שנה ל-7 באוקטובר. יצאתי לסיבוב בעוטף עזה. עדיין קיץ, והכל צהוב, צהוב עז מדי, צורב. לעוטף יש צבעים משלו, קבועים, בלתי משתנים: ירוק בחורף, אדום באביב, ואז צהוב, עד שהגשם מגיע ומציל את הצהוב מעצמו. עכשיו אנחנו בעונת הצהוב. השקט בעוטף, שפעם היה כזה של טבע ושלווה, הפך למשהו אחר לגמרי. שקט שהוא לא באמת שקט. כי ביום בהיר רואים את עזה הרוסה בקו האופק, שומעים את הדף הפיצוצים, והראש מלא, עמוס, בתמונות שמסרבות להיעלם. כבישים, קיבוצים, שדות — הכל מוכר לי, כל מטר. אני יודעת מה קרה פה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
המסע הזה אישי, בתוך זיכרונות שלא רוצים להרפות. הסיפורים עוברים דרך אוכל, דרך שדות וחממות, וביחד הם מספרים עלינו. סיפור על שואה ועל תקומה. זו פעם ראשונה שהבנתי מה המשמעות של המושג הזה, "שואה ותקומה". כילדה חשבתי שהייתה שואה, ואז הקימו את מדינת ישראל, אז הייתה תקומה. שואה, ואז תקומה. אבל לא. שואה ותקומה הן מושגים שלא נפרדים. השואה לא עוזבת. היא נשארת שם, נוכחת בכל פינה. אבל התקומה היא כמו עשב עקשן, פורצת שוב ושוב, מסרבת להיכנע.
9 צפייה בגלריה
אחי סיטבון, דקל. מהרס ומחורבן נולדים פתרונות שמובילים את הדרך קדימה | צילום: הרצל יוסף
כל החיים שואלים אותי אם יש בכלל דבר כזה, "מטבח ישראלי". ובכן, הנה לפניכם המטבח הישראלי. ככה בדיוק הוא נראה. הוא נולד מתוך האובדן, מתוך החורבן, אבל גם מתוך החום והנתינה, מתוך היצירתיות, הנחישות, העיקשות המשוגעת. המטבח הישראלי הוא סיפור ייחודי, טעים להפליא, של קהילה שממשיכה לבעבע קדימה, לחפש דרכים חדשות לבנות, ליצור ולהזין את עצמה ואת האחרים, גם ברגעים הכי קשים.
המסע הזה הוא דרך אנשים, דרך תחנות שחוויתי בעצמי, דרך חיים שמנסים להיבנות מחדש, גם כש-7 באוקטובר עוד לא נגמר.
14 באוקטובר, 2023. אזור מלחמה. ריח שריפה. מחבלים עדיין מתגלים בעוטף, פה ושם. אזעקות בלתי פוסקות וירי מכל כיוון.
שטח צבאי סגור. הגשם הראשון עוד רחוק, והטנקים והפיצוצים מרימים עננים של אבק צהוב, שנוחתים כמו פודרה על כל דבר — על העצים, ריהוט הגינה, הבתים המופגזים והשרופים. הרס מכוסה בשכבה דקה של אבק מלחמה.
מהבתים עולה ריח תערובת של תבשילים שעמדו בחוץ שבוע, שאריות של חיים שנקטעו בבהלה.
איילת כהן ושחר שנורמן, בני הקיבוץ, קיבלו אישור להגיע לאסוף חפצים, לרוקן את המקרר, לנעול את הבית. מה שצריך.
הם עוצרים בדרך, קונים גבינות ולחם, מגיעים לבית שלהם עם המרפסת הקדמית.
"נכנסנו, שטפנו את הכלים, רוקנו את הפחים, ואז יצאנו החוצה וניקינו ביד את שולחן הגינה," מספרת איילת. "שמנו את הלחם והגבינות והתיישבנו לאכול ארוחת בוקר".
מסביב מאות חיילים, טנקים, ירי פגזים. "אנחנו בתוך שדה קרב, יושבים לאכול ארוחת בוקר", היא אומרת.
למה?
