אתה זוכר איך לפני 15 שנה, טרנטינו היה יושב לשחק שש-בש אצלנו בדובנוב 8?" שואל פתאום תדי שאולי את השותף שלו, המסעדן איציק חנגל.
"אם אני זוכר? מאז הפכתי להיות חבר של סיסו".
מי זה סיסו?
חנגל: "אחד הלקוחות שלנו בדובנוב, שלא האמנתי לו שטרנטינו באמת משחק איתו שש-בש אצלנו במסעדה, עד שבאתי לראות. וואלה, טרנטינו, שש-בש עם סיסו, בדובנוב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
תדי הוא תדי שאולי, מאושיות חיי הלילה המיתולוגיות של תל-אביב כבר שישה עשורים. חנגל הוא איציק חנגל, מהמסעדנים הבולטים והנחושים בעיר הגדולה כבר שלושה עשורים. ולשבת עם השניים האלה לשיחה, זה כמו להיות כדור פינג-פונג על סטרואידים.
חבטה אחת, בום, אנחנו במקומות הבילוי הנוסטלגיים של העיר העברית הראשונה בניצוחם של האחים תדי ורפי שאולי — שהיו פעם הבעלים של המסעדות "הגלריה הלבנה" ו"תל אביב הקטנה", של המועדון "מנדי'ס", שבין אורחיו היו שון קונרי ומייקל קיין, של "המועדון" – מועדון חברים לכל המי ומי של התקופה, ושל מסעדות ודיסקוטקים רבים בארץ. בשנות ה-60 הם הביאו לישראל את המסעדה הסינית-יפנית הראשונה ("דה סינגינג במבו"), את ההמבורגר האמיתי הראשון וגם את גלידת ה"פרוזן יוגורט" הראשונה. הם פתחו את הדיסקוטק הראשון בארץ, הקימו את המגזין "מוניטין".
ואז חבטה להיום, ואנחנו נוחתים בהווה הסטייליסטי והאינסטגרמי של תל-אביב, במקומות הבילוי שחנגל ותדי מתפעלים כבר שלושה עשורים, ובהם מסעדת "דובנוב 8", "סטודיו קפה" בגן הפסלים של מוזיאון תל-אביב ומסעדת "פאסטל" הצמודה אליו, קפה "אריאלה" המעודכן ושובה הלב בספריית בית אריאלה, שהפך בשנה האחרונה למקום מפגש עבור המפגינים והמשפחות בכיכר החטופים, ובר היין הטרנדי "הלנה" בכיכר הבימה.
החיבור בין השניים התחיל מזמן, כשלטלפון עוד היה חוט מסולסל והאחים שאולי צילצלו לחנגל, אז יזם צעיר בתחום המסעדות בתל-אביב, שיבוא לנהל את הקיוסק המוזנח והמיושן שלהם במוזיאון תל-אביב. השיחה התקדמה לפגישה, הקיוסק הפך לבית קפה ועם השנים התגלגל להיות מסעדת "ג'קומטי" האיטלקית, שכיום היא "פאסטל" בניצוחו של השף גל בן משה, שיש לו גם מסעדת כוכב מישלן בברלין. בדרך נולדו עוד מקומות שצמודים למוסדות תרבות, וחנגל מודה שהשילוב הזה הוא הפֶטיש שלו.
פאסטל, שזכתה השנה בתואר "המסעדה היפה בעולם", חוגגת עשור, וזו הסיבה לראיון משותף ראשון עם הבעלים, שכל מי שמתבונן בחברות ובכבוד ההדדי שמתקיימים ביניהם, רוצה למשוך בדש מעילם של ביבי וגלנט ולהגיד להם — ככה מתנהגים שותפים.
חנגל, 59, הוא אחד מהמסעדנים המוערכים והפעילים בעשורים האחרונים. שאולי, 79, הוא מי שהמילים "חיי לילה" חקוקות בבטון נצנצים על שמו. ושניהם מכורים לווייב התל-אביבי ולא מוכנים להחליף אותו בשום דבר אחר בעולם.
חנגל: "אנחנו לא עושים עסקים מחוץ לתל-אביב, גם לא בחו"ל".
