את הריאיון הקודם קיימנו בחורף לפני שנתיים, כך שלא זכיתי לראות את קעקוע הקרואסון על הזרוע של עדי שילון.
"אני מאוד אוהבת אותו. דווקא מקעקועים אחרים שעשיתי לפני גיל 30 אני רוצה להיפרד. אני מדמיינת איך אגיב כשהבת שלי, מישל, תבוא עם קעקועים".
עדי שילון בצילומים
(צילום, ראיון ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
אפשר להרגיע, הילדה בת רבע לחמש. בינתיים בבית משפחת שילון-סוויד בפרוור של ברלין, שבנוי מהרבה יופי, פחמימות ואהבה, גדל גם אלכסנדר בן ה-15, בנו של יוסף. למרות שהוא שחקן עסוק בשוק הבינלאומי, הוא נמצא עכשיו עם הילדים, בעוד עדי קופצת לביקור מולדת בישראל הכואבת.
"סוף-סוף אני כאן", היא משחררת בבת אחת גם חיוך וגם אנחה. "מוזר להגיד שכל כך רציתי וחיכיתי כבר לבוא? יש משהו מאוד חזק להיות כאן בתקופה הזו. למרות המצב, אני מרגישה שרק פה אני מצליחה לנשום. בברלין כשיצאתי מהבית ביום הנוראי שבו נרצחו ששת החטופים, האנשים בחוץ היו רגילים. והניגוד בין הלב המרוסק שלך לבין האנשים שקונים בסופר מאוד קשה. ואז אני מגיעה לארץ ולכולם יש עצב בעיניים, כמו לי, והכאב לא מוסווה, וזה גורם לי להרגיש בבית. הרי מאז 7 באוקטובר גם שם, לא הפסקתי לשנייה להיות כאן".
מאז השבת השחורה שילון מספרת את סיפוריהם של החטופים על בסיס שיחות עם משפחותיהם וחבריהם ומעלה את דמותם באינסטגרם שלה, בצירוף וידיאו של מתכון מתאים, שכמו תמיד אצלה הוא שיר הלל ליופי, לחמלה, למשפחתיות וגעגוע.
כשהיא מדברת על כרמל גת שנרצחה בשבי, קולה רועד. "התחברתי עם המשפחה של ירדן רומן גת שחזרה מהשבי אחרי 54 ימים. ירדן היא גיסתה של כרמל, וכשסיפרתי את הסיפור של כרמל זה היה אחרי שדיברתי עם החברות שלה, למדתי מה היא אוהבת, מה משמח ומצחיק אותה, הכנתי לכבודה סופגניות קרמל, כי החברות שלה קראו לה קרמל, והמון אנשים עשו את המתכון מתוך תקווה שכרמל תחזור", שילון אומרת ולוקחת אוויר. "כתבתי גם את הסיפורים של החבר'ה המייסדים של ניר עוז, למשל אלכס דנציג ועמירם קופר שנכנסו לי ללב, ולכל סיפור הצמדתי מתכון".
לה וליוסף אין כמעט חברים מקומיים, ולכן הם לא מדברים יותר מדי על המצב עם מי שאינם ישראלים. אבל בגן של מישל אנשים שואלים איך המשפחה, ושילון מעידה שהיא מרגישה מחובקת. לאחרונה הייתה בבר וכשסיפרה לחבורה מקומית שהם מישראל, צעיר גרמני אמר שהוא מקווה שהחטופים יחזרו.
"חשוב לי להגיד את זה, כי ההפחדות בתקשורת בישראל לא פוגשות את המציאות שלנו כאן. בחוויה שלי אין תחושה שלא רוצים אותנו כאן. גם יוסף וגם אני פיזית בברלין, אבל הבית שלנו הוא בארץ, ומה שקורה שובר לנו את הלב. אנחנו רואים חדשות מהארץ, מדברים עברית, מכורים ל'משחקי השף', שעושים עבודה נהדרת בלי לברוח לאסקפיזם, הרי דרך אוכל אפשר לדבר גם על נושאים מאוד קשים".
בואי נדבר על אתגרים בזוגיות מעורבת יהודית-ערבית בתקופת מלחמה.
"אני לא מרגישה שאני בזוגיות מעורבת. זה לא דבר שנוכח בחיים שלנו".
בכל זאת, בן הזוג שלך ערבי.
