לעיתים המחשבות של הבמאית והבשלנית שיר ביליה מפוזרות כמו הרוחות העזות ששוטפות את האי היווני שבו היא גרה לפרקים, ומסקרן לרדוף אחריהן ולהגיע למקומות בלתי צפויים. כמו למשל לחלום שלה, להקים מסעדת "פארם טו טייבל" על גבעה ירוקה ביוון, בתוך חורשה של 50 עצי זית, ולארח בכל פעם קבוצות גדולות של חברים שיבואו לאכול.
"יוון בשבילי זה לחיות את הטבע, כי את נעה דרך מזג האוויר, היבול, הרוחות – אם יש רוח את נשארת בבית. לפני יומיים הייתה רוח, ושמעתי שאף אחד לא יצא. אני לא מהישראלים המתייוונים החדשים, שהגיעו עכשיו לאי. יוון התחילה אצלי לפני 20 שנה בסדנת יוגה עם שני מורים אוסטרלים, ותמיד רציתי לקנות שם בית. ובאמת, במקום בית בתל-אביב ביותר ממיליון דולר, קניתי בית ביוון, ויש לי שם מקום משלי שמשקיף על הים ואני רוצה לגדל את כל הירקות מהאדמה לפה של הסועד, כי אני מאמינה שאורח חיים בריא משפיע עלינו אנרגטית. עכשיו, בארץ, אני אוכלת נורא בשבועיים האחרונים, אבל כשאחזור ליוון אחזור הביתה ולאכול בריא".
עכשיו, הכוונה לחודש שבמהלכו היא כאן, יחד עם בת הזקונים שלה ושל אלון אבוטבול, ה"פרוש" שלה. ולכך עוד נחזור. בינתיים אני תוהה מה עם הבית באמריקה, ועם המטבח ששיפצה בזכות הכסף שקיבלו היא ואבוטבול בשל השתתפותם בתוכנית "המטבח המנצח VIP" שבה לקחו את המקום הראשון, וגם הבעירו את העצבים של רותי ברודו.
"מרגיש לי שבמזרח התיכון... יש משהו בחום הים תיכוני שנודף גם ממזג האוויר. אני רוצה להיות כאן יותר... אהיה על קו יוון-ישראל... אני מרגישה ביטחון פה, דווקא אחרי מה שקרה עם האיראנים. אני מרגישה שזה ייקח קצת זמן, אבל אנחנו נגיע משאול התחתיות למרומי פסגות. אנחנו נתחיל לצאת מזה, לאט-לאט".
אנחנו נפגשות על הבוקר במטבח בדירה במתחם שינקין, בעוד מילי, בת הזקונים שלה ושל אבוטבול, עדיין ישנה בחדר הסמוך. בדרך כלל היא לא שותה קפה, וגם לא אוכלת מגש פיצה באמצע הלילה כמו שקרה לה אתמול, אבל בתל-אביב של עכשיו היא מרגישה שמותר. ובכלל, כולנו מחפשים פיצויים בתקופה הזו.
"ב-7 באוקטובר אלון היה בארץ, אני הייתי עם הילדים הגדולים באמריקה וזה לא היה פשוט. זו הייתה תקופה נוראית. פתחנו קבוצה של ישראלים באזור המגורים שלנו בלוס-אנג'לס וכל הזמן הזמנתי אותם הביתה, היינו חייבים להיות יחד, לשבת קרוב אחד לשני. המלחמה הזו שינתה לכולנו את החיים. אותי היא הביאה למסקנה שאני רוצה להיות באזור. אני מקווה. על הקו עם יוון".
בגלל האנטישמיות?
"ממש לא. אני מאוד גאה במי שאני ולא פוחדת מאנטישמיות. שנאת אדם היא שמפחידה אותי והיא נולדת מתוך בורות, אז אם אני נתקלת בבורות, אני שומרת על עצמי. לילדים היה אכן קשה ב-UCLA, הם פחדו ולא מצאו את המקום שלהם. הבת שלנו מאוד אוהבת קולנוע ערבי, לבנוני, ובכיתה היא הרגישה שהמורה מדבר ישירות אליה. היא חוותה קושי ובאה עם זה הביתה, וכל הזמן חשבנו אם היא בכלל צריכה להגיב ואיך".
בעקבות אירועי 7 באוקטובר, החליטו אליה ומיכאל - שני הילדים הגדולים למשפחת אבוטבול – ללמוד ערבית. אורי, שהיא הבת השלישית בבית, גרה עכשיו ביוון, וכשתקום המסעדה שביליה חולמת עליה, אורי תהיה השותפה הטבעית.
