אחרי שלוש שנים בירושלים חזרתי לקיבוץ. לא ידעתי שאגיע לתקופת מהפכה, אבל משהו בי נרגע ברגע שרעש העיר התחלף ברוח ובציפורים. אחד הדברים העיקריים שאליהם התגעגעתי בעיר היה החדר אוכל. אמצע יום עבודה, לא צריך לפתוח קופסה ולחמם במיקרו, ובטח שלא להתארגן מראש ולבשל יום קודם. רק לוקח את האופניים ו"עולה" (בסלנג הקיבוצי) לחדר האוכל.
חדר האוכל בעין שמר, הקיבוץ שלי, כבר 97 שנה מגיש לחברים ארוחות לאורך השבוע והשנה. ב-1975 הוקם המבנה הנוכחי, לב היישוב השיתופי והמקום שבו שזורים האוכל והקהילה. אדריכל קובה (יעקב) גבר תיכנן מבנה בעל נוכחות בולטת בלב הקיבוץ. המבנה המרשים, שתוכנן עם גג רחב ועיצוב בטון, שיקף את עידן השגשוג והצמיחה הכלכלית-חברתית, כביטוי לרעיון של קהילה המחוברת למרכז משותף.
הרוח הקיבוצית
כשחזרתי לקיבוץ גיליתי שהאוכל לא היה כפי שזכרתי. "אולי התבגרתי", אמרתי לעצמי, אך שמתי לב שאני לא לבד, וחברים רבים כבר לא עולים לאכול. התבאסתי. חדרי האוכל בקיבוצים, יותר מאשר הם מקום לאכילה, הם מרכז החיים והחגים הקיבוציים, ה"בית הכנסת" של הקיבוץ. כאן מתכנסים החברים ומקנים משמעות לסולידריות הקיבוצית. זהו המקום שבו נרקמים הקשרים החברתיים, מתקיימות השיחות החשובות, ומתחזקת הרוח הקיבוצית. וכשהחברים לא עולים לאכול – הלב מתפקד פחות טוב.
ואז הגיע המהפך, ובעיניי מהפכה. בשנה האחרונה הוחלף השף בחדר האוכל, וגם הנהלת ענף המזון התחלפה, ובתוך ימים ספורים המנות השתפרו פלאים, הכיסאות הכתומים משנות ה-80 הוחלפו בכיסאות צבעוניים עדכניים. משהו בחדר האוכל השתנה. הבנתי את זה כשעמדתי בתור לאוכל. אני שונא לעמוד בתור, בטח לאוכל, בטח בבית שלי, בקיבוץ. אבל החברים חזרו, והתור הזה עודד אותי. הלב חזר לפעום.
הרשימה הוויראלית
באחד הימים כשחזרתי הביתה אחרי ארוחה טובה, נזכרתי בכל חדרי האוכל שאכלתי בהם בשנים האחרונות. במסגרת תפקידי במחלקה הפוליטית בתנועה הקיבוצית ביקרתי בהרבה קיבוצים, וגם אכלתי בהם צהריים. טעמתי את העוף, השניצל, הפירה והאורז ביותר מ-40 קיבוצים ושמתי לב להבדלים ביניהם. היו כאלה שמילאו אותי בהתרגשות עוד לפני שנכנסתי, והיו כאלה שמראש ידעתי שאין למה לצפות. ואז יום אחד החלטתי לערוך רשימה. כולם היו בניי, אך חלק אהבתי יותר וחלק פחות. ציינתי מראש שאני אוהב את כל חדרי האוכל וגם שאפלה את אלו של קיבוצי התק"ם לעומת אלו של הקיבוץ הארצי, אפליה מתקנת.
העליתי את זה לטוויטר בלי לחשוב יותר מדי, וזה צמח לממדים שלא יכולתי לתאר. צילומי מסך של דברים שכתבתי רצו בכל הווטסאפים והקבוצות בתנועה הקיבוצית, אקונומים ומנהלי קיבוצים התקשרו בזעם, בני גילי שפעם אחרונה דיברתי איתם בקורס מד"צים של התנועה כתבו לי שעשיתי להם את היום, או שאבא שלהם שלח להם בהתרגשות. מתברר שגם ב-2024 לאנשים אכפת מהחדר אוכל שלהם.
