כשאבי המנוח, נתן קמינר, פלמ"חניק, צבר וחקלאי, היה קופץ מהמושב לסידורים בנתניה, הוא תמיד נחרד למראה יושבי הפרלמנטים ומבלות בתי הקפה. הפרדסן החרוץ חשב שרביצה בבתי קפה היא חטא. לימים, כשהגיע לבקר אותי בתל-אביב, אבא התחלחל מהצעירים ומהצעירות שמקשקשים ולוגמים קפה בעיצומו של יום. "תגיד, בתל-אביב אף אחד לא עובד?" נהג לשאול. "מי יושב בבית קפה באמצע היום?" מבחינתו זאת הייתה בטלה, נהנתנות מוגזמת ובזבוז זמן.
כתבות נוספות על תולדות האוכל הישראלי:
ואכן, טרום-הקמת המדינה וגם שנים רבות אחרי שהושגה עצמאותנו, המפא"יניקים הסוציאליסטים, הסגפנים, אנשי העמל והאדמה, חדורי האידיאלים האדירו את החלוצים ומייבשי הביצות. ובתוך כדי, בזו לחבורה שצמחה במקביל: הבורגנות הסלונית וה"דקדנטית", וכמובן לשוכני בתי הקפה - הסוחרים, התעשיינים, העירוניים, בני העליות המאוחרות, שחיו חיים בסגנון יותר אירופי.
מאז ומתמיד, הישראלים אוהבים בתי קפה. מקומות רבים פעלו טרום-קום המדינה, למרות שהיישוב היה עדיין קטן. תחילה, בני העליות הראשונות אימצו את מנהגי הקפה של הערבים והבדואים וכן את אלה של הטמפלרים. לפני החוקרים, "קפה פרוס" בחיפה היה בית הקפה ה"אירופי" הראשון שכונן בארץ ישראל. בשנות ה-20 של המאה הקודמת נפתחו בירושלים ובתל-אביב מספר בתי קפה, והתרבות הזאת פרחה בשנות ה-30 וה-40, אז שיגשגו בתי הקפה הספרותיים. קונדיטוריה קפולסקי, שהוקמה ברחוב אלנבי בתל-אביב ב-1934, הפכה ב-1945 לרשת העברית הראשונה, וכבר אז הגישו בה קפה ומאפה.
7 צפייה בגלריה
הרשת העברית הראשונה. קפולסקי
(צילום: אוסף צילומים של הצלם זולטן קלוגר , ארכיון המדינה)
"הסיפור של בתי הקפה יושב על הצורך של אנשים 'להיות לבד ביחד'", מאבחן פרופ' עוז אלמוג, היסטוריון וסוציולוג, מהמומחים הגדולים של הישראלינה. "אנשים זקוקים להיות בחברה של אנשים פיזית. שבת אחים גם יחד. יש כנראה משהו ביולוגי שיוצר צורך לשבת ביחד. גם אם הם לא מדברים האחד עם השני ואין ביניהם אינטראקציה, זה מספיק להם. לכן אנשים יצרו מסגרות שבהן הם קרובים האחד לשני. בתי קפה במרחבים האורבניים מאפשרים לאנשים שגרים בדירות קטנות ומנהלים חיים גרעיניים להתקבץ. בשנות ה-30 וה-40 זה שירת את דיירי הדירות בתל-אביב, שהיו קטנות מאוד. הם גם שירתו את הבוהמה ואיפשרו להתבשם בניחוח אירופי.
"במהלך השנים תל-אביב, עיר שבה יש אנשים צעירים, רווקים ורווקות שמחפשים אחר קרבה, הפכה לבירת בתי הקפה של ישראל וסימנה את הדרך לכולם. בתי קפה גם מאפשרים לאכול משהו טעים בלי להוציא הרבה כסף, והם גם סביבה אסתטית עם תפאורה מעוצבת. צמיחת בתי הקפה מהווה חלק מהתפתחות הרגישות האסתטית החדשה בישראל ומיבוא מודלים מחו"ל".
התעמקות בדברי הימים של תרבות הקפה שצמחה ב-76 שנות עצמאות ישראל, מהפינג'אן של מלחמת השחרור ותחליף הקפה של הצנע, דרך הרשתות הגדולות בשנות ה-90 ועד לעגלות הקפה ול"קפה הגל השלישי" בישראל 2024, מעידה על התמורות, האופנות והמהפכות שחלו בחברה הישראלית.