תדי: "אני גר בדיזנגוף פינת פרישמן, הולך בכל בוקר ברגל לים, מסיים את השחייה באבטיח ב'ללה לנד'. תל-אביב של פעם הייתה הרבה יותר אינטימית, והיום תל-אביב זו עיר בינלאומית, שאין דבר שאי-אפשר למצוא בה. אנחנו מייצאים שפים מוכשרים לכל העולם והאוכל נפלא".
חנגל: "זה האוכל שלנו מהבית שמתערבב עם כל התרבויות. אני זוכר את אמא שלי מכינה אוכל ביום שישי ל-11 ילדים וכל המטבח מלא סירים ענקיים, והשכנות באות ביום ראשון בבוקר עם סירים קטנים לקחת את הקובות והטביט שנשארו. וכל המיקס הזה שגדלנו עליו, השפים מביאים למטבחים".
5 צפייה בגלריה
רפי שאולי על הבר. "היה לו הרבה דמיון, כל מה שהוא ראה בעולם הוא הביא לפה"
(צילום: שאול גולן)
תדי: "כשהתחלנו, היו בעיר פלאפל וכמה סטייקיות. אנחנו הבאנו את הסיניות הראשונות, את ההמבורגר האמיתי הראשון, ב'תל אביב הקטנה' שהייתה מוסד. כל הנושא הקולינרי התחיל להתפתח אצלנו. רפי, אחי, שזכה באחרונה בתואר יקיר תל-אביב, היה דייל באל על והיה לו הרבה דמיון. כל מה שהוא ראה בעולם הוא הביא לפה. ככה פתחנו גם את 'המועדון', שהיה מועדון החברים הראשון בעיר, והצמדנו לו מסעדה צרפתית. לא היה פוליטיקאי שלא הגיע לשם. את הסרט של המסעדה הסינית שלנו באילת רבין גזר, משה דיין היה יושב אצלנו עם מכובדים ממצרים", הוא נזכר בערגה.
חנגל: "ואני את כל המיתולוגיה הזו הכרתי דרך העיתונים ודרך האחיות שלי, שהיו נוסעות כל הדרך מפתח-תקווה למקומות של האחים שאולי וחוזרות הביתה עם סיפורים. ואני שותה הכל והחלום שלי כילד היה להיות רפי ותדי שאולי. אומרים שצריך להיזהר בחלומות שלנו", הוא צוחק.
אתה זוכר איך זה התחיל?
"כשרפי ותדי פנו ואמרו: 'שמענו עליך, אנחנו רוצים שתבוא לעבוד איתנו', רעדו לי הברכיים כמו בטסט, וגם היום, אחרי 30 שנה, אני מנסה לא לאכזב את תדי. אנחנו הולכים ביחד דרך ארוכה ומנהלים שמונה מקומות, והחיבור מאפשר לנו גם להישען על העבר וגם לתכנן את העתיד".
היום כדי לקדם עסקים יש את הרשתות החברתיות. פעם היו רק עיתונים, והאחים שאולי תפסו את השור הזה בקרני הזהב שלו כאשר הקימו את המגזין "מוניטין", והושיבו בעמדות העריכה והכתיבה את מי שהיו כבר אז, או יהפכו לימים, לעמודי התווך של עיתונות הפרינט – אדם ברוך ורינו צרור, מאיר שלו ודן בן אמוץ, ירון לונדון ורון מיברג.
אתם משתמשים היום הרבה ברשתות החברתיות?
חנגל: "כן, פייסבוק, אינסטגרם, גוגל, אבל עדיין היח"צ הכי טוב זה קהל שנהנה ומספר לחברים, וכפי שאת רואה, למרות המצב הביטחוני, יושבים כאן סביבנו עכשיו בפאסטל הרבה אורחים טובים וחשובים. שגרירים לשעבר ופוליטיקאים בהווה, בכירי הכלכלה במשק ובכירים מתחום המשפט. כולם מכירים את כולם ומרגישים בבית".
תדי: "יש קהל לויאלי, שעוד מגיע לפה מתקופת ה'מועדון', זה לא ייאמן".
איך בחרתם דווקא בשף גל בן משה?
