בתוך תחושת חורבן ומצוקה קיבלתי הודעה. רותי, זאת קרלה, אנחנו מגיעים לעזור. יומיים אחרי זה הם ניצבו שם, משלחת של אנשים מובחרים: ממקסיקו, מספרד, מאוקראינה, מוושינגטון, מקוסטה-ריקה, מלונדון, מטקסס, מסקוטלנד. בשדה התעופה תפסה אותם האזעקה הראשונה.
נפגשנו במלון בתל-אביב - בחוץ שמש ישראלית וים, בלב בפנים - שואה. בסיוטים הכי גדולים לא העליתי בדעתי שהפעם הבאה שאפגוש את הצוות האמיץ והמסור הזה תהיה אצלי בבית. פה בישראל.
האופרציה בישראל הייתה שונה לחלוטין מזו שפגשתי באוקראינה. במקום מטבח שדה ענק ומשאיות הובלה מכל אירופה, הקמנו חמ״ל עם מפה ועליה מיליון סיכות קטנות שמסמלות איפה צריכים אותנו. לכל נקודה כזו על המפה נסענו, פגשנו, דיברנו וניסינו להבין את המצב האמיתי בשטח. בשבועות הראשונים בעיקר ראינו מערבולת ענקית של ברדק. לא מצאנו ארגון רשמי אחד שידע להגיד מי התפנה ולאן, מי נשאר מאחור ולמה. כבר ביום השני לפעילות הפעלנו את המטבחים הראשונים שסיפקו מנות. אלפי קשישים שנשארו באשקלון, באופקים, בשדרות, תחת הפגזות, בלי סופרמרקט אחד פתוח, רובם בלי רכב, בלי אוכל. אלפי אנשים שגרו ארבעה ק”מ ומאה מטרים מהגבול ולא היו זכאים לכלום. השאירו מאחור את הבית והעבודה והתחילו לחפש מקום ללון בו ומשהו להיאחז בו. ניצולים מנובה שהחלו בתהליך שיקום שלא ייגמר אף פעם. חקלאים שנשארו בצפון, נלחמים על הלולים והמטעים. אנחנו פגשנו אותם עם אוכל חם פעם ביום.
איך? השתמשנו בתשתית המטבחים המוסדיים הענפה שיש כבר בארץ: מסעדות, בתי מלון, שירותי קייטרינג, אולמות אירועים. גם ככה הכל סגור וכולם רובצים בעלטת החל״ת המלחיצה בפני עצמה. בזה אחר זה הערנו מטבחים לחיים. בתל-אביב, בבית-שמש, בירושלים, במעלות, בצפת, בביתר-עילית, באילת, בקטורה, בחצבה, במצפה רמון. כל מטבח כזה שנפתח סיפק אוכל חם וטוב על פי הדרישות שלנו ובמימון שלנו (שהוא מימון בינלאומי ולא נשען על עוד תרומות של הציבור הישראלי הקורס מהנטל), ועל הדרך החזיר את העובדים שלו לעבודה, קנה סחורה, הניע את הכלכלה.
בלי גיוס המונים, אבל המונים התגייסו.
יש לך מסעדה? שואלים אותי את זה הרבה. אני שפית בלי מסעדה. למדתי לבשל באחד מבתי הספר הטובים בעולם וידעתי לאורך כל הדרך שלא אפתח מסעדה. הלב שלי לא שם (גם אם הבטן כן), אבל אני מניחה שאני בין השפים הבודדים בעולם שיצא להם לפקח על הוצאתן של שני מיליון מנות בשלושה חודשים.
שני מיליון מנות שיוצאות ממטבחים שונים בתכלית זה מזה: יש את אסנט בבית העתיק ושטוף השמש בצפת ואת קייטרינג שולחן גבוה בקריית-מלאכי, עם הכשרות המהודרת. יש את מסעדת האחים בתל-אביב, שמוציאה מאות מנות כל יום, והשפים הכי טובים בארץ מגיעים לשם והאוכל מושקע ומפתיע בהתאם. יש את קיבוץ אילות, ששם פעם בשבוע מכינים גפילטע פיש, ויש את המטבח בנתניה שמוציא קבבים על הגריל, בוהקים מרוב שומן עסיסי, עם ערימה של בצל מטוגן. יש את אחלה באילת, שמכינים קציצות עם כבש, שוחות ברוטב אדום עם פלפלים מיובשים וטונות של פטרוזיליה קצוצה, ואת חסדי איש בביתר-עילית שמקפידים להוסיף ירקות טריים בצד לכל מנה. יש את בית הספר בישולים שמצ’פר עם מאפים שווים ויש את דלימארק, המעדנייה המתוקה בראשון-לציון, שגייסה את הקהילה מסביב והוסיפה עוגות ועוגיות ופתקים קטנים מרגשים. שפע טעמים באופקים מוציאים דגים חריפים ומלא סלטים כל שישי, למרות שהם עובדים תחת אש, והנשים של נזיד בעדן הנגב מכינות אוכל בדואי ששולח אדוות של ריח עד אלינו לחמ״ל. האוכל ממעלות מגיע עד לשתולה ומסתובב על קו הגבול הלוהט שבצפון ואנחנו צריכים לוודא שהאוכל טוב אבל גם שהצוות הגיע בשלום. לרגע לא התייחסנו לסכנות בשאננות. אבל גם לא העליתי בדעתי אפשרות לטרגדיה כמו זו שהתרחשה השבוע.
