בכל צעד על אדמת צפון הנגב אני מרגישה את בטן האדמה מדברת. הקרקע שולחת את הדי ואדי האימה שהתגלגלו כאן ב-7 באוקטובר, והם בוערים מתחת לפני השטח, לא רק בגלל החום של יולי. את הניסיון לצייר עתיד לצד הזיכרונות הכואבים מלווים שילוחי הפגזים שמעבר לגבול. "אל תדאגו, זה שלנו", מרגיעים כאן.
בחוות "שביל הסלט" של שולי ואורי אלון עוגת קוקוס-תפוז ביתית ושתייה קרה כבר ממתינים על השולחן, והישיבה בצל הופכת את החום לנסבל. הם כאן מ-1988 עת הקימו את המשק החקלאי שלהם באזור שנקרא חבל שלום.
"אז עוד דיברו על שלום", אומר אורי ומספר שאת האזור הכיר מצידו השני, הימי, מכיוון חופי עזה כמפקד ספינה בחיל הים, ושבחרו להתיישב כאן גם בגלל הקרבה היחסית למרכז. אלון, שמספר על עצמו שהוא "בעל אצבעות ירוקות שקיבלתי מאמא שלי", הפך עם השנים לחקלאי, לאגרונום מומחה וליועץ בינלאומי למחלות של צמחים. ב-2004 החליטו הוא ושולי, שהייתה מורה בבית הספר המקומי, להפוך את המשק שלהם לחווה לתיירות חקלאית, שבה הם מנגישים למבקרים את סוד הקסם של החקלאות הישראלית בצפון הנגב. מספרים איך מצליח המוח היהודי לגדל כאן תותים באוויר, עגבניות בצבעים שונים, אננס מתוק מדבש, מלפפוני בייבי פציחים וגזרים צבעוניים שתענוג לכרסם ישר מהאדמה.
הדמעות זולגות כשאורי מזכיר את מישל ניסנבאום, תושב שדרות שהיה אחד מהמדריכים החקלאיים בחווה ונרצח בבוקר 7 באוקטובר, כשיצא לחלץ מהבסיס הצבאי הסמוך לרעים את נכדתו בת הארבע, ששהתה בו עם אביה הקצין. מישל לא זכה להגיע לנכדתו. היא חולצה מהבסיס בהמשך השבת הנוראית, בעוד הוא נחטף לעזה עם רכבו. בחודש מאי אותרה גופתו בג'אבליה והובאה לקבורה באשקלון. אלון מספר על מדריך נהדר ואוהב אדם שליווה את הקבוצות שהגיעו לחווה מדרום אמריקה, ותיאר להן בספרדית או פורטוגזית המתגלגלות את נפלאות הירקות והפירות, שאנחנו טועמים כדי לנסות להילחם במליחות הדמעות. העגבניות המתוקות בצהוב ובאדום שגדלות כאן בחממות, הגזר הטרי שאנחנו מושכים מהאדמה, והתותים שתלויים באוויר ושאורי מתגאה בכך שהם סוחבים את תעוקת הקיץ.
בשיא הפעילות הגיעו לכאן 50 אלף מבקרים בשנה, ואפילו בשנה העקובה מדם ומדמעות הזו, מגיעות לפה קבוצות שמבקרות בכפר עזה ובבארי, בניר עוז ובמתחם מסיבת נובה, וכן מתנדבים וצעירים מ"תגלית" שמסייעים למשקים בסביבה, ללמוד איך עושים חקלאות בואכה המדבר, ואיך בעזרת שורשים שמשתרגים באדמה - תופסים את הגבולות. "היום כבר לא צריך להסביר את חשיבות ההתיישבות החקלאית בגבולות", אומר אלון בכאב, ומסביר שהסיורים מבטיחים גם שהאזור המצולק הזה יחזור לפרוח.
לסיור אפשר להוסיף סדנת בישול של ירקות שנקטפים אל הסיר, וגם להכין עם שולי ארוחת פויקה, אותה מקנחים בטקס של תפילה לשלום החטופים.
מחיר סיור למשתתף בקבוצה: 45 שקל. 0538535442.
הנפחייה של ירון בוב
אנחנו נוסעים דרך השדות של אורי ושולי אל מושב יתד הסמוך, שם כבר ממתין לנו בנפחייה שלו ירון בוב. "זה איש שלוקח את הטראומה והופך אותה לתרפיה", גאה אורי בחברו. בוב, גבר מרשים ורגיש, מקבל אותנו בכניסה לנפחייה ומצביע על שתי ערימות שבמבט ראשון נראות כפסולת של ברזל או אלומיניום.