חברת קיבוץ זועמת מהצפון שלחה לי הודעה: "מה הפרמטרים שבגינן קבעת את הדירוג", ואחר כעס שהקיבוץ שלו בכלל לא נכנס לרשימה. והתשובה שלי לכל חברי הקיבוץ היקרים היא – סתם. כתבתי מה שעלה לי לראש ומה שזכרתי מבלוטות הטעם שלי. אני לא מבין גדול באוכל, אבל מאוד אוהב קהילה ומאוד-מאוד אוהב את הקונספט של חדרי אוכל. וגם סודה, כפי שתשימו לב. אז לא צריך לקחת את זה כל כך ברצינות.
השניצל הכי טעים
מאז הציוץ ההוא קיבלתי אלפי הזמנות לבוא לאכול, ואני שב ומתחייב להגיע לכולם. בינתיים, אלו מסקנותיי מחדרי האוכל בקיבוצים שבהם אכלתי.
כפר מנחם: שמרו על חדר האוכל למרות כל השינויים. מרק אטריות סבבה.
סמר: תמהיל של חג וקומונה, חברי סמר אתם משהו מיוחד.
גזית: שישי בערב היה אחלה, קצת רגיל עם אווירה של קיבוץ, אבל הסודה הייתה פחות טובה. מאז אכלתי בגזית שוב (למרות שיו"ר הקיבוץ צחק איתי ובהקלטת ווטסאפ הודיע לי שאני לא מוזמן). הסודה הייתה מעולה, ובגדול, זהו אחד הקיבוצים היפים בישראל, במיוחד בחורף.
שער הגולן: ארוחת בוקר קסומה שהזכירה לי את הילדות. לא משהו ששווה לחזור אליו שוב, אבל אהבתי מאוד, ויש גם סודה מיוחדת.
עברון ועין השופט: תיקו בין שניים שמאוד מזכירים אחד את השני. מבחר גדול, מכונת קפה מצוינת וסודה מעולה, תחושה של קיבוץ גדול, עם המרפסת המדהימה של עין השופט.
שמיר: הרבה זמן עבר מהביקור האחרון ואני מתגעגע לאוכל שמציל אלפי חניכים של השומר הצעיר מדי קיץ. מנהל החדר אוכל כתב לי והזמין אותי, שמיר שלא פונה ומטווח שוב ושוב הוא קיבוץ של אנשים אמיצים ומעוררי השראה.
חצור: אוכל טעים עם תחושה של בית משנות ה-70. שניצל שתמיד בא לכם לאכול.
מעגן מיכאל: בופה מרשים ונוף פסיכי. מת על הלחם המטוגן של שבת בבוקר. מה אפשר להגיד עליכם? כל הכבוד.
בית העמק: "שניצל עדנה" עם פירה ובצל מטוגן. מיתולוגיה קיבוצית שנכנסה גם למשימת בר המצווה, שבה הצטרפו המתבגרים הצעירים לעדנה כדי להכין ארוחת שניצלים מפוארת.
להב: מדהים, קיבוץ החזירים מביא מבחר סלטים אדיר, מיקום ברז סודה מצוין, מבנה מרגש ומנות פשוט טעימות. לפעמים אני חולם על ארוחת צהריים בחדר האוכל של להב. לאנץ' עם ג'ומס.
עין שמר: עשו מהפך של ממש. אוכל טעים ומבחר פסיכי. הסודה הכי טובה בתנועה הקיבוצית, חדר אוכל מפואר עם חגים וחיים. טוב, אבל אני משוחד.
עין חרוד איחוד: כרעי העוף בתפוזים זו המנה המיתולוגית שב-1965 זיכתה את הבשלנית נחמה בן ישראל בתואר "מלכת המטבח", ולמרות שהמתכון עבר שינויים הוא עדיין להיט היסטרי.