בימי השיא הוצאנו 40 אלף מנות כל יום בכל רחבי הארץ ועוד אלפי סלי מזון בשיתוף פעולה עם פתחון לב, שידעו להתאים את הסלים לאוכלוסייה, לצרכים המשתנים, אפילו לחנוכה.
האכלנו חרדים, דתיים, חילונים, ערבים, נוצרים, יהודים, מפונים (שהתפנו בכוחות עצמם), נשארים, כיתות כוננות, חקלאים, מבקשי מקלט, מחוסרי בית. לא שאלנו איש למי הוא הצביע ומה דעתו על גיוס חרדים. באנו מדי יום עם ארוחה חמה כדי להגיד לעשרות אלפי אנשים, פגועים וכואבים, שהם לא לבד. אוכל יודע לעשות את זה.
חודש לתוך הפעילות מצטרפת אלינו חברת משלחת חדשה - נלי רמזנובה, שבדיוק סיימה את הפעילות שלה במרוקו אחרי רעידת האדמה. את נלי אני מכירה מהמטבח על גבול אוקראינה. מקייב בעצמה גם היא נסחפה לילה אחד החוצה עם זרם הפליטים, וחיפשה מיד מקום שתוכל לסייע. היא נכנסה למטבח הענק שלנו והייתי האדם הראשון שהיא פגשה. אז הייתי אצלה, האכלנו את האנשים שלה. עכשיו היא פה, ואנחנו מאכילות את האנשים שלי.
ביום רביעי, 22 בנובמבר, אנחנו מבינות שיש עסקה להשבת חלק מהחטופים. ילדים בעיקר. ומתקבלת אצלנו החלטה לדאוג להם ולמשפחות שלהם לשלוש ארוחות ביום. זאת חתיכת אופרציה שכל העולם מעורב בה, כולל הצבא, בתי החולים, המשרדים הראשיים שלנו בוושינגטון וכמובן שף חוסה אנדרס, מייסד WCK, בעצמו. חברת וויקס מעמידה לרשות העניין את המטבחים שלה ואת כוח האדם, אנחנו מקצים לזה צוות שלנו שיביא בעצמו את המשלוחים שלוש פעמים ביום לשישה בתי חולים שונים. אבל בשישי בערב, למשלוח הראשון, אני מצטרפת בעצמי. אף אחד בסביבה שלי לא יודע. המבצע הזה רגיש ומנוהל בחשאיות. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש.
וויקס מעמיסים לנו על הרכב מנות של קוסקוס ומרק, שניצלים טריים ופריכים, עוף בגריל עם רוטב ואורז שילך איתו, סלטים צבעוניים מכל הירקות של העונה, ויניגרט חמצמץ עם שמן זית איכותי, קציצות צמחוניות ופסטה עגבניות וחלות טריות חמות מהתנור. כי שישי בערב בכל זאת.
אני פורקת את הארגזים בשניידר. עוד אף אחד לא הגיע ואין אדם אופטימי בסביבה להישען עליו. אחר כך שמענו עם כולם שזה קרה. הפעימה הראשונה של עסקת החטופים הושלמה. חשבתי על האוכל הקר ונחמצתי קצת. רציתי שתחכה להם ארוחה חמה.
בשמונה בבוקר הייתי שוב בשניידר.
איך עבר הלילה? שאלתי בהיסוס.
הכינו להם בבית החולים דיאטה מיוחדת שתתאים להתאוששות, אבל כשהם ראו את השניצלים והקוסקוס הם פתחו שולחן בשתיים לפנות בוקר. מאז 7 באוקטובר הם לא אכלו נורמלי. הלילה הם בצעו חלה וניגבו איתה רוטב.
עשרות מטבחים עבדו איתנו, במחויבות אדירה. נכון, עזרנו גם להם בכך שאיפשרנו להם לחזור לפעילות בתקופה שהכול סגור, אבל רובם המוחלט פעלו בתחושת שליחות עמוקה ושמו את הרצון שלהם לתמוך בכל תפוח אדמה או עוף. כששלחתי את התמונות של האוכל למשפחה שלי, אמא שלי שאלה אותי אם אפשר להוסיף גם זוג מרמות השבים שממש משווע למשלוח של אוכל טרי וחם כל יום בצהריים, היא תשמח לשלם. עניתי לה שבטח, אבל קוראים לשירות הזה וולט, הנה האפליקציה. תכירי.