כבמאית טלוויזיה ואשפית סרטי דוקו, האוכל זורם לביליה בדם. היא חתומה על "אוכל מחשבה" עם שחר סגל ואייל שני, על "ארוחת חג" עם אייל שני, "במטבח עם מרגול" תוכנית על אוכל עדות שעליה היא אומרת שזו התוכנית שהכי אהבה לעשות.
"מילדות אני בסביבה של אוכל. בכלל, אני מאמינה שכל מה שאת עושה עם כפות הידיים, זו יצירה. גם כשהיו לי ילדים ממש קטנים, תמיד יצרתי, בין אם זה אוכל, קרמיקה, מוביילים, תפירה, חרוזים. לעבוד עם הידיים זה מרכז את נקודת המבט ומרגיע. זה כאן ועכשיו, אין אחרי ואין לפני".
והיא כמובן גם אחותה של בלוגרית האוכל הנחשבת "לייזה פאנלים", היא חגית ביליה, שעליה היא אומרת: "לאחותי יש ראש מתמטי גאוני ולכן, בנוסף לזה שהיא בשלנית נהדרת, היא גם מצליחה להסביר ולתרגם את האופן שבו צריך לבשל את האוכל. וכשמפרקים אוכל לנוסחאות, מתקבלת תוצאה מעולה. את האוכל ספגנו מהצד המרוקאי, מסבתא שלי שהייתה פאקינג בשלנית מדהימה וכל הזמן הייתה במטבח. אבל יצירה וכישרון לא קשורים לזה שסבתא שלך בישלה טוב, אלא לזה שאת מתחברת לעבודת כפיים. ואת זה למדנו הרבה בבית, ולכן גם כשהייתי צריכה להגדיר את עצמי היה לי הכי קל דרך האוכל. אוכל ומוזיקה זה שני הדברים שהכי מחברים אנשים. גם בארצות-הברית אני עושה ארוחות פרטיות, הכול אורגני, בריא, האוכל שלי מושפע מכל מיני תרבויות, בעיקר צפון אפריקה והמזרח התיכון המודרני, ויש גם השפעות מקליפורניה".
ביליה, 54, בעלת פנים רגועות ושלוות הרבה יותר ממה שרואים בטלוויזיה, דחפה את המשפחה להגיע לאמריקה בעקבות הקריירה של אבוטבול, שנסע לנסות את מזלו בהוליווד, ולכך עוד נגיע.
שם, עם ארבעה צאצאים בגילים חמש, שבע, תשע, ו-11 תלויים על סינרה, מצאה את עצמה אמא במשרה מלאה.
"במאית טלוויזיה", היא שואלת ועונה לעצמה: "אמרתי לעצמי, איך אתחיל פה? מי יסתכל עליי בכלל? זה היה גדול מדי בשבילי. הילדים הלכו לבית הספר האנתרופוסופי, וכל ההוז אנד שמוז הורידו שם את הילדים שלהם על המדרכה, ואני התביישתי בכלל לדבר איתם. את עוצרת ופוגשת את מייקל ריצ'רדס מסיינפלד, מה אני אגיד לו? 'האו יור דואינג?' בהתחלה לא ידעתי איך לעשות סמול-טוק. פה, בתל-אביב, אני הולכת ברחוב, וזה הדבר שאני הכי טובה בו. שם הלכתי לאיבוד, הרגשתי לא משמעותית, אז נהייתי מאוד סגורה. אבל כן יש לי חברה טובה משם, קארי-אן מוס ממטריקס, ממש חמודה, הזמינה אותי אליה הביתה, ולאט-לאט הבנתי שהכול אותו דבר, אבל זה לקח לי כמה שנים".
כולם בסוף רוצים שיאהבו אותם.
"נכון. וגם שידברו איתם. ואני לא ראיתי את עצמי כמעניינת, אבל הם התעניינו, כי נראיתי בעיניהם גיבורה – עשיתי ארבעה ילדים בשש וחצי שנים. וואו. הייתי זורקת ארבעה ילדים במכה ואוספת ארבעה ילדים במכה, הייתי נהגת ובשלנית, על הכביש בערך שלוש שעות ביום, 40 דקות נסיעה לבית הספר, שעה פלוס חזרה, ואז לחזור לאסוף אותם בשעות השיא".
אז למה לא לקחת נני?