משמר העמק: ספינת הדגל, אימפריה עולמית עם שלוחה במוסד "שומריה". ארוחת ערב שחולמים עליה בלילה וחגי-על.
מרחביה: המבנה המרשים הפך לפיל לבן. כואב לראות את מה שהיה, את החגים ואת התרבות למול מה שיש היום.
בארי: אכלתי שם לפני שהחדר אוכל הפך לסמל, יומיים אחרי ההפרטה הגדולה בסוף 2022. הסודה הייתה הטעימה ביותר בתנועה הקיבוצית אז, עם עוצמה אדירה ואוכל ברמה אחרת.
מגן: המסעדה הכי טובה בנגב המערבי. חדר אוכל קטן אבל כזה שמציע אוכל טעים מסביב לעולם. מבחר "לא כשר" מרהיב. אני מוריד ניקוד כי ברז הסודה לא עבד, מקווה שבפעם הבאה שאגיע זה כבר יתוקן.
חצרים: עוגת השמרים המפורסמת של אברהם בימקה שאין שבת בלעדיה. ללקק את האצבעות.
ברעם: "קשה להיות חלוץ אבל צריך", כתוב בכניסה לחדר האוכל. לא אכפת לי שאני משוחד (סבא בנה אותו), אוכל שם מאז שאני ילד, כל מילה מיותרת. אוכל ברמה של כוכב מישלן, מתנדבים מכל העולם באים. עם שילוב פסיכי של מועדון לחבר – מקום ראשון! רק שיחזרו הביתה. קהילה שלמה עקורה מביתה כבר כמעט שנה.
לא נכנסו אבל שווים אזכור: ברקאי – עוף בלימון, עין החורש – עגלת כיסאות, מעברות – סודה מעולה, יד מרדכי – שאריות חג שהיו מדהימות, לוטן – הגשתי מנות, כפר מסריק – שיר של עלי אלון, שער העמקים – שקדי מרק, ניר יצחק – צ'יפס אדיר, גן שמואל – חייב להזכיר.
הקיבוץ חי וקיים
המסקנות שלי הן כלום לעומת השנה שעוברת על התנועה הקיבוצית, יישובים אמיצים שעברו אסונות וחזרו לתודעה הציבורית, ולא בדרך שציפינו לה. הקיבוצים, שרובם יושבים על גבולות המדינה, מסמלים את עקרונות הסולידריות והציונות. הם היו ונשארו מקומות של התיישבות חלוצית שנבנתה מתוך אידיאולוגיה של עזרה הדדית, שוויון ושאיפה לבניית חברה חדשה ופורחת במדינה צעירה.
שנה שלמה הקיבוצים מופקרים וחייבים לעשות הכול כדי שהחטופים יחזרו הביתה. כמו שאמר ידידי ד"ר עומר עינב על ניר עוז, וזה נכון לגבי רבים אחרים: חיללו את הקיבוץ וריסקו אותו. פירוק אכזרי לרסיסים קטנים, ומי שאחראי לכך לא ביקר ולא לקח אחריות. אמנם יש מי שמנסה גם בימים אלה להכתים את הקיבוצים כ"שמאלנים נאיביים" ששילמו מחיר על טעויותיהם, אך אני מאמין שהם יקומו מחדש.
וחיים (ג'ומס) אורון מקיבוץ להב מוסיף: "הקיבוצים על הגבול משום שהם קיבוצים". הערכים שלנו, שנראו במשך שנים לא רלוונטיים, קיבלו חותמת מצמררת לפני כמעט שנה. ההסתה הנוכחית לא מגיעה לנו. לאור המאבק היומיומי של הקיבוצניקים מאז 7 באוקטובר, יש להכיר בתרומתם ההיסטורית לחברה הישראלית. הקיבוצניקים אינם רק חלק מהאוכלוסייה המיליטנטית, אלא יש להם תרומה משמעותית לחברה בכל תחום – מהתיישבות וחקלאות ועד לחינוך ותרבות. לכן, יש מקום להחזיר את הקיבוצניקים למרכז, ולהכיר במעמדם ובתרומתם המיוחדת למדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.09.24