שלושה חודשים וחצי אחרי שהם הגיעו הנה, עזב חבר המשלחת האחרון את הארץ. לא נגמרה המלחמה זה בטוח, אבל לארגון יש חוקים ברורים מתי נכנסים ומתי יוצאים: כשהמסעדות והמרכולים נפתחים וכשלמדינה יש מספיק זמן להתעשת ולספק שירותים לאזרחים שלה. המטבח העולמי לא רוצה בשום אופן לפגוע בפרנסה של מסעדנים. והוא גם לא רוצה להחליף את רשויות הרווחה. פיונה, ניקול, גרג וסרחיו, נלי, בן, קווין ופול התפזרו ברחבי העולם.
חלקם עברו למצרים ולקפריסין להמשיך את האופרציה המורכבת בעזה, בתיאום עם ישראל. בשונה מארגוני סיוע אחרים היה פה ביטחון מלא שהמטבח העולמי לא עובד עם חמאס ולכן הם קיבלו אור ירוק. אני לא מצליחה להבין מה השתבש ואיך זה קרה. אבל כל מי שדיברתי איתו מהמשלחת היה שבור לחתיכות קטנות מרוב צער. גם אני.
הימים שלנו מאז 7 באוקטובר נמסו לכדי מציאות אחת כואבת שלא נגמרת. כל בוקר, בטח כשהחטופים שנותרו לא פה, הוא עוד פרק אפל שנכתב בסיפור שמעולם לא רצינו לקרוא. גם המטבח המרכזי העולמי הוא חלק בסיפור הזה, שברגעים של ייאוש עמוק, הפיח בי וברבים אחרים תקווה. שיש גם טוב. שלאנושות יש עוד מה להציע אחרי האכזריות הבלתי נתפסת שנחשפנו אליה. והנה שוב אבל: הפעם על צדק, על אנושיות, על אהבת אדם ורצון לעזור.
בימי הפעילות האחרונים שלנו שמעתי שוב את התודה. מהמטבחים ומהקהילות שקיבלו את האוכל. אוכל מנחם לא תלוי במתכון אלא בטבח ובכוונות. חשתי בעצב כל חיוך עייף שהתגנב לרגע על פנים מותשות של חבריי למשלחת, וחששתי להיפרד גם אם ידעתי שצריך. ניפגש במשימה הבאה, אמרנו.
ראיתי כל כך הרבה כאב בחודשים האחרונים, כאב מפלח ואין-סופי. כולנו כאן יחד על רפסודה שברירית. אם נמשיך לחשוב שביבי/החרדים/קפלן/ברק/בג"ץ/הערבים/המתנחלים הם שורש כל הרע, ולא אנחנו והמילים והמעשים שלנו, נטביע את הרפסודה הזאת במו ידינו. עדיף שנשתף פעולה, וכל אחד יעשה את התפקיד שלו. אני עושה אוכל.
"אנחנו מתייחסים לאוכל כמובן מאליו"
ארגון המטבח המרכזי העולמי הוקם על ידי השף האמריקאי-ספרדי המהולל חוסה אנדרס. שף אנדרס הוא מה שמכנים שף כוכב בזירה הבינלאומית. הוא מככב במספר תוכניות טלויזיה מצליחות, מחזיק בעשרות מסעדות ברחבי ארצות-הברית וזכה באין-ספור פרסי קולינריה משמעותיים. אבל את המקום שלו הוא כבש אחרי רעידת האדמה בהאיטי ב-2010. הוא הרים לראשונה אופרציה קולינרית שמטרתה אחת: לספק אוכל חם ומנחם למי שחרב עליו עולמו בגלל אסון טבע או מלחמה, כי לדבריו, "אנחנו מתייחסים לאוכל כמובן מאליו". הוא התחיל בקטן, אבל גדל במהירות. העולם שלנו יודע לספק הזדמנויות למכביר לסיוע כזה, ושף אנדרס ידע לייצר ארגון מתפקד ומסודר שייתן מענה במקומות הכי כאוטיים שהדעת יכולה לחשוב עליהם. כשאנחנו רואים שיטפונות בבנגלדש, שף אנדרס כבר עושה טלפונים ומרים משלחת. וכן, יש גם משהו סקסי באוכל ובשף כוכב שגרם להרבה תרומות גדולות לזרום ולאפשר את הפעילות הזו. ג׳ף בזוס, למשל, שם עליו מאה מיליון דולר.
שף אנדרס היה מועמד פעמיים לפרס נובל על סיוע הומניטרי. הימור: בשנה הבאה הפרס שלו. בינתיים שפים כמוני מכל העולם הפכו להיות חלק ממערך הקבע שלו, נכון למשימות, ועוקב באדיקות אחר החדשות.
הארגון כבר פעל בכל העולם. באוקראינה ובעזה לראשונה נהרגו חברי משלחת בינלאומיים. בעזה נהרגו אנשי צוות ותיקים ואהובים שחרשו את העולם עם רצון לעזור. בעקבות האירוע הופסק הסיוע בכל הגזרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
