קרין גורן, שירדה בשנתיים האחרונות 20 קילו, הייתה מתה שזה יהיה בעזרת אוזמפיק, כמו שרחש גל השמועות. 'הנה עוד סלבית שירדה עם זריקות'. מבחינתה, הלוואי שזה מה שהיה מפריד בינה לבין פחמימה ריקה. אבל הסיבות לגמרי אחרות: אֵבל עמוק על מות אמה האהובה, שנפטרה מסרטן השחלות לפני שנתיים. "אחרי שאמא שלי מתה התפרקתי ממש. זה היה דיכאון. לא רציתי לצאת מהמיטה, לא התקלחתי, לא אכלתי ולא שתיתי עד שהתייבשתי. אני נלחמת על שמחת החיים ועל התיאבון. זו דרך העולם שהורה מת, היא הייתה בת 72, אבל בשבילי זו טרגדיה. זה מטורף שעברו כבר שנתיים. אני מרגישה שזה קרה לפני חודשיים. אני זוכרת את זה כל שנייה. זה פצע פתוח ושורף שלא יגליד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מתי היא חלתה?
"לפני שלוש שנים וחצי. היא חייתה שנה וחצי עם הסרטן. זה נחשב הרבה בסרטן האגרסיבי הזה. לא ידענו שהיא תמות מזה. היא לא שאלה את הרופאים, היא פחדה מאוד לשאול. גם אחותי ואני לא שאלנו. היא עשתה הכל. כימותרפיה ואז ניתוח גדול. הצליחו להוציא את הגוש בניתוח קשה ואמרו לנו, 'איזה יופי'. שלושה שבועות אחרי הסרטן חזר, והתפשט בכל חלל הבטן. רופא תיאר לי את זה כאילו לקחו חופן של אורז ופיזרו בכל הבטן. אז אמא שלי כבר שאלה כמה זמן נשאר לה. אמרו לה, 'שבועיים'. היא רצתה למות בבית שלה בחיפה. חצי שנה קודם לכן עברתי לגור שם. רונן (בעלה של גורן) נשאר לגור במשק שלנו, לטפל בכלבים, בחתולים, בתרנגולות ובארנבונים. הייתי מגיעה לסופי שבוע, להגיד שלום, לעשות קצת סקס, שיזכור שהוא נשוי, וחוזרת בחזרה לבית של אמא שלי. אחרי הניתוח עשינו לה הוספיס ביתי. אני הזרקתי לה את המורפיום, שזו התחלה של הסוף".
היית איתה ברגעים האחרונים?
"האחים שלה באו להיפרד. היא ישבה על כורסה, כשמשני צדדיה אחותי ואני. כל אחת מאיתנו הכניסה את הראש מתחת ליד שלה, וככה היא מתה. עכשיו את מבינה למה אני לא אוכלת כמו שצריך שנתיים? אין לי אוויר. אמא שלי הייתה החיים שלי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מגיל אפס. לא היו לי חברות, הייתה לי אמא. היא הייתה אשת הסוד שלי והייתי מתייעצת איתה. כשרציתי להוציא את הספר הראשון, 'סודות מתוקים', זה היה בגדר חלום. לא היה לי כסף לזה. ההורים שלי פתחו קרן פנסיה כדי לממן אותו".
4 צפייה בגלריה
קרין גורן. "אני נבדקת כל ארבעה חודשים, המליצו לי גם להוציא את הרחם, החצוצרות והשחלות. אני אמורה להתנתח ממש בקרוב"
(צילום: מור צידון)
גורן (50) מספרת שבשנתיים האחרונות היא נכנסה לשגרה צפופה של בדיקות. "הרופא של אמא שלי, האונקוגינקולוג, אמר לי ולאחותי שאנחנו צריכות להיות עם יד על הדופק. אני נבדקת כל ארבעה חודשים. אני עושה ממוגרפיה, אולטרסאונד חזה ובטן. המליצו לי גם להוציא את הרחם, החצוצרות והשחלות. אני אמורה להתנתח ממש בקרוב".
מבאס שאין אפשרות להדחיק את המצב הקיומי.
"לפני חודש מצאו לי ציסטה וביקשו ממני לבוא לבדיקה חוזרת. אלה היו חרדות. עליתי במינון של הציפרלקס. בסוף זה היה בסדר. הגנטיקה שלנו לא משהו. אני לא מצפה להגיע לגיל 90. תוסיפי לזה שגדלתי במשפחה מורבידית. מוות היה חלק מהסיפור. גם לא היה אצלנו חוש הומור".
