שגריר גרמניה בישראל שטפן זייברט. בן 64, נשוי ואב לשלושה. שנתיים בארץ
ממה הזהירו אותך לפני שהגעת לישראל? אמרו לי שמדובר בהצבה ב"אזור בסיכון" וגם שכאן מדברים איתך באופן ישיר, "דוגרי".
מה מכל זה התגלה כנכון? שניהם. ושניהם הופכים את החיים כאן לכל כך אינטנסיביים.
מה אתה הכי אוהב בישראל? את החברים הישראלים שלי. את הקרבה הבלתי נתפסת, עבור ברלינאי, לים. את הגליל.
מה אתה פחות אוהב? את התפיסה והאמונה של חלק מהאנשים שרק להם יש זכות על המקום הזה.
מילה עברית אהובה: מצב רוח. חופר. פנדל. אכלו לי, שתו לי.
המילה בעברית שאתה משתמש בה הכי הרבה? שנייה.
מה ידעת על אוכל ישראלי לפני שהגעת לכאן? שנים בישלתי לפי ספר המתכונים "ירושלים" של יותם אוטולנגי וסמי תמימי. ובכל זאת, הכל כאן בסוף בטעם שונה לגמרי.
מאכל ישראלי אהוב? מנגו מאיה ממשק אלמגור, מלבי.
מאכל רחוב אהוב? פלאפל בפיתה עם הכל, חוץ מטחינה.
מסעדה מצטיינת? ראסיף 33 בחיפה, קפה אסיף בתל-אביב.
למה אתה הכי מתגעגע בגרמניה? לילדים הבוגרים שלי ולתחתית – ה"או-באן" בברלין.
לאיזה מאכל אתה הכי מתגעגע? כרוב עלים (קייל) עם נקניקייה. אחרי זה שנאפס.
מצרך ישראלי שנמצא אצלך תמיד במקרר? ערק.
איך נראה הקשר בין ישראל לגרמניה מאז 7 באוקטובר? הקרבה לישראל והידידות בין המדינות תמיד היו חלק מהזהות הפוליטית שלי. עכשיו הן פשוט חלק ממני. 7 באוקטובר רק חיזק את הקרבה הזאת; עם זאת, תמיד הייתי חבר ביקורתי ואני עומד על כך שאני יכול להיות חבר של ישראל וגם לתמוך בזכות הפלסטינים למדינה. זו לא סתירה, זה אפילו קשור זה בזה באופן הדוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כיצד אתה וממשלת גרמניה מנסים לפעול להשבת החטופים? בכל האמצעים המדיניים והדיפלומטיים העומדים לרשותנו. עד כה זה לא הספיק, אבל נמשיך לעבוד ולחשוב מה אפשר לעשות עוד, לעשות אחרת. אנחנו כמובן מנסים גם להיות שם בשביל משפחות החטופים בכל מה שהן צריכות מאיתנו.
איך השתנו כאן החיים במלחמה? בהתחלה אין ספק שהייתה אחדות נדירה של אבל וזעזוע. כל האנשים הצעירים ששבו לארץ כדי להגן על המדינה שלהם; חלק לא מבוטל בהם מהשמאל ובוודאי לא תומכים בכיבוש, מאוד הרשימו אותי. חלק מזה עדיין קיים, אבל אני מרגיש אצל רבים עצבות, ייאוש, עייפות.
יש כאלה שאומרים לי שהם מרגישים חסרי אונים מול המציאות הקשה כאן. ערבים ישראלים מתארים את תחושותיהם באופן שונה לגמרי. פה גם נכנס עניין אחר: פחד להתבטא בצורה גלויה, שלא צריך להתקיים. נראה לי שמי שנמצאים במצב הכי טוב, הם אלה שמנסים לעשות משהו טוב בסביבתם.
מה היית מאחל לנו לשנה החדשה? שלום. ולא רק במובן של סיום הקרבות, אלא כרצון בשני הצדדים להעז לחיות יחד באזור הזה.
אדריאן ליפסון, רקדנית בבת-שבע. בת 32, במקור מאונטריו, קנדה. חמש שנים בישראל
איך הגעת לישראל? אני רוקדת מגיל שש ותמיד חלמתי להצטרף לבת-שבע, ובגלל שאני יהודייה, אז עשיתי “תגלית”, והיה לי גם קשר קודם לישראל. בשלב מסוים רציתי שינוי ועשיתי אודישן ללהקה. בגלל שהייתי בת 28 דאגתי שאני זקנה מדי, ובסוף התקבלתי לאנסמבל של הצעירים. שנה אחר כך מישהו נפצע, ומאז אני בלהקה הגדולה ואני סופר-שמחה. באוקטובר ונובמבר אני מופיעה עם בת-שבע ביצירה ‘החור’ ובדצמבר ב’אנאפאזה’.