"למעשה, בתי הקפה ניצחו את הפינג'אן. הם בתי הכנסת של החילוניים. כמו מתנ"ס מקומי. מרכז שיש לו אפקט שכונתי מדהים", סבור פרופ' אלמוג. "במשך הרבה שנים הישראלים נפגשו על המרפסות ובסלונים, וזה חייב את המארחים להכין את הקפה והעוגה. זה היה טקס שלם. ככל שצמחו בתי הקפה, הם ביטלו את המוסכמה הזאת. פעם אנשים היו אומרים: 'תקפצו אלינו לקפה', עכשיו הם אומרים: 'ניפגש בלנדוור או בארומה'".
בחוויה הישראלית הקולקטיבית, בתי קפה מהווים לא רק מרכז בילוי ומקום לשטיפת עיניים. הם גם תזכורת לטראומות - מקום של פיגועים (למשל קפה מומנט והלל בירושלים, אפרופו בתל-אביב). "ולמרות כל הפיגועים, הדקירות והפיצוצים, הישראלים לא נשברו וזה מעיד על רוח ההישרדות הישראלית", מסכם פרופ' אלמוג. "הבת שלי אמרה לי לאחרונה: 'תראה, אתמול ישבנו בממ"ד עם הילדים וחיכינו להפצצה מאיראן, ולמחרת הלכנו לשתות קפה בחוץ'. זאת המציאות הישראלית - יום אחד אתה חושב שסוף העולם מגיע ומי יודע מה הולך ליפול לך על הראש, ולמחרת אתה יושב בבית קפה ונהנה מהשמש. בתי הקפה משקפים ומקדמים את השפיות הישראלית בתוך הכאוס והטרלול".
1948: סובב לו, סובב הפינג'אן
בתקופת המאבק במנדט הבריטי ובמלחמת השחרור לפלמ"חניקים/ות וללוחמי/ות צה"ל לא בדיוק היה זמן לשבת בבתי קפה, וזה גם היה מנוגד לאג'נדה שלהם. הם העדיפו לשבת סביב המדורה, לשתות קפה מפינג'אן בסגנון השכנים הערבים ולספר צ'יזבטים. כפי ששרה יפה ירקוני בשירו של חיים חפר, שממש נתן הוראות הפעלה: "ירתח פעמיים - הוסיפו קצת מים, סובב לו, סובב הפינג'אן".
שנות ה-50: תחליף ברוח הצנע
בתקופת הצנע נקבעה הקצבה יומית לנפש וסופקו תחליפים למוצרי יסוד, בהם הקפה. וכך בבתי הקפה הוגש תחליף נטול קפאין מצמח העולש בשם "ציקוריה". ב-1956 קם בצפת מפעל "עלית" שהנפיק את הקפה הנמס העברי. לקראת סוף העשור פרחו בירושלים ("ניצן", "עטרה", "פינק") ובתל-אביב ("כסית", "פינתי", "רוול", "תכלת", "תמר"), בתי קפה, בהם ישבה הבוהמה הצברית.
שנות ה-60: קפה טורקי
בשלהי שנות ה-50 החרט מרדכי שור הקים את "לה פבוריטה" - מפעל קטן שייצר מכונות אספרסו. במקביל החלו לייבא מאיטליה מכונות אספרסו חשמליות. הצעירים שקצו בתחליפים ובסגפנות של הצנע, החלו לבלות בבתי קפה והושפעו מרוח הרוקנ'רול שנשבה מחו"ל והטרידה את המבוגרים, שחששו מההידרדרות הערכית של הנוער. בוועידת מפא"י ביוני 1960 נשא חבר הכנסת יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) נאום נוקב והשתמש במושג 'דור האספרסו'. הביטוי תפס והפך שם גנאי לאותם צעירים, כביכול מרדנים, משועממים, ריקנים, נהנתנים ובטלנים. ב-1962 "עלית" השיקה את הקפה הטורקי, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו.
שנות ה-70: להזדנגף
בשנות ה-60 וה-70 רחוב דיזנגוף היה הרחוב הכי מפורסם בתל-אביב, ובעצם במדינה. היפים והנכונים (כולל חבורת "לול" בהנהגת אורי זוהר ואריק איינשטיין) רבצו בבתי הקפה הרבים ומכל הארץ הגיעו לשוטט לאורך הרחוב ו"להזדנגף". ואיך יודעים מי הסלבס הפופולריים ביותר טרום-עידן הלייקים? לפי כמות האנשים שבאו לראות מפורסם היושב בבית הקפה.