"זה לא משנה. זה לא קיים בשיח בינינו, ולא חשוב איך תציגי את השאלה, זה לא ישנה את העובדה. הזוגיות בינינו היא זוגיות בין שני אנשים שמסתכלים על העולם באותה צורה, וחושבים שהמצב מורכב ורוצים שהמציאות תהיה אחרת, אבל זה לא הנושאים שאנחנו מדברים עליהם. זוגיות היא גם ככה מורכבת כי היא בין שני אנשים, לא צריך להוסיף לה מורכבות וגם לא נוספה בינינו בעקבות המלחמה".
קצת פשטני.
"אין לי יותר אותנטי מזה. אם היה לי עוד משהו להגיד הייתי אומרת. הנושא הזה לא קיים בינינו. אנחנו גרים במקום שבו זה לא חלק מהשיח. אף אחד לא שואל אותך מה הדת שלך ומאיפה באת או באו סבא וסבתא שלך, וגם בין כותלי הבית שלנו זה לא קיים".
והילדים?
"הם לא מודעים לשאלה הזו בכלל. כששואלים את מישל מאיפה היא, התשובה היא 'ישראל'. מישל נשמעת ונראית כמו נערת 'תגלית'. מבחינתה ישראל היא המקום הכי מדהים ויפה בעולם. ואת היופי הזה גם אני ראיתי אתמול, מהמונית בדרך מנתב"ג לתל-אביב, בעיניים מאוהבות".
זוגות מעורבים אחרים חוטפים אש בטוקבקים. האש הזו לא מגיעה אליכם?
"גם לפני 7 באוקטובר היו אנשים שהיו להם דברים רעים להגיד על הזוגיות שלנו, וגם אחרי 7 באוקטובר יהיו. אבל הם לא תופסים מקום בחיים שלי כיוון שרוב האנשים אומרים 'איזה כיף שזאת אפשרות'".
אתם עשור ביחד. איך הזוגיות השתנתה עם השנים?
"אנחנו חיים במדינה זרה ו-90 אחוז מהזמן נמצאים יחד, ואת מספר החברים שלנו אפשר לספור על כף יד אחת. ומתוך הדבר הזה יש לנו איזושהי חברות מאוד עמוקה שבלעדיה אי-אפשר לשרוד במצב כזה. וכמובן זה שיוסף סמל מין מאוד עוזר".
אז כן, גם הרבה מאוד הומור יש לשילון, שעכשיו, בגיל 36, מרגישה את מניפת האפשרויות נפרשת בתוכה, וגם את היכולת להשתחרר ולהצחיק שחוזרת אליה.
הזמן הוא בצק
אחרי רצף ארוך של לידה-אמהות-בית שבמהלכו העניקה לסובבים אותה, עכשיו היא עוצרת, נושמת, ועושה למענה. למשל, ספינינג ארבע פעמים בשבוע, מה שקנה לה גזרה גבעולית ומעוררת התפעלות, והחליף את מידות גופה שזכורות לי מהפעם הקודמת שנפגשנו.
היא מתיישבת על הספה בשמלת קיץ פרחונית, שולחת את רגליה השזופות והארוכות קדימה ומכריזה: "אין קסמים. ניסיתי כל דיאטה אפשרית ושום דבר לא עבד לאורך זמן והכול היה מלווה בהרבה הלקאה עצמית וחסכים, עד שהבנתי שהכי חשוב זה לבשל ולאכול מתוך אהבה ולתת לגוף את מה שהוא רוצה וצריך, ושחייבים גם ספורט".
נו, הנה הקסם. בסוף מבינים שזה הספורט. אני מדברת לעצמי, ושילון קולטת את השיח הפנימי ומסבירה: "ספינינג זה הפסיכולוג שלי. אני קמה להתאמן ב-6:30, עוד לפני שאני לוקחת את מישל לגן, וזו ממש מסיבה בסטודיו בחושך מוחלט ובלי מראות, אף אחד לא מסתכל על אף אחד. זה סיוט להסתכל על עצמך ועל האחרים בחדר כושר, ופה מצאתי משהו שנוח לי".
מה חושך, את נראית מעולה.
