בעוד רוב אזרחינו צופים בעיניים כלות בהשמדת ערך ארצנו, התחלתי להבחין בציבור לא גדול העוסק בחירוף נפש דווקא בהשבחת ערך של פינות עצובות ברחבי ישראל. כולל השבת השכינה לאזורי עלטה שנועדו לגסוס. למשל צביקה שולמן וחבריו לעמותת יוצאי לובלין, שהפכו מפעל הנצחה שכולו כאב ואובדן, לפעילות קולינרית תוססת שעולה משמחה ומחברותא. לו הקבוצה הייתה מתפנה לכך אפשר היה להנפיקה לצבירת ערך בורסאי.
כבכל שנה, גם לפני חודשיים, קיבלו חברי הקהילה הזמנה מצביקה ומשותפיו לערב של ארוחה פולנית שבה שותפים כולם. כל אחד או כל משפחה התבקשו להכין מנה אהובה בנוסח לובלין או הסביבה, לקשט אותה היטב, להקפיד על הטעם והאסתטיקה, "כדי שניהנה יחד מן הזיכרונות המתוקים של מטבחי הורינו והמשפחות שלנו. השנה האולם יהיה מלא. אנא הקדימו להגיע, שלא תבלו בפקקי יום חמישי". למקרא המילים האלו אנו כבר יודעים שמזומן לנו תענוג אישי, קולינרי, חברתי ומגוון.
2 צפייה בגלריה
yk13976132
yk13976132
(צילום: דימה ולרשטיין ודב רבר)

אדם אוכל זיכרונות

יש זיכרונות שעולים בהשפעת ספר או תצלום, ויש הנעוצים בקריאה או בטקס, באזכרה או בתפילה, ויש מי שמתענגים על האוכל, שהוא מפתח עילאי להשבת זיכרון אבוד.
עמותת יוצאי לובלין נוסדה לפני 65 שנה והשתנתה מאוד בהווייתה ובמטרותיה. בהתחלה שימשו עמותות הזיכרון לתמיכה נפשית וכלכלית לפליטים שהגיעו לבד, ללא קרובים ומכרים. בזכות ועדי הקהילות הם יכלו להסב עתה לארוחות חג, לאכול לשובע ולשים בכליהם. הוכח שאין זה רק בזכות האוכל, אלא בעיקר הודות להמולה הידידותית מכל עבר. אין כאנשים כדי לצקת חיים גם בקרב ציבור ערירי ושבור לב.

צונאמי של קיינדלך

השולחן ערוך ומוכן עם עשרות תבשילים ומאכלים ובעוד גיציה קוחנה, הדמות של הקומיקאית דורית פלד הרפז, מפרקת את הקהל בהוראת כללים לחשיבה שלילית, יש כאלה העורכים התגנבות יחידים לעבר המנות שהביאו. לא כדי לקטוף מהן קרעים ולזלול, חלילה, אלא כדי לקשט ולפאר אותן עוד יותר בבוא ההונים הפולנים לטרוף טרף.
אנחנו נגררים לאט ובוחנים מנות שנראות נפלא. אמנם לא טעמנו ולו מחצית ממאות המאכלים שכה התגעגענו אליהם כל כך הרבה שנים, אך אפשר לומר בערגה שהשוס הגדול מכולם היו לחמניות השמאלץ והבצל של גלית גינדי – שהיו רכות אך פריכות, שזופות אך נימוחות ומטריפות חושים.
2 צפייה בגלריה
yk13976134
yk13976134
(צילום: דימה ולרשטיין ודב רבר)
בכל ארוחה שנתית שכזו יש מנות חובה: חמין, רגל קרושה, קישקע ביתי, מרק צח עם קרעפלך, כבד קצוץ, חלות, ועוד רבות פחות מוכרות כמו סלט מיזריה. אל תתאמצו לחפש את התשובה בשעת סעודה: מדובר בסלט מלפפונים טריים ורעננים, יחד עם המרינדה שבה הם שוחים. והיתה גם נבחרת של 30 סוגי צימעס וצימוקים, ומיד אחריהם מגיע צונאמי של קניידלך בפיסול חופשי. נתחי לשונות נימוחים ורטבים מחזרת אש – תמיד חזרת לבנה במיונז. גיחה חוזרת ללחמניות השמאלץ ולעמדת החמינים. מה יש לכם? פוגרום זה פוגרום.
בכוונה איני מציינת שמות של בשלנים, מלבד זה של גלית, מלחמניות השמאלץ השמימיות (אולי השמאלץ נגזר בכלל מהמילה שמיים?), שגם זכתה במראה דק וחטוב. אוקסימורון.
בבקשה תגידו לי שזו הדיאטה החדשה.
בתוך כל זה נקשרים חיבוקים ונובעות שיחות. מבני לובלין שהגיעו פעם לכאן לאחר שנות שואה ואבדון ומצאו בעמותה נפשות אחיות, תומכים ומממנים בסתר, גם בסיוע בצעידות במסע, ובפעילות שאינה נחה.
וכך הם חוזרים על עצמם שנה אחרי שנה. ללא דרמה. תחילה מתנפלים כולם על הרגל הקרושה, בעוד אני דוהרת הרחק מהגושים הרוטטים מדיפי השום. מה, אין גבול? כוונתי לתפוס מקום טוב ליד עוצבת החמינים ומשם לגבעת סלט הסלק והצנון הרענן והחריף. אחר כך מושמד גדוד מהלביבות, ואיש לא מקפיד אם יש בהן חצילים, גזר, תפודים בלבד, והאוגדה שועטת אל תל הקיגלים הגדול.
עוגות? היו גם עוגות? חבל. כולם נראים שמיטה מעומלנת וכמה טיפות אלכוהול לא יזיקו להם. בסיום איש לא חש להתפזר. עשרות מוזמנים אסירי תודה יצרו מעגל חונק סביב צביקה ורלי, רעייתו ויד ימינו. חששנו לגורלם. הם נבלעו באהבה.