1978: ניפגש באפרופו, עוגה בקפולסקי
מהפך 1977 ועליית הליכוד הביאו לשינויים חברתיים וכלכליים, ואלה גם השפיעו על תרבות בתי הקפה. הסניף הראשון של “קפולסקי” נפתח בנאות אפקה והפך לרשת מצליחה. שנה לאחר המהפך, הקים נחי לאור את "אפרופו" בצמוד להיכל התרבות בתל-אביב, שהפך למרכז בילוי לדוגמניות, פוליטיקאים, אנשי ונשות עסקים ושאר מפורסמים. "אפרופו" יצר פורמט של קפה-מסעדה מודרני, ששידר אווירה יוקרתית ואלגנטית עם תפריט שלא הסתפק רק בקפה ומאפה.
ראשית שנות ה-90: שותה בקפה תמר
"קפה תמר" פעל אמנם בשינקין 57 פינת אחד העם בתל-אביב מ-1941, אך בסוף האייטיז, בזכות יאיר לפיד ושלישיית מנגו בשירם "גרה בשינקין", שהפליא ללכוד את ההוויה השינקינאית, כולם הגיעו כדי לראות במה מדובר. שינקין הפך למושג ובימי שישי הרחוב המה ממבלים, ולמצוא מקום פנוי בקפה תמר ושאר בתי הקפה ("לנצ'נר", "קפה כזה", "אורנה ואלה" ו"שיח קפה") היה כמעט משימה בלתי אפשרית.
1994: עידן הרשתות
ב-1994 פתחו האחים יריב וסהר שפע קפה בשם "ארומה" ברחוב הלל בירושלים. ההצלחה המיידית גררה פתיחת סניפים ברחבי הארץ שאימצו את הנוהג לצעוק את שם הלקוחות, ולבשר שההזמנה מוכנה. ב-1995 נוסדה "ארקפה" ומיצבה את מעמדה כרשת בוטיק. במקביל צצו לא מעט רשתות, ובהן "אילנ'ס", "קפה ג'ו", "אספרסו בר", "קפה נטו", וישראל נהייתה מעצמה שבה מציירים לבבות על הקפה.
2010: מתנחלים עם לפטופ
המחשבים הניידים הביאו לשינוי משמעותי בחיינו ויותר ויותר אנשים החלו לעבוד בבתי קפה. "זה משקף מעבר לחיים יותר גמישים, כחלק מהמהפכה הדמוקרטית, הליברלית, הטכנולוגית והגלובלית בעולם", מסביר פרופ' אלמוג. אבל לא כולם אהבו את המהפכה הזאת. חלק מבעלי בתי הקפה ראו בלפטופיסטים "עלוקות", שיושבים יום שלם על כוס קפה אחת. הוויכוח מתקיים עד היום, וישנם מקומות שאוסרים לשבת עם לפטופ או מגבילים בשעות.
2013: קופיקס - קפה בחמישה שקלים
שנתיים אחרי המהפכה החברתית של קיץ 2011, איש העסקים אבי כץ הגה את הרעיון של רשת בתי קפה שתמכור כל מוצר בחמישה שקלים. הסניף הראשון נפתח ברחוב אבן גבירול בתל-אביב ויצר מהפכה. ב-2018 פעלו 127 בתי קפה וקופיקס בר. אבל התברר שלא פשוט להתחייב למחיר כה נמוך והרשת חוותה משברים והתכווצה מאוד.
2020: אספרסו ביתי, עגלות הקפה וקפה דור שלישי
הרשתות עיקרו את הזהות הייחודית של בתי הקפה, וכאנטיתזה החלו לצמוח מקומות עם חותם אישי. אלו מקומות שמאובזרים ברהיטים ייחודיים, בתמונות ובכלי וינטאג' שלוקטו בשׁוּקֵי פשפשים או נשלפו מהבוידם של סבתא. במקביל גם עגלות הקפה המעוצבות והמשתדרגות שזכו לתנופה בימי הקורונה החלו לצוץ במרחבים כפריים, בפארקים וביערות. הישראלי הפך לפיינשמקר ומומחה בתחום. בשלב מסוים ההבדל בין האספרסו לקפה הנמס הפך כה גדול שהישראלים החלו להצטייד במכונות קפה בייתיות, שהפכו לסמל סטטוס ששיקף את העלייה ברמת החיים.
מהפכה נוספת מתרחשת בימים אלה עם הגל השלישי של הקפה - צמצום מקסימלי של המתווכים בין חומר הגלם לבין המוצר הסופי. מדובר בתגובת נגד לרשתות ולתעשייה הממוסחרת. קפה ברמה גבוהה עם מידע על המגדל ושלבי הגידול, המשלוח, הקלייה והטחינה וגם ההגשה האסתטית. בין המקומות הבולטים בתל-אביב: "קפליקס", "קפה נחת", "קפה ברזילי" ו-Mae.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.05.24