7 באוקטובר ואני: בגדול, המשפחה שלי מאוד תומכת, למרות שמאז המלחמה הם קצת לחוצים והיו מעדיפים שאחזור. הם גם רוצים לבקר, אבל אין טיסות.
החרם על ישראל: אני דווקא לא נתקלת בביקורת, גם מצד פרו-פלסטינים. יש לי הרבה חברים בעולם הריקוד שמבינים כמה בת-שבע מיוחדת, ושאנחנו פשוט מנסים לחיות את החיים.
חשבת לעזוב? אני נשארת פה כרגע כי אני חושבת שהמצב ישתפר. כל יום אני בודקת את הדופק, והמסקנה היא שאני יכולה להועיל בלחיות פה את חיי, ולהיות אדם טוב. בעיניי, בעצם הריקוד מול קהל דווקא עכשיו, אני עושה משהו משמעותי. אסקפיזם, הקלה ואושר לאנשים. אני מאמינה בזה.
מאכל ישראלי אהוב: חומוס. זה אמנם בסיסי, אבל אחרי שאני מבקרת בבית, בקנדה, אני מגלה עד כמה החומוס פה הוא מעדן. שם הוא גרוע, קר ומוזר.
מסעדה אהובה בישראל: יאיא בשוק לוינסקי, שמגישים בה בחורף חמין עם שעועית, ביצה ובשר. זה כמו בראנץ'.
מאכל ישראלי שאימצתי: שקשוקה שאני מאלתרת כשיש לי זמן בסוף השבוע. אני קוראת לזה "שקשוקה שאריות", כי אני שמה את הירקות שיש לי בבית, בצל, שום וברוקולי, עגבניות ישנות, וזה תמיד יוצא טעים, למרות שזה בטח לא המתכון הנכון.
המיתוס על זה שרקדנים אוכלים רק חסה: אם יש משהו שאני רוצה שאנשים יידעו על רקדנים זה שאנחנו דווקא אוכלים, כי אנחנו עובדים הרבה עם הגוף וצריכים אנרגיה.
מאכל שאני מביאה לארוחת שישי אצל חברים: ביום ההולדת קיבלתי ספר בישול ישראלי באנגלית בשם ‘סבבה’, של עדינה זוסמן. יש שם מאפה חצילים, גבינת פטה ועגבניות, שאני אוהבת להכין.
מה איכזב אותך באוכל בישראל: הסושי, אבל אולי עדיין לא הייתי במסעדה הנכונה.
מה מנצח, אוכל קנדי או ישראלי? לקנדים אין ממש אוכל מסורתי. יש סירופ מייפל, גם פיצה הוואי, עם אננס והאם, זו המצאה קנדית, ושמן קנולה. האוכל באונטריו בסדר, אבל האוכל פה יותר טוב.
המאכל שאני הכי מתגעגעת אליו: יוגורט בלי חלב, משקאות CBD, עם מרכיב מצמח הקנאביס. בקנדה זה חוקי. לפני שהגעתי לישראל, רקדתי שש שנים בשיקגו, והיה בכל מקום אוכל מקסיקני ולטיני. מאז, אני מחפשת אוכל מקסיקני בישראל.
יילה דוין, שחקן כדורגל בקבוצת הפועל ירושלים. בן 25, בזוגיות, מהולנד. שנה בארץ
איך הגעת לכאן? התחלתי לשחק בגיל עשר באלקמאר, עד שהגעתי לנבחרת הולנד. אחר כך שיחקתי שנה באורהוס בדנמרק. כשהפועל ירושלים פנו אליי, הייתה לי תחושה טובה לגביהם. אמרתי לעצמי, יאללה, בוא נלך על ההרפתקה הזו.
לא פחדת מהמצב הביטחוני? ידעתי שיש מתיחות, אבל כששאלתי את האנשים בהפועל על המצב, הם אמרו רק "לפעמים קורים דברים".
מה ידעת על ישראל לפני שהגעת לפה? לא היה לי מושג או עמדה לגביכם. עכשיו אני חושב שאתם אחלה אנשים.
7 באוקטובר ואני: התעוררתי מהאזעקה, יצאתי לחדר המדרגות ופגשתי את השכנה שאמרה לי, "תישאר כאן, בכניסה". הדלקתי את הטלוויזיה, יצרתי קשר עם המועדון ולמחרת טסתי להולנד דרך טורקיה.