"לא יודעת," היא עונה. "רצינו להכריז לעולם שלא נשברנו. שנחזור. שזה הבית שלנו. סוג של התרסה כלפי המציאות".
איילת ושחר המשיכו לפקוד את הבית בשבועות שלאחר מכן, והיו הראשונים (ועדיין מהבודדים) שחזרו לגור בקיבוץ, פחות מחודשיים אחרי השבת השחורה. די מהר הם הקימו בחצר מפעל הסעדה שהלך ויצא משליטה. פרגיות,קבבים וסלטים טריים. "הכל מאוד פשוט", איילת אומרת ואז מסבירה כמה פשוט, "שחר צולה עגבניות, בצל ופלפל חריף ומכין סלט כזה, תמיד נשים גם חצילים על האש וכרובית ונערבב טחינה עם לימון".
זה לא נשמע לי הכי פשוט. כמה אנשים אתם מאכילים?"הרבה. לפעמים 20, לפעמים 70, אפילו היו ימים של 90. תלוי".
איך?
"למדנו תוך כדי". היא עונה בצניעות. "וגם חשוב לנו לא להשתמש בכלים חד-פעמיים. גם אם סוף העולם מתקרב, אין סיבה שנהרוס אותו עוד יותר".
× × ×
אלון לולו שמריז, נדמה לי שכבר הכרנו. אני לא יכולה לעבור ליד מגורי הצעירים ההרוסים והשרופים בלי לחשוב עליך, על אמילי דמארי, על דורון שטיינברכר, על התאומים גלי וזיוי. מכאן חטפו אתכם. המחשבות עליכם לא מרפות. סיפרו לי עליך כשהיית עוד בשבי, החברים מהקיבוץ. זה היה כשצילמנו את "אוטו אוכל צו 8". סיפרו לי על טקס החמין של אמא שלך, איך בכל שבת, בלי קשר למה שקורה מסביב, יש חמין על השולחן. "הוא בטח יוצא מהשבי בשבת, בא לאכול חמין וחוזר לשם", החברים שלך התבדחו בעצב.
כמה שבועות אחר כך שמענו את הבשורה הקשה, נהרגת מאש כוחותינו כשנמלטת משוביך. מדינה שלמה הכינה את החמין של שמריז באותה שבת, כאילו כדי להחזיק אותך עוד קצת. סירים הועמדו לא רק בישראל, אלא גם באוסטרליה, ברזיל, ארצות-הברית, אנגליה. מחווה של חום ואהבה. אסור לזכור אותך רק כטרגדיה. אני בטוחה שהיית רוצה שיזכרו גם את מסורת החמין עם החברים והמשפחה.
ואם כבר משפחה - מאז, הכרנו כולנו גם את המשפחה שלך. באופן אישי, אבל גם ציבורי. איזו משפחה. זה רק ממחיש עוד יותר איזה חומר אנושי אבד לנו בשנה הזאת.
× × ×
הדר ברדיצ'בסקי נרצחה עם בעלה, איתי. היא השאירה אחריה תאומים בני פחות משנה, משפחה שבורה וגם מתכון אחד פשוט לעוגת מייפל בחושה. המתכון הזה רץ כמו גל שקט בכל הארץ כבר שנה. אין שישי שאני לא רואה את עוגת המייפל הזאת באינסטגרם. כאילו הדר כאן, והחיוך שלה מהתמונות מדלג בין בתים וקהילות, הופך למשהו מתוק בפה של אנשים.
× × ×
ב-7 באוקטובר יונה בריף היה לוחם, לוחם גדול, חסון ובלתי ניתן לעצירה, שחזר לצבא אחרי פציעה קשה ממטען. סמל לנחישות. כחובש ביחידת דובדבן, הוא נלחם מול עשרות מחבלים בכפר עזה. כשחברו הטוב, רס”ל אמיר פישר, נהרג לצידו, הוא ניסה להציל את מפקדו, רס”ן בן ברונשטיין, וספג בעצמו 13 כדורים. 13 כדורים, מכף רגל ועד ראש. מספר בלתי נתפס. במשך ארבע שעות הוא היה בהכרה מלאה עד שפונה.