חנגל: "אני מקווה שהוא לא יכעס עליי שאני מספר, כי הוא צנוע ברמות מטורפות. אני התאהבתי בו אחרי שאכלתי במסעדה שלו, 'פריזם', בברלין. בזמן הארוחה ראיתי אותו מציץ מדלת המטבח, והוא לא יצא כל הערב. במנה האחרונה הוא בא ומזג לי את הרוטב על הקינוח, ואמר: 'אני מתרגש שמסעדן כמוך אוכל אצלי'. אמרתי לו, 'אתה עושה חיל בכל העולם, עושה אירועי התרמה לעמותות ולגופים הכי חשובים, אתה עובד בדובאי ומאכיל שועי עולם, ואתה מתרגש ממני?' אחרי הארוחה היה ברור לי שאני רוצה שהוא יעבוד אצלנו. עד היום כשלקוחות מחמיאים לו, הוא הולך מהר למטבח".
בחוץ אוגוסט הרותח וכיכר החטופים המדממת אחרי יותר מ-300 ימים. חנגל נאנח. למרות שהוא איש עסקים קשוח, הוא רגיש ומחובר, ויעידו מספר האנשים שניגשים לשולחן לקבל חיבוק ועידוד. "מי בכלל היה יכול לדמיין שרחבת המוזיאון תהפוך לכיכר חטופים", הוא אומר. "לאורך כל התקופה אנחנו סופגים את הכאב של המשפחות. על ההתחלה רצינו לעזור בכל דרך אפשרית, ואני מודה שנשאבתי. עד שהבנתי שאני חייב גם לקחת טיפה הצידה, כי יש לי 300 עובדים לטפל בהם ובמשפחות שלהם, לפתוח את כל העסקים, לתת פרנסה לאנשים. כשבחוץ עוד הייתה שממה, בחרנו לפתוח ולהפסיד כסף ולתת לעובדים תקווה שהמדינה לא נגמרה. התקשרנו ללקוחות ואמרנו, 'עזבו בילוי, בואו להיות ביחד. פשוט תצאו מהטלוויזיה ובואו להתחזק, להתחבק, לאכול. אל תשלמו אפילו. רק בואו כדי שנצא ביחד מהמועקה'".
תדי: "אני עברתי כמה וכמה מלחמות. במלחמת יום כיפור רפי ואני כבר החזקנו עסקים בתל-אביב, ואני זוכר את ההרוגים, הפצועים, הימים הקשים, האבל הגדול, ההפגנות. אבל המדינה הזו היא עוף החול. עוברים את התקופה הקשה — והכל מתחדש בגל הרבה יותר עוצמתי. היכולת של העם הזה להשתקם ולהסתכל קדימה היא פנטסטית".
חנגל: "אבל זה קצת שונה היום כי הפחד שלנו הוא הפילוג בינינו כעם. בשנייה שהמלחמה תיגמר אנחנו חייבים לטפל בפילוג בינינו, אחרת אין לנו סיכוי".
לא רק לסועדים ולאחדות בינינו דואגים תדי-את-חנגל, אלא גם לקולגות.
השף רפי כהן, שנעלם מתחת לרדאר, מקבל מכם פרנסה.
הם לא ששים לנדב מידע. פרטיותו של כהן ויכולתו להשתקם חשובות להם מעוד כותרת בעיתון.
חנגל: "נורא כיף לי לעבוד עם רפי, הוא היועץ הקולינרי שלנו בקפה אריאלה. איש מדהים ומלא ידע קולינרי, ידע בניהול ובכלכלה של מסעדות. הוא כל הזמן מייצר דברים חדשים, אבל חוזר לתחום בתנאים ובקצב שלו ולא מעמיס על עצמו. רפי קיבל שיעור חשוב בחיים ואני מעריך אותו על הדרך שהוא עושה".
בפאסטל יש גם צלע שלישית, מספר חנגל, איש העסקים אבי אנג'ל. "אבי הפך לי לאח, מאחל לכל אחד שותף כזה ומשפחה כזאת, במשברים הראשון שמרים לי טלפון זה אודי אחיו, לשאול איך מסתדרים איך שומרים על העובדים".