למערכה עם אמה גורן הגיעה על אדים. אביה אובחן כחולה אלצהיימר כשהיה בן 58. הוא הצליח לחיות עם המחלה 17 שנה, עד שנפטר לפני חצי שנה. "סעדתי גם אותו", היא מספרת. "מאז שהיה בן 50, אמא שלי טענה שמשהו לא בסדר עם אבא בראש. היא סחבה אותו לבדיקות ולא מצאו כלום. אנחנו כעסנו עליה שהיא סתם משגעת אותו, לא הבנו על מה היא מדברת. היא צדקה. בגיל 58 הוא אובחן. אני זוכרת שפתחתי ויקיפדיה, קראתי את התסמינים והתחלתי לבכות. הבנתי סופית שזה לא משהו קל יותר, איזו דמנציה. אלצהיימר זה לא זקן חמוד מבולבל. זו מחלה איומה. אלה התפרצויות זעם, זו דעיכה איטית, עד שיום אחד את מסתכלת לו בעיניים ואין אף אחד בבית. בהבלחות שלו, כשפתאום הוא חזר להבין, אבא שלי בכה את החיים שלו. הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות יותר. תמיד אמרתי להם, אל תעשו ביטוח סיעודי, אתם לא תגיעו לזה בכלל. ברגע האמת, כרית על הפנים ונגמור עם זה. ואז מגיע הרגע ואת חסרת אונים".
איפה הוא התגורר כל השנים של המחלה?
"אמא שלי טיפלה בו שנים, ואז התמוטטה. היא חטפה ארבעה התקפי לב אחד אחרי השני. העברנו אותו למוסד ואחרי שבועיים הלכנו לאסוף אותו. זה היה מוסד טוב ויקר, אבל לא יכולנו להשאיר אותו שם לבד. הוא עוד דיבר וחיפש אותנו. נשבר לנו הלב. הכנסנו אותו לדירה ליד אמא שלי והבאנו עובד זר. אחותי, שגרה בקומה מעל אמא שלי, טיפלה בו הרבה יותר ממני. היא בת למופת. כשגם היא התמוטטה הוא עבר אליי לחצי שנה, וכשאני התמוטטתי הוא חזר לאחותי. בשלב כלשהו לא הייתי מגיעה כל כך הרבה. היה קשה לראות אותו והייתי יוצאת מרוסקת ברמות. ואז אמא שלי חלתה, והפכתי לשבר כלי. איבדתי את הרצון לאכול ולשמוח. הכל היה סביבם כל הזמן. בסופו של דבר, אבא שלי מת מדלקת ריאות. במחלה הזו שוכחים איך ללעוס ושואפים את האוכל. גם איתו היינו ברגעים האחרונים".
"היה קשה לראות את אבא שלי ככה, והייתי יוצאת מרוסקת ברמות. ואז אמא שלי חלתה והפכתי לשבר כלי. איבדתי את הרצון לאכול ולשמוח
יש חשש גם מהגנטיקה מהצד הזה?
"אלצהיימר של הגיל הצעיר הוא תורשתי, אבל אני לא נבדקת, כי מה זה יעזור? זו מחלה שאין איך לטפל בה. אז זה משהו שעובר בראש, ואני מנסה לחשוב חיובי".
איך מרימים את הראש?
"אני עושה מאמצים לחזור לחיים ולהיות שמחה. להרגיש שמותר לי להיות שמחה. להגיד לעצמי שאמא שלי לא הייתה רוצה לראות אותי ככה. גם כדורי הציפרלקס והאריפליי עוזרים בזה. נעזרתי גם בטיפול CBT כדי למצוא מחשבות חלופיות למחשבות שמורידות אותי למטה".
אוכל משפיע גם על מצב הרוח. איך נראה התפריט שלך כיום?
"בדרך לראיון קניתי 'פסק זמן' ומשקה אלוורה. זו הייתה ארוחת הבוקר שלי. יש קצת מגמת עלייה, אבל אני משתדלת. לא תוקעת את כל העוגה, אלא לוקחת פרוסה. בדיקות הדם השתפרו ממש. אין לי יותר טרום-סוכרת. אגב, זה נס שלא הייתה לי סוכרת עד עכשיו. קל לי יותר במטבח, לא כואב לי הגב ולא כואבות לי הרגליים. אני עכשיו במידה 42 וזה מגניב למצוא בגדים בחנות רגילה, אבל אם אהיה במידה 46 זה גם יהיה מגניב. זה לא ישבור אותי ולא יעציב אותי. הערך העצמי שלי לא נמדד בהיקף הירכיים. אני הולכת עם ביקיני בכל מידה".