ההחלטה להישאר: חזרתי לישראל אחרי חודשיים. פשוט החלטתי שצריך לחזור. מה שעזר להתמודד זה ששיחקנו הרבה, אז אפשר היה להתמקד בכדורגל כשהכל מסביב בלתי נתפס.
הקמפיין להשבתו מעזה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שהיה אוהד שרוף של הפועל ירושלים: זו הייתה שנה קשה. קיווינו שהירש יחזור ובסוף זה נגמר בצורה כל כך אכזרית. את הבשורה המרה על הירצחו קיבלנו אחרי משחק. חדשות נוראיות שהשפיעו על כולנו באופן מאוד עמוק.
מאכל ישראלי אהוב: אחרי האימון הראשון שלי בהפועל הגישו שני סוגי קובה לצהריים. צהובה-חמוצה ואדומה, של סלק. טעמתי והתאהבתי. מאז אני מת על קובה סלק. יש חנות בשכונה שאני גר בה שמכינה את זה מעולה, ותמיד יש לי מנה במקפיא.
מאכל ישראלי שלמדתי לבשל: חריימה. חבר מהמועדון הזמין אותי לקידוש ובת הזוג שלו הכינה סיר. היה לי כל כך טעים, אז ביקשתי מתכון ומאז אני מכין אותו, כי זה לא קשה.
מאכל שאני מתגעגע אליו בהולנד: אני לא אוהב את האוכל ההולנדי המסורתי, אין בו מספיק ירקות. אני כן מתגעגע לפופרצ׳ייס (Poffertjes) - פנקייקים קטנים ושמנמנים עם חמאה וסוכר. וגם לפנקייקי הכוסמין הדקים של אבא שלי (משהו בין קרפ צרפתי לפנקייק אמריקאי), עם סירופ סוכר.
מה אתה מביא איתך מהולנד: כשאני חוזר מחופשה, אני מביא למאמנים שטרופוופל, שזו עוגיית ופל עם סוכר מקורמל. הם מאוד אוהבים את זה, אני לא ממש. קשה להשיג פה מוצרים הולנדיים. למשל, האחל-סלאח (פתיתי שוקולד), שאני אוהב לפזר על לחם או קרקר אבל עדין לא מצאתי.
מה תכין לארוחת שישי עם חברים: אני תמיד שואל מה להביא ותמיד אומרים ״את עצמך, זה מספיק״.
מסעדה אהובה: צ'יקטי, מסעדה איטלקית שהכרתי כשגרתי ברחוב מאז”ה בתל אביב. אני עדיין אוכל שם.
תרבות האוכל הישראלית: הרבה יותר טובה מבהולנד! לא צריך לשתפר שום דבר, רק תעשו משהו עם המחירים.
תרגום: דפנה ישועה-כץ
רוני יאטינן, בן 21, תלמיד אולפן. מפינלנד, נמצא בארץ שבעה חודשים
איך הגעת לישראל? הכרתי את אשתי, שירה קיזלשטיין, בהופעה של להקה קוריאנית בברלין. זה היה בדיוק לפני שנה. אחרי ההופעה כל אחד חזר לארצו, אבל הקשר נמשך אונליין, עד שאמרתי למשפחה שאני עובר לישראל. זו ארץ שתמיד עניינה אותי. בימים אלו אני הולך לאולפן, ומקווה למצוא עבודה.
7 באוקטובר ואני: אני יודע שהגעתי בתקופה קשה. לפני שבאתי הייתה ביני לשירה שיחה על מה שקורה פה, אבל זה לא הפחיד אותי והחלטתי לעשות את זה למרות הכל.
התגובות בישראל: שואלים אותי למה באתי דווקא עכשיו. כשהם שומעים שזה בגלל האהבה, הם אומרים שהעיתוי מוזר אבל ההחלטה טובה.
התגובות בבית: כשנחתי היו הרבה הפגזות וההורים ביקשו שאחזור, אבל אמרתי להם שאני בטוח, ואפילו גר ליד נמל התעופה, כך שאם משהו יקרה, אוכל לחזור מהר.
מאכל ישראלי אהוב: כנאפה. במיוחד עם גלידת פיסטוק.
אוכל רחוב מועדף: שווארמה, אם כי לא בדיוק מהרחוב אלא מוולט. גם בפינלנד יש שווארמה, אבל שם קוראים לה קבב.
מאכל שאני מתגעגע אליו: בפינלנד כל מה שיש זה תפוחי אדמה ודגים, ואני לא מתעלף עליהם. הדבר היחיד שאני אוהב זה סלמון מעושן. הישראלים אוהבים לשים אותו בסושי, וזה טעים.