את בר היין הלנה פתחו חנגל ושאולי בביתן האמנות הלנה רובינשטיין עם התפריט הספרדי-לוהט של השף גיא גמזו. גמזו שותף איתם במקום יחד עם איש חיי הלילה מוש בודניק, שהוא גם הבעלים של הבר-מסעדה "סושיאל קלאב". גמזו ובודניק יהיו גם חלק מהמסעדה שמקימים חנגל-את-תדי במתחם הדולפינריום המיתולוגי, שבעבר האחים שאולי עשו בו עסקים לתקופה קצרה והיום הוא הפך למרכז ספורט ימי. כאשר פנו אל חנגל בהצעה לפתוח שם מסעדה, הוא ממש סתם את האוזניים ולא רצה לשמוע כי די לו בעסקים הרבים שיש לו, הוא אומר. אבל אחרי שראה את המקום, התאהב. עכשיו הוא מתכנן להפוך את הפיל הלבן למקום תוסס.
"אני יודע לעשות כסף מהעסקים שלי, אבל חשוב לי גם להטביע חותם, לעשות היסטוריה, וכמו שבמוזיאון תל-אביב לקחנו מקום מנומנם והפכנו אותו למסעדה שוקקת, ככה אני מקווה שנצליח לעשות בדולפינריום, עם מסעדה ספרדית חדשה של דגים ובשר, ולעשות שמח. יש שם חוף חדש שהעירייה עשתה לגלישה, אחרי שהכל היה חסום באבנים. אנחנו נחיה את המקום. לא נקים מחדש את מועדון 'קלרה' המיתולוגי שהיה שם, כי אנחנו כבר לא קלאברים, אבל יהיו חיי לילה ושקיעות וקוקטיילים טעימים. זו לא תהיה מסעדת חוף פשוטה. אנחנו לא על החול, אנחנו על הטיילת. אנחנו משקיעים את החיים שלנו במקום הזה, כולל השקעה כספית אדירה בעיצוב ובתפריט. השפית תהיה ירדן שי, שהבריקה ב'המטבח המנצח', ואנחנו הולכים לאתגר את עצמנו. לא חומוס-צ'יפס-סלט עם חול, אלא מסעדה ברמה על הים. ולא שאני חלילה מזלזל בקולגות, אבל מה שמתאים למטה לחול לא מתאים למרכז שיט חדש".
חנגל: "אני יודעל עשות כסף מהעסקים שלי, אבל חשוב לי גם להטביע חותם, לעשות היסטוריה"
ברי היין ניצחו את המסעדות.
תדי: "אבל אנחנו לא עושים לעצמנו הנחות. האוכל בהלנה מדויק, המלצרים מקבלים הדרכת שירות תל-אביבית, וכשיושבים בבר מבינים כמה שהוא מהווה מפלט מכל מה שקורה בחוץ. זה סוג של חו"ל, עם גינה יפה וחיבור לתערוכות המתחלפות. הנה, עכשיו יש לנו קוקטייל בהשראה של תערוכה".
חנגל, מה בעצם יש לך עם מוזיאונים?
"לא יודע להסביר את זה, אבל יש לי פטיש למקומות אמנות ותרבות, ורצון עז לשנות את התפיסה שצריכה להיות בהם קפיטריה לא מחמיאה שמוכרת קרואסונים עייפים. פאסטל היא מסעדת מוזיאון, וחשוב לנו שהיא תהיה בקנה מידה עולמי, ולכן אנחנו מדורגים גבוה במגזיני אוכל נחשבים, והשנה גם זכינו בתואר המסעדה הכי יפה בעולם", הוא אומר ומשבח את עבודת האדריכלות שעשה בפאסטל הצמד אלון ברנוביץ ואירינה קרוננברג.
תדי: "זה כי אנחנו רוצים שמוסדות תרבות יהיו גם מקומות בילוי, ולכן למשל, בקפה סטודיו, שפועל כבר חמש שנים בגן הפסלים של המוזיאון, מגישים את העוגות והקינוחים שמכינה השפית-קונדיטורית של פאסטל אוליבייה פחיירה. שינוי דומה נעשה ב'קפה טופול', שכבר פועל בסינמטק תל אביב ועוד יהיו בו שדרוגים, ואנשים יבואו לסרט ויחכה להם יותר מקרואסון וקפה".