לא נראה אותך במידה 38 או 36, כמו שקרה עם איקוני באדי פוזיטיב אחרות?
"אין סיכוי. לא סקסי בעיניי להיות כל כך רזה. אני גם לא אוהבת שאומרים לי 'רזית'. תגידו 'את נראית קורנת היום'. מה זה משנה, גודל התחת שלי?"
הרכילות על זה שאת מזריקה אוזמפיק הגיעה אלייך?
"בעלי, שנמצא בעודף משקל גדול משלי, לוקח אוזמפיק. יש לו בחילות והוא מקיא כל בוקר, כמו אישה בהיריון. עם מקל לא הייתי נוגעת בתרופה הזו".
אבל מוכרחים להיות שמח. נניח. אנחנו מתכנסות לרגל ספר המתכונים החדש, ה-11 במספר, שגורן ו-FOODY מוציאים לקראת חגי תשרי, 'שוגר מאמא'. מדובר באגד של חמש חוברות שמקיפות את עולם הקינוחים. 80 המתכונים הכי מצליחים שלה להכנת עוגות גבינה, עוגות בחושות ועוד, מתוך 20 שנות קריירה ענפה. "אני אגואיסטית. אלה המתכונים שאני חוזרת אליהם בכל פעם. אלה המתכונים שאני הכי אוהבת ושהפידבקים עליהם היו הכי טובים. במקום לחפש אותם בספרים, מתוך אלפי מתכונים, עכשיו הם מאוגדים יחד".
דרך ארוכה עברה גורן ממארחת שמגישה לאורחיה אבטיח וגלידה ועד ימינו אנו. היא בכלל חשבה ללמוד וטרינריה, למדה בסוף תואר ראשון בתקשורת והמשיכה לתואר בתכנות, שממנו נשרה אחרי שנה. קורס קינוחים שעשתה אצל הנס ברטלה, כתחביב, פתח לה את הצ'אקרה. "אחרי שעוגת תותים שהכנתי הלכה לפח וזה עיצבן אותי נורא שאני לא מצליחה, נרשמתי ללימודי קונדיטוריה למתחילים. התאהבתי בזה. אחרי הקורס אפיתי עוגיות והתחלתי למכור אותם בדוכן בשוק אוכל בקניון חיפה. אני מתביישת לחשוב מה מכרתי. אמא שלי ועוד כמה חברים שהיא שלחה, קנו. סגרתי אחרי כמה שבועות".
4 צפייה בגלריה
הספר החדש. "בסוף אנחנו אוכלים משהו מתוק, אז עדיף שתהיה עוגה בבית שאת יודעת מה הכנסת בפנים מאשר לקנות בחוץ"
(צילום: מור צידון)
פאסט פורוורד קדימה וגורן היא רות סירקיס מודל 2024. הווה אומר, כתיבה במדורי אוכל ב'ידיעות' וב'מעריב', תוכנית אפייה בהגשתה ('חלומות מתוקים') ושיפוט בשני ריאליטי ('הקינוח המושלם' עולה תכף לעונה שלישית). "עבדתי כעורכת ב'על השולחן' וכל הזמן המשכתי ללכת ללמוד ולהתמקצע. ערכתי כמה ספרי קינוח לעיתון שהצליחו, וכשביקשתי תמלוגים ולא הסכימו לתת עזבתי והוצאתי לבד את 'חלומות מתוקים' ב-2006. מכרתי חצי מיליון עותקים. אנשים מראים לי ספר מלוכלך ומרוט וזו המחמאה הכי גדולה שיש. אני לוקחת מהם כתובת ושולחת להם חדש. החזרתי את הכסף להורים שלי בתוך חודשיים. גם קניתי להם שני כרטיסי טיסה לטיול בארצות-הברית".
נחזור לספר החדש. את חושבת שלאנשים יהיה מצב רוח לחגוג את החגים ולאפות משהו?