עכשיו, כמעט שנה אחרי, הוא עדיין בטיפול נמרץ. יונה, הפצוע הראשון מ-7 באוקטובר שהגיע לשיבא, עדיין מאושפז שם. נאחז בחיים בכל הכוח. 11 חודשים שהוא שוכב שם, רזה בהרבה, אבל עם רוח שלא נשברת. יונה בסוף מרים את כולם.
הכרנו דרך חנוך דאום, ששמע שיונה מתגעגע לאוכל טוב. אני מנסה מדי פעם להביא לו בדיוק את מה שהוא רוצה. וככה, בין קופסאות אוכל ורשימות קניות, התאהבתי גם בהורים שלו, אמריקאים מסן-פרנסיסקו שעשו עלייה מתוך אהבה לישראל. זוג חכם, מצחיק, שלא עוזב את יונה כבר שנה. אני חולמת לשבת איתם באיזה גינה, לשתות עם הייזל, אמא של יונה, מרגריטה, שלא נראה לי שהיא באמת שותה אבל אני אכריח אותה, לאכול עם יונה על האש ולדעת שהאשפוז הארוך הזה כבר מאחוריו.
המטבח של הקייטרינג "ארבע גבינות" יושב בהאנגר תעשייתי גדול בנחל עוז, 400 מטר מהגבול עם עזה. ב-7 באוקטובר הוא ספג הרבה מאוד נזק, אבל המחיר העיקרי היה העסק, שהפסיק לעבוד מיד. כל האירועים בוטלו במקום. חלונות הרכבים התנפצו, הסחורה התקלקלה ולואיס דסקל, הבעלים, הצליח לחלץ משאית קירור אחרונה שלא נפגעה ולקחת אותה לבית שלו במפלסים. גם בעוטף, אבל קצת יותר רחוק.
כמה שבועות אחר כך גם המשאית הזו סופגת פגיעה ישירה.
שמעתי על לואיס ועל הקייטרינג כבר בשבוע השני של המלחמה וניסיתי ליצור איתו קשר, בתקווה שאצליח לעזור. אבל הוא היה במילואים, לא זמין. כשמשאית הקירור שלו נפגעה חיבר בינינו רועי רשף, שכן שלו ממפלסים. הכנסתי אותו למערך הסיוע שלנו במטבח המרכזי העולמי (WCK).
ב-6 באוקטובר לואיס ואשתו נחתו בלונדון. הילדים נשארו בקיבוץ עם סבא וסבתא. הם עברו איתם בטלפון את היום הזה, לא מאמינים שהוא מתרחש כשהם רחוקים כל כך. "היה קשה מאוד לעלות על טיסה חזרה ולנתק את השיחה איתם לכמה שעות", הם מספרים. המשפחה התפנתה להרצליה לעשרה חודשים וחזרה לעוטף בסוף אוגוסט.
לואיס עסוק בשיקום העסק. מאז המלחמה האוכל שלהם נשלח רחוק: לחברות הייטק, למטבחים מוסדיים, לאירועים שצריכים מגשי אירוח. אבל המטבח עדיין פועל בנחל עוז. ואין לו שום תוכניות לעבור משם.
חדר האוכל של קיבוץ בארי נפתח לחברי הקיבוץ שחזרו לגור בו או לעבוד, שמבקרים בו או ששומרים עליו. קהילות הקיבוצים של העוטף ספגו מכה נוראית ורבות מהן מתמודדות כרגע גם עם שבר פנימי. כל החברים צריכים תמיכה, מקור של כוח, משהו להיאחז בו במקביל. וכמו שזוגות לעיתים מתקשים לשרוד מול טרגדיה משותפת, גם קהילות נשנקות מהקושי. חדרי אוכל נראים לי כמו התעקשות נכונה על קהילתיות שקטה. מה גם שאני משוגעת על האוכל.
כשהמלחמה התחילה, הייתי חלק ממשלחת ענקית של ארגון המטבח המרכזי העולמי, שהגיעה הנה ב-8 באוקטובר מכל קצוות העולם כדי לסייע לאזרחים שנפגעו, כך פשוט, עם ארוחה חמה. הפעלנו מטבחים מקומיים של מסעדות, בתי מלון, ושירותי הסעדה, מקריית-שמונה ועד אילת. 40 אלף מנות ביום. שני מיליון ארוחות בסך הכל.