חנגל: "ולכן אנחנו מצליחים להביא למוזיאונים ולגלריות קהל צעיר, חדש, ולא המבוגר הקלאסי שהיה פעם. למשל בית אריאלה, עד לא מזמן באו רק ללמוד או להחליף ספרים בספרייה, היום הצעירים כבר יושבים עם המחשב, שותים קפה. יש לי שיתוף פעולה מדהים גם עם גיורא יהלום, מנהל בית אריאלה, וגם עם טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל-אביב, ובזכות ההצלחות שלנו אני מקבל פניות גם ממוסדות תרבות נוספים, אבל אומר 'לא תודה'. אין לנו יכולת להתפזר יותר מדי. אנחנו צריכים להצטיין במה ששלנו".
5 צפייה בגלריה
חנגל ושאולי. "אנחנו מצליחים להביא למוזיאונים ולגלריות קהל צעיר, חדש, ולא המבוגר הקלאסי שהיה פעם"
(צילום: אביגיל עוזי)
מי יכול לאכול היום בחוץ? רק העשירים שיושבים כאן.
"נכון. יקר בארץ".
תדי: "אבל בדובנוב אנחנו נותנים מנות גדולות וזה אי של שפיות יותר מ-20 שנה, ולא להאמין איך המקום עובד בשבת בצהריים. אחרים מקטינים את המנות ואנחנו שם מגדילים".
חנגל: "טוב, דובנוב זה מוסד מטורף, על-זמני. פרלמנטים על פרלמנטים נוסדו שם. אבל זה נכון, יקר בארץ ואת יוקר המחיה של חומרי הגלם משיתים על האזרחים. גם כוח אדם יקר בארץ. חלקו במילואים, חלקו לא מוכשר לעבודה, ואנחנו מקווים שהמדינה תשחרר לענף שלנו את האופציה להביא עובדים מקצועיים מתאילנד, מהפיליפינים, מהודו, שמבינים מטבחים. המסעדנים באמת עושים הכל כדי לא להעלות מחירים, אבל קשה, קשה פה".
תדי: "יש בעיה של כוח אדם איכותי. הוא יקר".
איך זה היה בעבר, תדי?
"בעבר הבעיה לא הייתה כזו חמורה כמו היום. למשל, לי ולאחי היו שלוש מסעדות סיניות בארץ, והורשינו להביא עובדים סינים תחת הכותרת 'מומחה מאושר'. היום זה משהו שניתן במשורה רק למסעדות יפניות".
מה יש לכם להגיד למקבלי ההחלטות בכנסת? איך הם יכולים לעזור לענף?
חנגל: "הם חייבים להבין שיש בעיה בתחום שלנו. אני מבין שלא רוצים להביא עובדים זרים כדי לא לפגוע בישראלים, אבל במסעדנות אין עובדים ישראלים, ואנחנו זקוקים נואשות לכוח האדם הזה. משרד הכלכלה צריך להסתכל על ענף המסעדנות כמנוף להבאת תיירים, לחשיפה אחרת כלפי העולם, שהיום פחות מחבב אותנו, ולתקן את התדמית שלנו גם דרך האוכל, ויש לנו במה להשוויץ, יש לנו שפים מדהימים ומסעדות מדהימות. הרבה מהם עובדים בחו"ל וצריך להתייחס אליהם ברצינות ולשמור עליהם. המטבח הישראלי הוא נכס גם בתחום ההסברה".
תדי: "תירגעו, אתם צעירים. היום אולי לא אוהבים אותנו, אבל אנחנו כאן כדי להישאר וזה יתהפך עוד 20 אלף פעם".