"תודה, אבל זה לא קשור. ספורט זה להתמקד בעומק שלנו. ב-90 אחוז מהפעמים אני מתאמנת בשביל שיהיה לי מצב רוח טוב. את יוצאת מהאימון ויש לך אנרגיה טובה להמשך היום שאת לא מוכנה לוותר עליה", ופתאום היא אומרת שמספיק, כי ספורט ודיאטות זה משהו שמדברים עליו כשאין על מה לדבר. ולנו יש המון על מה לדבר.
למשל הספר החדש של שילון, שנקרא "בצקנית" ושהגיבורה שלו היא אלטר-אגו של המחברת, שמבוגרת ממנה ב-20 שנה לפחות. מספרת של מצבי חיים קצרים שמביאה איתה לא רק חן והומור וכתיבה נוגעת, אלא גם ראייה מפוכחת של החיים. וכך היא מתוארת בהקדמה:
"הבצקנית היא סבתא רוזה הרומנייה שלי שהעבירה את ימיה המאוחרים בראשון-לציון בין מרנג ובצקים... והיא אני, שאוהבת לחלום על תקופות אחרות ולהתגעגע לימים שטרם הגיעו... היא פני הדור שלנו שחוגג את הזכות לשבת בבית, לעצור לעתים את המרוץ ולגלול את החיים דרך חלונות שונים בעודנו רואים ובלתי נראים..."
התאהבתי בבצקנית שלך. אני מודה.
שילון שמחה: "בצקנית חיה בתוכי תמיד, ובספר זו הפעם הראשונה שנתתי דרור לנקודת המבט שלה. נקודת מבט של מישהי שחיה בברלין הרבה שנים, עוברת את מה שאנחנו עוברים ומסתכלת על הכול ממבט מיושב יותר".
"הכול", כך אני מבינה ממנה כעבור כמה דקות של שיחה, זה השלב הזה בחיים שבו הילדים גדולים, ופתאום בהפתעה גמורה הזמן שלך חוזר להיות בצק שאת יכולה ללוש או להתפיח בלי שאף אחד יפריע, ואת מופתעת ומתחילה לשאול את עצמך שאלות ששכחת בכלל שהן אפשריות. נו, מה שכולנו מכירים כמשבר אמצע החיים ושסרטים, ספרים ואינסוף מחקרים ותזות נכתבו עליו.
"יש לי חברות שבשלב הזה עושות עוד ילד, אבל אני לא מרגישה צורך לעשות עכשיו עוד ילד. מישל הייתה איתי בבית עד גיל שלוש, אני אמא ב-200 אחוז ואשתו של ב-200 אחוז. והסתכלתי על עצמי יום אחד ופתאום שאלתי את עצמי, 'מי אני כשאני לא הבת זוג של יוסף ולא האמא של מישל ואלכסנדר?'"
ברוכה הבאה למועדון "נשים באמצע החיים".
עדי צוחקת. "יוסף אומר לי כל הזמן, 'חכי כשתגיעי לגיל 40 את תראי, הכול ייפתח לך, את תרצי לבלות, לטרוף את העולם', ואני אומרת לו, 'מה פתאום'. יש בינינו כמעט 12 שנה ואני כל הזמן צוחקת שהוא קנה חתול בשק, חשב שמצא פרגית ואני בעצם סבתא שלי. אני ב-20:00 במיטה, קמה ב-5:00, שונאת את הערב ורוצה שהלילה יעבור כמה שיותר מהר כדי שיבוא הבוקר כשכלום עוד לא התקלקל ויש לך את התקווה שהולך להיות היום הכי מדהים בעולם. אז אני כל הזמן אומרת ליוסף (שאת שמו היא מבטאת YUSUF, על"א), 'אתה רואה, אני מבוגרת'. והוא אומר לי, 'חכי חכי', ויוסף תמיד צודק. פתאום כל מה שהוא אמר שיקרה תפס אותי, ואני שם לגמרי. אני רוצה לטרוף את העולם", ויחד עם ההכרזה, מזדקפת גם דמותה. "פתאום עניינתי את עצמי".
זה דבר מאוד יפה לומר.