"זה שלהם, וזה שלנו", הוא מצביע על הערימה החומה ועל הערימה הכסופה. באחת - שיירי רקטות שנורו מעזה, ובשנייה - תרמילים ושברי מתכת שמקורם ביירוטי כיפת ברזל. וכמו בהרבה סיפורי ניצחון, הכול התחיל בפצע.
לפני 15 שנה, במהלך התקפת פצמ"רים, הוא חטף טראומה כשרקטה נפלה במרחק 10 מטרים ממנו, בבית הספר שבחבל אשכול שבו עבד כמורה. הנפש נצרבה, אך במקום להשתבלל בתוך הפגיעה, הוא בחר לקחת את החומר ולהפוך אותו לאמנות. מאז הוא יוצר את הפרחים, הפסלים, החנוכיות, כולל חנוכייה גדולה שיצר ואשר ניצבת בבית הלבן. לסטודיו-נפחייה ביתד מגיעים גם הלומי קרב שעובדים בחומר ומוצאים מזור לנפשם. ארבעה ימים הוא יוצר ומארח בסטודיו ומעביר את סיפורו בצורה שובת לב, ובסופי שבוע מצטרף למשפחתו שעדיין מפונה לאילת, וממשיך לגייס כסף עבור שיקום העוטף.
לתיאום ביקור: 0504900120, ירון.
פלאפל וחומוס בעגלה
הפודטראק "פלאפל אייל ויאללה" של אייל שיבר לא תמיד עמד מול הסופר באבשלום. עד 7 באוקטובר הוא ניצב על הכביש הראשי ליד הכניסה לניר יצחק, "שזזו בו 600 משאיות ביום לכיוון עזה, פלוס החבר'ה של הקיבוצים והחבר'ה מהפתחה, אבל מאז השבת השחורה זה סיפור אחר לגמרי", אומר שיבר, המתגורר עם משפחתו במושב יבול. המשפחה פונתה לשדה בוקר, ומאז הוא על הקו. את הפודטראק, שפתוח בימים שני-חמישי, הוא חזר להפעיל כחודש וקצת אחרי הטבח.
"ישבנו איזה ערב עם יואב, הבעלים של הסופר באבשלום, שפתח את המקום לחיילים ולתושבים שלא עזבו - החקלאים, חברי כיתות הכוננות, העובדים - והחלטנו להגביר את מוקד המשיכה. אז פתחתי".
מאז הוא כאן, והפלאפל שלו הוא בין הטעימים שיצא לי לאכול: טרי, פריך, ירוק, עוקץ ומלטף את הלשון במידה שווה. ולא לחינם הוא כזה, כיוון שהתגלגל לכאן מהמטבח הסורי של סבתא של אייל, "שבמטבח הקטן שלה, שהיה יותר קטן מהפודטראק שלי, היא האכילה בכל יום איזה 50 נכדים. איזה אוכל היה יוצא מהידיים שלה", הוא אומר. הפיתה שלו מתפקעת מטעמים: כרוב חמצמץ, פלאפל לוהט ורך, טחינה, עמבה, וצריך להתאפק ולא ללכת על חצי מנה נוספת, פשוט כי צלחת חומוס כבר בדרך לשולחן הפיקניק הסמוך לעגלה.
לאחר עשור וחצי בחברת וולוו, שם עבד מול נהגי משאיות שרובם הפכו עם השנים לחבריו, הוא החליט לפתוח חומוסייה. אחד מחבריו הערבים השביע אותו שלא יגלגל גרגיר זהוב אחד לפני שיטעם את החומוס אצלו בכפר.
וכשהתלמיד מוכן המורה בא.
"ממש ככה. למדתי בתדמור ניהול בתי מלון, מזון ומשקאות, עבדתי בצרפת והייתה לי מסעדה בתל-אביב, אבל 22 שנה לא התעסקתי באוכל ופתאום זה דיגדג לי. ברגע שהחלטתי לפתוח את הפודטראק, כל מה שהייתי צריך פשוט הגיע עד אליי. גם אם זה מישהו שפגשתי לחמש דקות, הסתבר שהיה לו תפקיד עבורי בדרך לקידום החלום שלי".
והוא פה כבר שלוש שנים ולא מתכוון לזוז. "זה הבית, המקום והמשק שלנו. כאן הזיכרונות שלנו כבר 12 שנים. זה לא שאני בא עכשיו להיות ציוני, אבל זה הבית", הוא אומר ולא מבין שעצם המילים הללו הן ציונות לשמה. "המושב שלנו התפנה בצורה די מאורגנת, בהתחלה לאכסניית נוער למרגלות מצדה ובשלב מסוים קבוצה מאיתנו עברה לשדה בוקר. שם נוצר חיבור נהדר עם מפונים מקיבוץ אילון בצפון, בין הילדים ובין האמהות, אבל הבן הגדול שלי כבר רוצה לחזור. הוא איבד את החבר הכי טוב שלו, ינאי מקיבוץ בארי", מספר אייל בעצב.