אחד המטבחים הראשונים שעמדו לצידנו היה "שפע טעמים" באופקים. 1,500 מנות ביום, באזור שהופצץ ללא הרף. הייתי בקשר יומיומי עם איתמר ומורן, בעלי המקום, אבל אף פעם לא פגשתי אותם. בגלל הקצב המטורף של העבודה שלהם, דמיינתי אותם יושבים במטבח ענק, משהו תעשייתי, קר, עם קווי ייצור אינסופיים. ככה לפחות זה הרגיש. אבל כשהגעתי לשם סוף-סוף גיליתי מטבח קטן, צנוע, בחצר ביתם. נקי ומצוחצח, מתוקתק.
איך הוצאתם מפה 1,500 מנות ביום?
"עבדנו מסודר”, מורן עונה לי, כאילו זה פשוט. "בישלנו כל הלילה, ואז ניקינו הכל ופתחנו שולחנות לקראת שלוש שעות של אריזה. ואז שוב, הכנות למחר". מורן, צעירה בהרבה ממה שחשבתי, רק 39, החלה תהליך חזרה בתשובה עם בעלה בגיל 18 וקצת. אני מסתובבת פה ומתפעלת.
מאיפה היו לכם עובדים? הרי כולם ברחו מכאן.
היא מחייכת, "כל המשפחה התגייסה".
מה זה אומר? אני מקשה.
"יש לנו 13 ילדים", היא אומרת, כאילו זה הכי רגיל בעולם. "הבן הבכור כבר נשוי. כולם עזרו".
הלסת שלי כמעט נופלת.
× × ×
התכתבתי השבוע עם רחל אדרי מאופקים:
ביום הפתיחה של "קפה עוטף" סניף רעים בפלורנטין, רעות קרפ הסתובבה בין מאות האנשים שהגיעו. חיוך על השפתיים ודמעות בעיניים. זה היה הקפה השני ברשת (אחרי סניף נתיב העשרה בשרונה) שהוקם על ידי אנשי קיבוץ רעים המפונים שנקלטו בשכונה התל-אביבית, ונועד להיות מקום של חיבור, של קהילה שמנסה למצוא עוגן. ליוויתי את הקמת הרשת מההתחלה.
רעות לא הייתה בקיבוץ ב-7 באוקטובר. הילדים שלה נשארו עם אבא שלהם, השוקולטייר דביר קרפ ז"ל ועם בת זוגו סתיו קמחי. רעות הייתה איתם על הקו כשדיווחו לה - בהודעות רועדות - שרצחו את אבא, את סתיו, ואת הכלב שלהם. החורבן, האימה, נותרו שמורים בהודעות וואטסאפ מצמררות שהיא מראה לי. אני עדיין לא תופסת שזו המציאות שלנו.
אבל רעות, מתוך המקום הזה של אובדן מוחלט, החליטה לקחת על עצמה את הפרויקט של קפה רעים. לא רק זה, היא גם אספה את כל המתכונים של השוקולדים של דביר, שיחזרה אותם אחד-אחד, ועכשיו הם עומדים למכירה בסניף - יפים כתכשיטים, מדויקים, מתוחכמים, וטעימים באופן מוגזם. "התלבטתי אם אני צריכה עכשיו להישאר בבית, להיות עם הילדים, משפחתית", היא אומרת בעיניים כבדות. "אבל הבנתי שהדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות בשבילם זה להראות להם שאמא קמה בבוקר, שיש לה תכלית, שיש סיבה. שצריך לקום".