"וגם דבר מאוד מוזר להגיד על עצמך בלי להישמע כאילו איבדת את השפיות, אבל פתאום פגשתי את עצמי ואמרתי, 'יו, בחורה מעניינת, מי זאת?' זכרתי שחיבבתי אותי לפני הכביש המהיר של ההורות, של שנים בלי שינה, עם דאגות וחרדות, ובישול ואפייה וכתיבה והתפתחות אישית..." היא מדברת אוטוסטרדה ואני מתבוננת בה ורואה אישה צחת מבט שפונה בעיקר פנימה, ומגלה נצנצים שלא הבחינה בהם עד כה. "ופתאום אני אומרת ליוסף, 'יו, בא לי לנסוע לבד', ולא הייתי מאמינה שזה יקרה. לא עזבתי את מישל עד גיל ארבע וחצי".
ואיך מישל הגיבה?
"היא זאת שהתקשרה אליי כשהגעתי אתמול לארץ ואמרה לי, 'אמא אל תדאגי את תהיי בסדר ואנחנו נהיה בסדר'. מתקשרת לשאול מה שלומי במקום שאני אשאל אותה, ועוד אומרת שכשתגדל היא רוצה להיות סופרת, פיה ואמא".
מקסים האופן שבו היא רואה אותך.
"וואו לא חשבתי על זה. היא עצמאית ושמחה שאני נוסעת וזה גם מאוד כיף להתגעגע, אבל לא יכולתי לעשות את זה מוקדם יותר. לא הייתי במקום הזה ולא הייתה שום דרך לזרז את התהליך. גם היה לי איזשהו עצב ארוך עוד מההיריון, שנמשך מהבליל הזה של מינימום שעות שינה עם חרדה ודאגה ואובדן הזמן שלך עם עצמך".
ממש כשם שהיא משתפת באינסטגרם ל-120 אלף העוקבים שלה את חייה בדירה הברלינאית היפהפייה שלה ושל סוויד, בסיפור עם המתכון שהיא מקפידה לכתוב בכל מוצאי שבת ("זה כמו לכתוב טור לעיתון, רק שאני לא צריכה שאף עורך יזמין או יאשר אותו"), כך האמינות והכנות של שילון מנרמלות את מה שאנחנו מרגישות אבל לא תמיד מצליחות ליישם. אולי מפני שיש לה את המדריכה הפנימית, הבצקנית, שפועמת בתוכה בשלווה, כמו מטרונום עתיק. ודרך המבט של הבצקנית מגיעים הסיפורים על היומיום ועל מנהגים, על תרבות ועל נופים, רחובות ואגמים וריח של גשם ושל בצק, על אימהות וזוגיות וילדים ופחדים ואהבות ישנות וחדשות.
"הבצקנית היא אני בעוד 20 שנה ואני שמחה לראות שהיא מאוד נותנת מקום לחשקים שלה, לחלומות. מה שהיא עושה כל היום זה לעמוד במטבח מול החלון, להתבונן באנשים שחולפים על פניה ולתת דרור למחשבות מול חיים של אחרים. ובעיקר, לא לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב, שזה בעצם מה שכולנו עושים באינסטגרם". וכעת, מתוך אותה בשלות שתלויה עליה כמו ז'קט רך שנתפר למידותיה, החליטה שהספר יצא בהוצאה עצמית.
"לפעמים צריך לעשות את הטעויות של הראשון כדי להגיע מגובשת לשני. הספר הראשון יצא בהוצאה גדולה, וכתבתי כמו שחשבתי שאנשים ירצו לקרוא, ולא כמו שבאמת רציתי לכתוב", היא מודה. הפעם, את עריכת כתב היד הפקידה בידיה של הסופרת הנפלאה מרסל מוסרי, שעושה בדימויים ובמטפורות את מה ששילון עושה בבצק שמרים ובפירות מסוכרים. "את מרסל אני מעריצה. אין משהו שהיא כותבת שאני לא קוראת וקיוויתי מאוד שהיא תסכים לערוך את בצקנית".
גם במרסל גרה אישה מבוגרת.
"דיברנו על זה. הן היו יכולות להיות חברות הנשים המבוגרות שבתוכנו. כשמרסל אמרה שהיא תשמח, זה היה אחד הרגעים השמחים בחיי. אומרים 'לעולם אל תפגוש את הגיבורים שלך', אבל מרסל הייתה כל מי שחשבתי שהיא ויותר. גם תהליך העיצוב היה מאוד מיוחד עם המעצבת הגר אשחר-ניר, שהבינה את כל מה שיש בדמיון שלי", היא אומרת ולא נותר אלא לתת ביס בבצקנית שלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.24