פלאפל אייל ויאללה. 0549686100.
בירה משמחת מהחבית
בימי שישי, כשהוא לא מגלגל פלאפלים כאן בצומת, מתגלגל אייל עם הפודטראק שלו למבשלת הבירה ISIS (שום קשר לארגון הטרור הזוועתי, זהו שמה של אלת הפריון המצרית) במושב דקל. המבשלה שהקים איציק לוי לפני 18 שנה, מהווה אבן שואבת לתושבי האזור, שמגיעים לשתות בירה ולהקשיב למוזיקה חיה.
בשבת השחורה המבשלה איבדה את אחת הדמויות המרכזיות שמלוות אותה. כמדי שישי, גם בערב שמחת תורה, ניגנה להקת הבית The Full Bush בהובלת הבסיסט חיים כצמן. בתום המופע יצא כצמן לנגן במסיבה שהתקיימה לצד פסטיבל נובה, וכשחזר לקיבוץ חולית, נרצח. דמותו צרובה בין שולחנות העץ הפזורים בחצר המבשלה לבין חביות העץ המכילות את בירת האייל המצוינת הנמזגת בטמפרטורה ובגיזוז מושלמים. את הבירה חזרו למזוג כאן כבר ב-15 באוקטובר, כשהמקום התמלא במתנדבים שהגיעו לעזור לחקלאים וחיפשו היכן לסגור את הערב. "מסביב מלחמה ואש וקולות של נפץ, ופה המתנדבים יושבים על בירה, קצת אפוקליפטי, קצת אסקפיסטי והשילוב בסוף מאוד ישראליסטי", צוחק איציק, אבל בעיניו יש גם עצב וגעגוע לשקט שאיפיין את המקום. בימי שישי, כאמור, האירוח כאן כולל גם את הפודטראק של אייל, לצד מטבח המבשלה - סלטים, נקניקיות, והמון בירה, מצברוח ומוזיקה. בימי שלישי יש פיצות מהטאבון.
שולי ואורי, כמו יתר תושבי האזור, אוהבים לבוא למבשלה, לשבת על בירה קרה, להתבשם בנוף הקדומים של חבל הארץ שהם אוהבים, ולהמשיך ולטפח את היזמים הנפלאים של המקום. איציק מגלה שבקרוב תעבור המבשלה לאזור התעשייה של מועצת אשכול, ושמה שתמיד מעורר תמיהה יוחלף ל"מבשלות נגב מערבי". "דווקא עכשיו חשוב לי להביא לכאן עוד מטיילים, עוד אנשים, עוד פרנסה, עוד חיים, עוד שמחה", הוא אומר וכולנו מטביעים את ההתרגשות וגם את הדמעות בלגימת בירה צוננת.
מבשלת הבירה ISIS.
0546428598.
להירגע בחאן של מיכל
את החום היוקד בנו אנחנו הולכים לפוגג ב"בית הבוצ" של מיכל מילגרום, מטפלת רגשית שמלמדת בנייה באמצעות אדמה. זהו מיני-חאן שמיועד לסדנאות, ריטריטים ואירוח של קבוצות. את הבית בנו מיכל ובן זוגה, אורן רודמן, שהוא בן ממשיך במושב תלמי יוסף, ומיכל מעידה עליו שגם הוא, כמו אורי, "בעל אצבעות ירוקות", ומגדל במשק המשפחתי את עגבניות השרי האורגניות הכי טעימות בעולם. בית הבוצ הוא מיני-חאן מטופח ונעים הכולל מרבצי ישיבה, חלונות אל הנוף ומזגן יעיל. מיכל מארחת אותנו על אננס קר ומתוק שגדל אצל החקלאי השכן, אפשר לקנות אצלו כשאתם פה, ומספרת על הסדנאות שהיא וצוות המדריכים מעבירים. למשל רזי הבנייה באדמה, סדנאות לקליעת סלים ומלאכת יד, מעגלי שירה וריפוי בצלילים, ובעצם כל סדנה שאתם חושבים שתרצו להעביר - תוכלו לשכור ממנה את המקום המזמין הזה, שיש בו גם מזרנים, מטבח מאובזר, שירותים ומקלחות מטופחים ועוד יחידת דיור.
בית הבוצ, תלמי יוסף. 0526527474, מיכל.
אנחנו נפרדים מאנשי האופק והתקווה של צפון הנגב ואני יודעת שהם יכו חיים מחודשים באדמה הדוויה שהילת השמש הזהובה מכסה כעת בשמיכת חמלה רכה שכולנו כה כמהים להתעטף בה.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.07.24