"הממשלה יכולה להיעזר בנו כדי ליחצן את המדינה. אנשים באים למסעדות שלנו לחוויה קולינריצ, ובמקום שיתייחסו אלינו כמו לנכס יש תחושה שאנחנו נטל"
חנגל: "אבל הממשלה יכולה להיעזר בנו כדי ליחצן את המדינה, אנשים כן באים למסעדות שלנו לחוויה קולינרית, ובמקום שיתייחסו אלינו כמו לנכס יש תחושה שאנחנו נטל. אנחנו שוק גדול מאוד להעסקה, שמגלגל מיליארדים, ובמקום לטפח ולהצמיח יש תחושה שמנסים לקבור אותו. משהו לא הגיוני והזוי, וליבי על התחום הזה. קולגות שלנו מתרסקים וכואב לנו. בכלל מבינים מה זה אומר להחזיק מסעדה? בעלי מסעדה שמרוויחים בין 10% ל-15% מהמחזור מסתובבים עם חיוך על השפתיים. וזה נדיר כי בדרך כלל מרוויחים 8%, 10%. 8% כל מסעדן היום קונה".
אז אתם מבינים מסעדנים שסוגרים.
חנגל: "מבינים וכואבים את מה שהם עוברים. לסגור דלת של מסעדה זו תחושה של כישלון והחמצה. כשסוגרים, זה במצב שהבעלים חייבים כל כך הרבה כסף ויודעים שייקח להם שנים להחזיר את ההשקעה. הכי קל זה לפתוח — שמים בין 2 ל-5 מיליון, אבל כשהמסעדה נכשלת את כבר משעבדת את כל חייך כדי להחזיר חובות. מסעדנות זה עסק שאם לא עושים אותו מדויק אפשר להפסיד את חייך".
תדי: "בפאסט-פוד אין בעיות. השווארמה, הפלאפל עובדים טוב. אבל אם רוצים להחזיק אופרציה רצינית ומטבח גדול כדי להוציא אוכל על רמה, ההוצאות גבוהות מאוד. שכר הדירה, העובדים, הארנונה – הכל גבוה. גם האחריות גבוהה. מאות אלפי עובדים מועסקים בתחום".
חנגל: "פרצה קורונה, פרצה מלחמה, אנחנו דואגים לצוותים, דואגים לפרנסת העובדים והמשפחות שלהם, אבל לוקח זמן לקבל את הכספים מהמדינה. ואין לנו טענות למדינה, לא במלחמה ולא בקורונה, בסוף מקבלים את מה שמגיע, אבל עד שמקבלים אנחנו צריכים לדאוג לעובדים ואומרים לנו 'תסתדרו'. צריך להתייחס אלינו אחרת".
איך הסתדרתם בקורונה כשהכל נסגר?
חנגל: "המזל שלנו גם היה שהמקומות שלנו צמודי גינה, אז מהר יכולנו לחזור לעבוד ולשמור על ריחוק, כי לא חסר לנו ספייס".
גם ביחסים ביניהם לא חסר ספייס, תבלין חשוב בזוגיות ארוכת שנים. "היום מי שמנהל מעשית את העסקים שלנו זה הוא, ואני במשרה חלקית", אומר תדי וצוחק. "אני קונסלטר ומרוצה מהסידור". חנגל: "תדי, ספר לה את הסיפור על הטבח הסיני".
תדי מתחיל לצחוק עוד לפני שהוא מתחיל לדבר, והצחוק סביב השולחן מידבק. מסתבר שלפני כמה עשורים טובים, ואם רוצים לדייק, אז ממש בשנה שבה נולדתי, כאשר האחים שאולי פתחו את המסעדה הסינית הראשונה בארץ, הם נסעו ללונדון לחפש טבח. כשמצאו את מי שנראה להם, ניסו לפתות אותו להגיע לעבוד בישראל. "אבל הוא לא שמע על ישראל. לעומת זאת על איטליה הוא כן שמע. אז אמרנו לו שאנחנו מאיטליה ושניתן לו תנאים מצוינים אצלנו. איך שנחתנו איתו בארץ, לקחנו אותו לקיסריה, לראות עתיקות רומיות, משם למזרקה בכיכר דיזנגוף, הרבה לפני שהייתה שם הכיכר, ועשינו טקס של זריקת מטבעות למזרקה, ממש כמו בטרווי ברומא. הוא היה בטוח למשך הרבה מאוד זמן שהוא מבשל באיטליה". את הצחוק מהשולחן שומעים עד המטבח ומנהל המסעדה רועי וינברג, שלבוש ונראה כמו פרזנטור אינסטגרמי, בא לשאול אם הכל בסדר.