רועי רשף, שגר בקיבוץ, מספר שקרב קשה התנהל בו באותה שבת. הרבש"ץ, משה קפלן (בכניסה לקיבוץ יש שלט ענק "כוח קפלן", שנועד כמובן להטריל) קלט כבר בשש וחצי שמחבלים מנסים להיכנס, הקפיץ את כיתת הכוננות, ובשונה מיישובים אחרים, במפלסים החזיקו את הנשקים בבית ולא היו צריכים להגיע לנשקייה. כיתת הכוננות הצליחה לשמור על הקיבוץ, אבל מחבלים נכנסו לשטחים החקלאיים וחטפו משם 12 פועלים תאילנדים. כוחות הביטחון חיכו מחוץ לשער והשתלטו על האירוע. הפועלים חולצו עוד לפני שהספיקו להכניס אותם לעזה. "רובם חזרו לעבוד פה. הם כאן עכשיו. לא עוזבים", מספר רשף. התאילנדים ממפלסים היו פה ביום המחריד הזה, נחטפו על ידי מחבלים ובכל זאת התעקשו לחזור לעבוד בשדות הקיבוץ. מדובר בסוג חדש ומפעים של ציונות.
× × ×
הרפתות החולבות של מפלסים עמדו שוממות ב-8 באוקטובר. הפועלים עזבו, הקיבוץ פונה, והאזור כולו נחשב שטח צבאי סגור עם מלחמה פעילה בתוכו. בחדשות דיווחו שהפרות ימותו אם לא יחלבו אותן בקרוב והסבירו שהן סובלות נורא. ישבתי בבית וחשבתי עליהן, לא קשורות בכלל לאירוע, לא מבינות מה קרה, חוות כאב ופחד קיומיים. אבל יש מי שלא ישבו בבית. מנהל הרפת של מעגן מיכאל, שמוליק נווט, ירד דרומה עם רפתנים מומחים מכל הארץ. הם עזבו הכל והגיעו למפלסים, תחת אש, חלבו בעצמם את הפרות ודאגו לרפת שניצלה. אני כל כך אוהבת את האנשים פה.
זה באמת סיפור שמזקק את כל מה שיש לנו כאן: את החדשנות, את הנחישות, את היכולת לקום שוב ושוב מתוך חורבן. אחי סיטבון, חקלאי ממושב דקל, דמות אייקונית בדרום, חכם, מצחיק וכריזמטי, מצא את עצמו, כמו רבים מאיתנו, מתמודד עם השלכות ישירות של האסון שהתרחש ב-7 באוקטובר. כמה ימים לאחר מכן, כשהוא עדיין בתוך ההלם והשבר הגיעה לבקר חברה ותיקה, אורה פלד נקש (החובלת הראשונה בצה"ל!) ואישה מעוררת השראה בפני עצמה. איך אפשר לעזור, היא שאלה אותו.
ואחי השיב בכאב ובכנות שהוא לא צריך מתנדבים לקטוף עגבניות. "הבעיה שלי יותר גדולה", הוא אמר. "יש לי חלון זמן קצר מאוד לכסות את החממות שלי, וזאת עבודה קשה, מסוכנת ומקצועית שאי-אפשר לעשות לבד. אין לי את הפועלים שלי, שהיו עושים את זה".
אורה נדהמה לשמוע שבשנת 2023, עדיין יש צורך בכוח עבודה אנושי למשימה כל כך בסיסית ומחזורית. בלי לחשוב פעמיים היא הרימה טלפון לחבר המשותף שלהם, גלעד מלר, מהנדס מכונות מנוסה, ויחד הם התחילו לפתח פתרון טכנולוגי לבעיה והקימו את חברת ההזנק החקלאית: "קאברדולי".
גלעד, עם מסירות ישראלית טיפוסית, הרכיב את גרסת הבטא הראשונה של מכונת כיסוי החממות בחניון ביתו. היום הם בסבבים של גיוסי הון, והחלום של אחי לכסות את החממות שלו בזמן הולך והופך למציאות. יזמות מתוך אסון.
הסיפור הזה הוא לא רק על חקלאות או על חדשנות. הוא מסמל את הרוח הישראלית במלוא הדרה. מהרס ומחורבן נולדים פתרונות שמובילים את הדרך קדימה. התקומה שלנו היא לא רק הישרדות, היא יצירתיות, סולידריות והיכולת לקום מתוך האפר עם רעיונות שיש בהם תקווה לשגשוג.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