"סליחה?" היא כמעט תולשת לי את הראש, "לא היה לנו כסף לאכול, איזה נני? אני חשבתי שאלון יבוא להוליווד, ותוך שלושה חודשים הוא כוכב. לקח שנה עד שהוא קיבל את העבודה הראשונה".
שנה זה נשמע מהר.
"באמת? שנה חיכינו. חיכינו. מתי זה יבוא. אני זוכרת את היום שהוא התקשר אליי. גרנו בבית שכור מטורף עם בריכה שעלה לנו רק 2,000 דולר לחודש כי הוא הועמד למכירה, וזה היה התנאי. הייתי עם ילדה חולה בבית, ואז הוא התקשר ואמר לי, 'נחשי מה?'"
מה?
"הוא קיבל את התפקיד בבאטמן, ואני כל כך קפצתי. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. זה לוקח לפחות שש שנים, או בעצם עשר, להיכנס לחברה זרה, ולמרות שתמיד תישאר זר, אתה פתאום כבר יכול להתחיל סמול-טוק, להתחיל לא לפחד ולהבין שהכול שטויות ושאתה יכול גם להניע דברים בתוך החברה הזו", היא אומרת כמחשבת לאחור את מסלול חייה.
פרושים, לא גרושים
השנה הייתה 2012 כשהיא קפצה משמחה, אז, בבית עם הבריכה, והיום, 12 שנים אחרי, ביליה אומרת שהיא כבר יודעת ש"אמריקה בשבילי נגמרה. כי הילדים גומרים את הקולג' ואז זהו. אני לא אישאר שם. זה מקום מאוד בודד. אליה אמרה לי לא מזמן, 'אמא את יודעת שאגור בארץ', אמרתי לה סבבה".
ואת?
"אני אגור במזרח התיכון, אני לא יודעת עוד איפה, אני אהיה על הקו בטוח, כי אני אוהבת את זה שיש פה קהילה. אני מסתכלת על תל-אביב, זה כמו קיבוץ. הלוואי שהייתי יכולה לקנות פה בית. ואמריקה? זה לעלות על ההיי-וויי ולצאת באקזיט, את על כביש ראשי, והכול זה אין אנד אאוט של כניסות ויציאות. ופה אני הולכת ברחוב ואנשים חיים, אולי בגלל שיש שריטה שמופיעה כשחיים כל הזמן תחת איזה שהוא איום. תל-אביב - כי זה מקום מלא יצירה ותשוקה ואמנות והשראה".
ומתוך ההשראה הזו נולדה גם קופסת התבלינים המהפנטת שלה – קופסת נחושת עגולה וגדולה, שמכין לה במיוחד מעצב מג'ייפור. ידית האחיזה של הקופסה היא בצורת גמל – ספינת המדבר שנושאת את התבלינים הריחניים שביליה כל כך אוהבת ומוכרת באתר שלה, שבו אפשר להתוודע גם לסדנאות ניקוי הגוף וסדנאות האוכל שהיא מעבירה.
בכלל, הדבר שהכי משמח אותה עכשיו וגם נותן לה ביטחון, הוא העובדה שהיא מרוויחה כסף בזכות עצמה: "היום כשאני גם מפרנסת, אני מבינה כמה שזה קשה, אבל זה נותן לי תחושת לג'יט, כאילו אני יכולה. פעם לא היה לי ערך לכסף, היום יש לי. אני גם באה מבית שהיה קל להורים לדאוג ולכסות לנו את הבעיות, ותמיד ידעתי שיש לי גב. היום אין לי גב ואני לבד וזה היה הפחד הכי גדול שלי בלהיפרד מאלון - מה יהיה לי? ואם לא יהיה לי כלום? והיום אני רואה שאני מסתדרת יפה. כסף זה דבר שמתגלגל, זה של כולנו, אבל איזה כיף שאני מתפרנסת".
אז מתוך הצורך שלך בביטחון ובתחושת יחד, את ואלון פרושים ולא גרושים?
פיה מתעקם. "עזבי את הפרושים. אני אגיד לך במילים שלי. הערך העליון בחיים שלי זה משפחה והרמוניה ואהבה בצורה הכי פשוטה. להיפרד זה כאילו אתה מפרק את כל אלה. אז למה? אם אתה עובר את השלבים הקשים שעברנו, שיש בהם כעס, האשמה, פגיעה – אתה מגיע למקום שבו אמרנו, 'אוקיי, אנחנו לא זוג, אבל אנחנו משפחה'. ואפשר להיות ביחסים הרמוניים ולאהוב אחד את השני והגבר שייכנס לחיים שלי יצטרך להבין שאלון הוא חלק בלתי נפרד מהם. הוא המשפחה שלי. ואני מקווה מאוד שהאישה שתיכנס לחיים של אלון תבין את זה גם".