"אני מקווה שהספר יעלה חיוך ויעשה מתוק על הלב. בסוף אנחנו אוכלים משהו מתוק, אז עדיף שתהיה עוגה בבית שאת יודעת מה הכנסת בפנים, מאשר לקנות בחוץ. בשבילי אפייה זו גם תרפיה. משהו בתנועות המונוטוניות של הלישה מרוקן את הראש. את לא חושבת על כלום תוך כדי. וזו גם הזדמנות לזמן איכות משפחתי, לנתק את הילדים טיפה מהמצב ולאפות איתם".
מעניינת בחירת שם הספר: שוגר מאמא.
"נהיה לי מין שם של מלכת הסוכר. אולי כי אני שמה הרבה סוכר במתכונים שלי. אני לא לוקחת את עצמי ברצינות מדי והחלטתי להשתמש בזה. בכריכה רואים אותי עם ערימת סוכר. בצילומים הפנימיים הצטלמתי כמו בשנות ה-50, עם פאות ושמלות של פעם שהביאו לי מהתיאטרון. צבעוניות עזה, כמו שאני אוהבת".
זה כמו המתכונים שלך.
"אפייה זה מדע מדויק ויש דברים שאת לא מתעסקת איתם, יחסים בסיסיים של כימיה. את לא יכולה להחליט שאת מורידה שתי ביצים במתכון. אבל עדיין, זה מגרש משחקים ענק ואני מכניסה את הסטייל האישי שלי שהוא מושחת, גרנדיוזי וקיטשי, אפילו ילדותי קצת. אני פחות מתחברת לאפייה הצרפתית, שהיא מעודנת ומהראש. אני מתחברת לאפייה האמריקאית, אני אופה מהלב".
אפרופו ילדותי קצת, את רוצה להסביר את צמידי הסוכריות על פרק היד שלך?
"בגדול, אני ילדה בת ארבע. חייבים לשמור על חיוך. בכל פעם שאני נתקלת בהם, אני קונה. בחנויות למוצרי אפייה ובפיצוציות. אני קונה סטוק, שיהיה לי. כשהם מקבלים את הריח של הבושם, אני מחליפה".
את יודעת שישראל במקום השישי בעולם בשיעור חולי הסוכרת? עוד זירה שבה אנחנו לא מדינה מערבית.
"אני לא ממליצה להתחיל את הבוקר ב'פסק זמן' כמו שאני עשיתי, אני לוקחת אחריות רק על עצמי. עם זאת, עוגייה עם כוס תה בבוקר זה לא מה שיהפוך אדם לחולה סוכרת. כשאנשים רואים מתכונים שלי, נראה להם מוגזם שיש שתי כוסות סוכר על שתי עוגות אינגליש קייק. אבל הם לא יודעים כמה סוכר יש בעוגה שהם קונים בקונדיטוריה, זה יותר בכיוון של שתי כוסות סוכר על אינגליש קייק אחד".
הצלחת לתרגם את השם שלך להרבה לכסף?
"אני לא איזו אימפריה כמו שחושבים. לא פתחתי בית ספר לאפייה ואני לא מעבירה סדנאות והרצאות. ניסיתי ואין לי סבלנות. מתחבאת פה מרוקאית עצבנית. גם את שיתופי הפעולה אני בוחרת בפינצטה. לא אשווק עוגות עם זמן מדף של חצי שנה, לא אשווק מליות תעשייתיות שאני לא יודעת מה יש בהן ולא בְּלִילות לעוגות מוכנות. יש לי אינטגריטי. כשחברות שלי עושות יום הולדת ומביאות עוגה מוכנה, אני נוזפת בהן. השנה אני לראשונה פרזנטורית של מיקסרים. אני כנראה לא מספיק אוהבת כסף... אמנית מעופפת, וגם בעלי לא איש פיננסים מבריק. אני מתפרנסת יפה, אני לא מסכנה, אבל עדיין משלמת משכנתה על הבית".
בזמן שאת חשדנית לגבי מליות פרג, קם לו דור משפיעניות רשת בתחום האפייה. הן לא בוחלות.
"גם אני הייתי צעירה פושטקית ששאלו עליה מאיפה היא באה. אני מטורפת עליהן, הן יותר טובות ממני ברשתות. אני עוקבת אחרי עדי מרום, אור שפיץ ועדי שילון. הן לא רק אופות, הן עושות סטיילינג לאוכל, מצלמות ועורכות. אני אוהבת שהן מפשטות את המתכונים. למי יש כוח לראות מתכון של 12 דקות כמו שעשינו פעם בטלוויזיה?".
זה גורם לך לחשוב שאת צריכה להשתנות בהתאם לזמנים החדשים?