נו, והיה טעים?

אפילו אחרי ערב של סביאה רבתי ואנקות שובע, לא נוכל להשיב על כך באופן אובייקטיבי או מדעי. לנו ולקהל הנהדר שסביבנו, היה פשוט נשגב. על כן התכנסנו בערב ההוא של מאי, כדי להיזכר במאכלי הבית שמעבר לתהום ההיא. לטעום מחדש ולהחליף מתכונים וזיכרונות.
וכשמדברים על ארוחה פולנית, יש מי שמיד מדמיין תחרות סמויה בין הבשלנים אבל אני לא הבחנתי בכך. להיפך. כל מבשלת המליצה בחדווה על מעדני כולם. ערב של רחבות לב ושובע. אולי בגלל שבזיכרון חיים עדיין סיפורי הרעב, המוות והזוועה של הדורות הקודמים.
ואז צנחתי על שולחן הקבלה בכניסה עם דליה, אורחת כמוני, וניסינו להתוות פרויקט יצירתי שהגתה, אבל זרם אנשים מחייכים נהר אלינו. הם סברו שאנו בין המארגנות ונפלו על צווארינו בברכות. יאללה. שתגיע כבר הארוחה הבאה. מדי שנה הקהל גדל ומתרבה למרות שהעמותה אינה מפרסמת מילה בשום כלי תקשורת. ואנא אל תלעגו לי גם על הדמעה שלא בא לי להסתיר. בערב כמו זה אני בטוחה כתמיד, כמו הקהל הנחוש, שאיש לא יזיז אותנו מכאן, ויהי מה. וכן. זה בפירוש גם בגלל הקניידלך והלוקשלעך וסלט המיזריה.
חן חן צביקה ורלי ונטע ודורית ודני ועוד תריסרי סייעים ומארגנים אחוזי אנרגיה. מה נאחל ונייחל? שרק נתראה, אנו, בנינו ובנותינו ונכדינו החיילים, ונינינו הרכים, שלמים ובריאים. תודה.

עוגות תפודים ובצל (דינה קרוגר)

דינה היתה אחת משתי "הדודה דינה, מחולון". שתיהן ייחסו את המאפים השחומים למשפחתם. אני אופה אותם בתבניות קטנות של מאפינס.
אלה עוגות קטנות ותפוחות נהדרות עם כל דבר. מגישים חם, לצד צלי או נתח בשר, אבל אפשר גם להניח על מצע שמנת חמוצה
מה צריך?
3 תפודים גדולים לאפייה, קלופים ושטופים
3 בצלים בינוניים קלופים ושטופים
50 גרם חמאה
2 כפות סילאן
חצי כפית מלח, קורט פלפל שחור
חצי כוס קמח תופח
3 כפות קורנפלור מדולל ב־3 כפות מים
2 ביצים טרופות
מה עושים?
משמנים תבנית שקעים. מחממים תנור ל־180 מעלות ומחממים את התבנית.
מייבשים ומנגבים את התפודים והבצלים. פורסים דק את הבצלים. שמים אותם במחבת גדולה עם החמאה, הסילאן והתבלינים, ומקרמלים עד הזהבה.
חותכים את התפודים לקוביות, מכסים ומבשלים לפירה בכוס וחצי מים רותחים ומומלחים. מועכים ומערבבים (כדאי במעבד) הכל היטב לעיסה זהובה עם הקורנפלור המדולל ועם הקמח והביצים.
מחלקים בין השקעים, מחליקים את פני הבלילה ומברישים במעט שמן זית.
אופים כ־30 דקות. אחרי 20 דקות בודקים שלא נחרך.