מה למדתם זה מזה לאורך השנים?
"תדי מביא את החוכמה ואת הניסיון של פעם, את ארץ ישראל היפה, ויש לו קשר מדהים עם לקוחות מהעבר. הוא למשל הביא את המיליה של הפרסומאי ראובן אדלר שהקים את הפרלמנט הראשון בדובנוב, הביא את אנשי הרוח, האמנות והתרבות שהולכים איתו כל השנים, וכך חשפנו את דובנוב לקהלים מדהימים שאנחנו אוהבים עד היום. ותדי הוא גם המנטור שלי מגיל צעיר. כל עצה טובה שאני צריך, כל שאלה שיש לי, אני קורא לו והוא מגיע עם הניסיון והידע ואנחנו מדסקסים ומוצאים ביחד נוסחאות להיום. יש בינינו הרמוניה, משפחתיות, ערבות הדדית, ואני מאחל לכל אחד שותפות כזו".
חנגל: "תדי מביא את החכמה ואת הניסיון של פעם, את ארץ ישראל היפה. הוא גם המנטור שלי מגיל צעיר. כל עצה טובה שאני צריך, כל שאלה שיש לי, אני קורא לו והוא מגיע עם הניסיון והידע ואנחנו מדסקסים ומוצאים ביחד נוסחאות להיום"
תדי: "הוא אמר הכל. אצלי זה בעיקר אהבה".
חנגל: "אהבה זה תדי, ואני מנסה לא להטריד אותו. לתת לו את החיים הטובים שלו, שילך לים, שישחה, שיבלה, שיבוא לעסקים לבקר ולקבל את התמונה המרוכזת. אפשר לקרוא לזה מנה מרוכזת של אהבה".
ואיפה אתם בעוד עשור?
"אותי אל תשאלי", תדי צוחק.
חנגל: "אני מקווה שיהיו לי עסקים מוצלחים כמו היום. אם נשפוט לפי דובנוב ופאסטל, אני מרוצה, ומקווה שתדי יישאר איתי עד אז. זה תלוי רק בו".
ביום שבו נפגשנו המסעדה היתה מלאה בסועדים, אבל יומיים אחרי כבר התחילו האיומים מצד איראן וחיזבאללה וחנגל אומר שהמתח משפיע מאוד על קצב ההזמנות. "חווינו ביטולים ברמות של 50%, בעיקר בערב ופחות בצהריים. אני מבין את זה", אומר חנגל. אבל הוא גם מספר על מצב שבו לא ברור איך, פתאום יש שינוי קולקטיבי במצב הרוח, כמו מין קוד שעובר בין כולם ואנשים אומרים לעצמם שזהו, נמאס להם לשבת בבית, והם מחליטים שהיום חייבים לצאת: "אין לי מושג איך זה קורה, אבל בלי לתכנן פתאום המסעדות בבת אחת שוב מלאות, ובמקום מועקה יש קולות של המולה ושקשוק מזלגות ורעש של אנשים. כמו כולם, אנחנו נעים ונדים בתוך המצב. אנחנו עובדים קשה ושומרים על קשר רציף וחם עם לקוחות ואומרים להם שחשוב לצאת מהבית ולצאת ולבלות כי לא בריא לשבת מול הטלוויזיה כל ערב. להגיד לך שהכל טוב? לא הכל טוב. אני רואה שהתחום שלנו, של מסעדות שף, הולך ומידלדל, כל יום אני קורא על עוד סגירה ועל עוד שינוי קונספט, ולמרות שאנחנו די דינוזאורים בתחום, אני לא מתכוון לשנות כלום".
כלומר?
"אני יודע שבסוף, כאשר העניינים במדינה קצת יירגעו ונתחיל לנסות לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר, כי לא נהיה נורמליים הרבה זמן, עם מה שעברנו, אנשים כן יחפשו את הנחמה. אנשים כן ירצו לחזור ולהיות חלק מדברים יציבים, מוכרים, שמשדרים סוג של חוויה מלאה מימים טובים יותר, ולא איזה דוכן פאסט-פוד. ואנחנו נהיה שם כאשר התחושה הזו תחזור. אני ממש לא מתכוון לוותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