"הן לא מאיימות עליי בכלל. אנחנו לא באותו מקצוע. לקנות ספר של קונדיטור שאתה אוהב זה לרצות להתעמק במתכונים ארוכים ומפורטים. זה לא מתכון של 30 שניות בטיקטוק. הן לא קונדיטוריות, הן משפיעניות רשת. זה מקצוע ליד. בהתחלה, הרגשתי שכל הזמן מנסים למכור לי משהו. זה הפריע לי. אבל זו התקופה. זו הפרנסה שלהן וזה מגניב".
גורן נולדה וגדלה בחיפה. כיום היא גרה עם רונן בעלה במושב תלמי אליעזר. כשהיא חוזרת לזיכרונות ילדות, אלה סובבים סביב המשקל העודף שהיה לה. "אמא שלי כינתה אותי 'חבית בלי תחתית'. לא נעלבתי, כי זו אני. אהבתי נורא לאכול מגיל קטן והיה לי קפסיטי יפה. הייתי ילדה שמנה. אף פעם לא התביישתי לאכול בחברה ותמיד חטפתי על זה. היו צוחקים עליי שאני מגיעה למסיבות כיתה בשביל האוכל, ובטיולים שנתיים אמרו שלא אכבד בחטיפים".
מרסק.
"היה לי ביטחון עצמי מהבית. אמא שלי גידלה אותי כמו נסיכה. היא תמיד אמרה לי שאני הכי יפה, הכי מוכשרת, הכי-הכי. את לא יכולה, בלי תחושה עמוקה של ביטחון עצמי, לחשוב שמגיע לך להיות בטלוויזיה ושכולם ישמעו אותך וילמדו ממך. אגב, שני ההורים שלי היו קטנים, וגם אחותי. אני נראית מהשכן. אחותי שוקלת אולי 40 קילו, כולה שרירים, היא מרתוניסטית. אין לה מספיק קילומטרים בחיפה, אז היא נוסעת לרוץ ביקנעם. אני אומרת לה, 'את משוגעת'".
עם כל הביטחון העצמי, בכיתה ז' נרשמת לשומרי משקל.
"המשקל הפריע לי, אבל לא החזקתי שם מעמד. לא התחברתי לשקילות הפומביות. תמיד הרגשתי כוסית. את צריכה למצוא את הבגדים שמחמיאים לך, שאת נראית בהם סקסית. גם בעלי עף עליי בכל משקל, וזה מחזק את הביטחון. אני שואלת אותו 'השמנתי?' והוא בכלל לא שם לב. אני צריכה להיות יפה בשבילי ובשבילו. כל השאר יכולים לקפוץ לי".
4 צפייה בגלריה
קרין גורן. "תמיד הרגשתי כוסית. את צריכה למצוא את הבגדים שמחמיאים לך, שאת נראית בהם סקסית"
(צילום: אריאל שרוסטר)
מרענן לשמוע אשה עם דימוי גוף תקין לשם שינוי.
"בשונה מהמשקל, קמטים לא עוברים חלק אצלי. קשה לי לקבל את הגיל. אני מזריקה, עושה טיפולים. עשיתי איפור קבוע בשפתיים ובקו הריסים. עשיתי ניתוח להרמת עפעפיים. לפני שנתיים עברתי מתיחת בטן. העור הידלדל לי אחרי שרזיתי. רציתי גם לעשות בזרועות, אבל בדקתי וזה משאיר צלקות. ירדתי מזה. הידיים הביאו לי כזו ברכה, אני צריכה לאהוב אותן כמו שהן. מזל שיש לי רופא טוב, מחדרה, במחירים של חדרה. הוא מחזיק אותי קצר. אני אומרת לו, 'תגדיל לי את השפתיים, אני רוצה להיות אביבית בר זוהר'. הוא לא מקשיב לי".
את רונן גורן הכירה בגיל 17, כשלמדו באותה הכיתה בבית הספר הריאלי בחיפה. לפני כן היה לה רומן קצר ימים עם עידן אלתרמן, חיפאי גם הוא. "עידן התחיל איתי. הוא היה גדול ממני בשנתיים והתלהבתי בטירוף. הוא כתב לי שיר וניגן לי על הפסנתר. אבל זה נגמר מהר. לא הייתי מאוהבת לפני רונן. אני מטורפת עליו. בגיל 21 עברנו לגור ביחד, ובגיל 24 התחתנו".