הם נפרדו לגמרי ב-2019. זה לוקח המון שנים להיפרד, היא אומרת ומוסיפה שמי שנפרדים במכה, מכניסים את הילדים לסוג של שוק.
"כי בחיים הכול זה תהליך, וכשנפרדים בבום אין תהליך. אצלנו היה תהליך והילדים שמחים שאנחנו לא יחד, כי הם מקבלים דה בסט אוף אמא ודה בסט אוף אבא. כשהיינו יחד, הם קיבלו על הפנים".
4 צפייה בגלריה
כשהיינו יחד הילדים קיבלו הורים על הפנים", עם בן זוגה לשעבר אלון אבוטבול
(צילום: גלעד קוולרציק)
לא הייתה לאף אחד מכם זוגיות משמעותית מאז שנפרדתם?
"משמעותית... לא. בעצם, אני לא יודעת על אלון... אם הוא ירצה הוא יספר. אני לא שואלת מה שאני לא רוצה שישאלו אותי. ואני, אם יהיה לי משהו להגיד - אני אגיד".
ומה עם הקנאה?
"זו תכונה שאני חושבת שאם אתה..." היא עוצרת ומגלענת תמר, מבתרת אותו לשניים ומכניסה חצי לפה. "לא יודעת, אולי אני אקנא, אולי לא... תלוי מי תבוא. אבל לדעתי אהיה סבבה, כי מה שאני הכי רוצה זה שאלון יהיה שמח ומאושר, כמו שאני רוצה להיות שמחה ומאושרת".
אני קצת הרגשתי שכל "המטבח המנצח" הזה, היה טיפול זוגי שעשו לכם מול המצלמות.
"אני לא חושבת שעשו לנו טיפול זוגי בתוכנית, כי אנחנו במקום טוב והמגרש הביתי שלי הוא המטבח והייתי שם הכי אני, כי לצידי היה אלון שהוא הבית שלי. אלון מכיר אותי הכי טוב, 25 שנה, הוא לא מישהו זר. הוא אוהב אותי ואני אותו. מאוד".
אז פרושים, זה כי נגמרה פתאום התשוקה.
"איזו תשוקה. פשוט היינו זוג על הפנים. עזבי. חבל להיכנס לשם. סבלנו כל הזמן. היינו רבים וגם לילדים זה לא עשה טוב. לא היינו זוג שמרים אחד את השני, די הקטנו אחד את השני וזה בא משני הצדדים. היינו בלתי נסבלים ותקועים וברגע ששיחררנו – הכול השתחרר".
גם הפיוזים של רותי ברודו השתחררו מולכם.
"רותי היא אישה מדהימה, היא בדקה את אלון ובסוף היא מאוד אהבה אותו. נכון שלא היה נעים לי עם זה שהיא באה עם דעה מוצקה, אבל היא אישה עם אינטואיציות מדהימות והיא יודעת על מה היא מדברת וקל להתאהב בה. עובדה שהיא ואלון גמרו יפה. אני מאוד אהבתי את רותי ורציתי שהוא לא יפגע בה. שיבוא אליה ברכות, אבל היא בודקת גבולות כזו, היא לא מסננת וזה מדהים וזה עושה טלוויזיה טובה. לעומתה, חיים בא כמבשר אהבה, והיא הוומן פאוור שהקטע שלה הוא לתת לנשים כוח".
כוח-כוח, אבל זרקו לך בפרצוף שהוא מקטין אותך.
"אז אמרו. קטן עליי. מה אכפת לי. לא אכפת לי שיגידו עליי כלום כי אני מסורה אליי, להיות אני, ולהיות אני, זה להיות אמיצה, אוהבת הרמוניה ומשפחה, ביקורתית כלפי עצמי מאוד".
אבל ויתרת עליך. מגיל 27 הלכת אחרי החלומות של אלון.
"נראה לך? אני לא הלכתי אחרי החלומות שלו. אני החלטתי שהולכים לאמריקה, לא הוא. אמרתי לו 'אתה שחקן, הולכים לאל-איי', פשוט החלטתי ושמתי אותו בפרונט".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24