בעשר השנים האחרונות, בן זוגה מתמודד גם הוא עם בעיה בריאותית לא פשוטה, נכות שנובעת מגידול בעמוד השדרה. "אם עד עכשיו לא בכיתי, עכשיו אני אבכה", קורן מזהירה. "רונן הוא בעלי וגם אמא שלי, עכשיו כשאין לי אמא, וגם החברה הכי טובה שלי. הוא היה קצין משטרה וגילה את עולם המטבח קצת לפניי. הוא ניהל מטבח במלון דן בתל-אביב, וכשחלה עזב את העבודה (הוא גם היה עורך התוכנית של גורן). בוקר אחד הוא התעורר כשהוא לא מרגיש את צד שמאל שלו. הוא סיפר לי רק אחרי חודש, כשהתסמינים החמירו. הוא אושפז בבית חולים וגילו שיש לו גידול של עשרה ס"מ על חוט השדרה הצווארי, במרחק שתי חוליות מהמוח. אמרו לנו שאי-אפשר לדגום את זה ואי-אפשר לנתח את זה, כי הוא ייצא משותק. היינו גמורים. הייתה לי כבר תוכנית שנעזוב את העולם ביחד אם יקרה לו משהו. אני לא יכולה דקה בלעדיו".
"היינו גמורים. הייתה לי כבר תוכנית שנעזוב את העולם ביחד אם יקרה לו משהו. אני לא יכולה דקה בלעדיו"
מה הוא חשב על תוכנית ההתאבדות הכפולה?
"הוא היה שבור מכך שאין מה לעשות איתו. הרופאים הודיעו לנו שהגידול לוחץ על העצבים וצריך לפנות לו מקום, אחרת רונן יאבד שליטה על הסוגרים. אמרנו שנחשוב על זה. חזרנו הביתה, המצב הידרדר וטסנו לניתוח. בפעם הראשונה בחיים שלי קראתי תהלים. הוא יצא מהניתוח עם נזקים. יש לו חולשה בארבע הגפיים וכאבים ברגל שמאל. הגידול התכווץ מעצמו, אבל הנזקים נשארו. הוא מתאר שהרגל שורפת לו כאילו היא בתוך שמן רותח. הוא הולך למרחקים קצרים עם מקל, ולארוכים בקלנועית. נסענו לקפריסין לרופא של כריסטופר ריב, שעושה כל מיני ניסויים. הוא הסתכל על הסריקות של רונן ואמר שיגיד תודה על המצב הנוכחי שלו".
לא פשוט.
"הוא בנה לעצמו עולם. הוא כמעט לא יוצא מהבית, חוץ מלהורים שלו ולבדיקות רופאים. חברים התרחקו. קשה לראות אדם סובל".
מה דבר כזה עושה לזוגיות? זו רעידת אדמה.
"רונן תמיד היה עזר כנגדי, תמך והעצים אותי, ופתאום אני צריכה לעזור לו. זה ללכת מאחוריו ולהיות ערנית כי הוא יכול ליפול. היה קשה לו עם זה בהתחלה. אבל זה לא קרה לו, זה קרה לשנינו. מערכת היחסים שלנו לא בריאה כל כך, אנחנו זוג תלותי. עם הזמן, זה חיבר בינינו יותר. אנחנו הרבה יותר ביחד. זה איזן את התלות שלנו אחד בשני. הוא אחלה גבר, הוא מפרגן לזה שאני המפרנסת. המחלה גם לא שינתה את האישיות שלו, הוא לא כועס. הוא סובל בשקט ומנסה לתפקד עד כמה שהוא יכול".
התלות שלכם אחד בשני קשורה גם לזה שאין לכם ילדים?
"אנשים חושבים שאני מאמא עם חמישה ילדים ומתפלאים מאוד לגלות שאין לי ילדים. אני אומרת שכל הילדים שלי הולכים על ארבע. יש לי חמישה חתולים ושני כלבים. אנשים מניחים הנחות, נותנים לי טלפונים של רופאי פריון, מספרים לי שהיא נכנסה ככה והיא ככה. אני אומרת 'תודה רבה' ו'בעזרת השם'. אני מבינה את הסקרנות. זוג בגיל 50 שביחד מגיל צעיר, ברור שזה לא טריוויאלי ושיש סיפור מאחורי זה. בואי נגיד שאני מרגישה אישה שלמה אפילו שאין לי ילדים. בקיצור, שכולם ייצאו לי מהרחם".