מה אני מביא לארוחה אצל חברים: בדרך כלל אנחנו מזמינים אוכל לשם או מכינים שניצל ופסטה. שניצל אני יכול לאכול כל היום. בפינלנד אין לנו דבר כזה, כך שמעולם לא טעמתי שניצל לפני שבאתי לישראל. גם פתיתים.
תרבות האוכל בישראל: מדהימה. אני אוהב הכל. אני אפילו לא שואל מה שמות המאכלים, רק אוכל.
נימישה קולפוראט ורגס, מטפלת בקשישים. בת 38, נשואה ואם לבת. מקוצ'ין, שש שנים בארץ
עד 7 באוקטובר התגוררה בקיבוץ בארי וטיפלה באלי כרסנתי בן ה-94, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים. אחרי שניצלו מהטבח בדרך נס, עברו לים המלח, ומשם לבית האבות עד 120 בתל-אביב. אלי איבד בטבח את אשתו הראשונה שושנה, את בתם מעינה הרשקוביץ ובעלה, נח.
איך הגעת לבארי? בשנה הראשונה שלי בארץ עבדתי ברחובות. משם עברתי לבארי כדי להיות עם שוש, אשתו של אלי. אחרי שהיא נפטרה, נשארתי לטפל באלי ומאז אני שם. בארי הוא הבית שלי. מעולם לא חששתי מהמיקום שלו ולא חשבתי שמשהו כמו 7 באוקטובר יכול לקרות.
7 באוקטובר ואני: כשהמחבלים נכנסו לבית שנמצא בשכונת הוותיקים, הם שברו את החלונות והדלת. אלי ואני החזקנו את הדלת חזק, אבל הם היו שישה, חתכו את הדלת, ונכנסו. דבר ראשון הם משכו לי את התכשיטים מהצוואר. התחננתי לחמאסניקים: "אל תהרגו אותי, אני לא ישראלית", והם באמת ראו את השרשרת שלי עם הצלב, ומשכו גם אותה.
המחבלים רצו לחטוף אותנו, אבל אלי לא הרגיש טוב, אז הם השאירו איתנו מחבל ועזבו. אחרי כמה זמן, הם חזרו עם עוד אנשים שאספו, והתכוונו לחטוף את כולנו. אותי הם קשרו בידיים ואת אלי החליטו להשאיר, בגלל מצבו.
יצאנו החוצה, אבל בגלל שלא היה להם מקום באוטו, ירדנו לדשא. נירה שרעבי ‑ אשתו של יוסי שרעבי ז"ל, שנהרג בשבי ‑ שהייתה איתנו עם שתי בנותיה, ניצלה רגע של חוסר תשומת לב מצד המחבלים, שברה חלון והכניסה אותנו לאחד הבתים. היינו שם עד עשר בלילה, ואז הצבא הגיע וחילץ אותנו.
למה נשארת בארץ? כי אני לא יכולה לעזוב את אלי. זה לא הכסף או העבודה, זה הבן אדם. המשפחה בהודו אומרת לי לחזור, אבל אני אומרת להם שלא עכשיו. ביום הטבח הייתי מנותקת קשר, אז הם לא ידעו מה קורה איתי ומאוד דאגו. אני מאמינה בישראל ומאמינה שעכשיו אני בטוחה יותר.
מאכל ישראלי אהוב: פיתה ושניצל.
מנה הודית מועדפת: לעצמי אני מבשלת אורז עם קארי ופלפל, ועוף ביריאני. אלי לא אוכל מאכלים הודיים בגלל שהם חריפים לו. לבת שלו מעיינה הייתי מכינה פנקייקס הודיים בשם אפאם, שמכינים מאורז במחבת. אנולה, שהגיעה לקיבוץ מסרי-לנקה והיא אחת מהעובדים הזרים שנרצחו ב-7 באוקטובר, תמיד ביקשה שאכין לה דוסה.
מאכלים ישראליים שאני מבשלת: האמת שבגלל חדר האוכל, לא הייתי צריכה ללמוד לבשל שום דבר. אלי אוכל בחדר האוכל כבר 60 שנה.
תרבות האוכל בישראל: בהודו יושבים יחד ואוכלים, בישראל לוקחים כריך ואוכלים באוטו. לאף אחד אין פה זמן.
וואנא צ׳אנג מאני כמון וואן, מעסה. בת 64, גרושה ואמא לשלושה. מתאילנד, כמעט 30 שנה בישראל
איך הגעת לישראל? באתי לכאן בעקבות האהבה. הכרתי בתאילנד בחור ישראלי שהיה בטיול במזרח. טסנו יחד לישראל, התחתנו כאן ואחרי 14 שנה התגרשנו.
7 באוקטובר ואני: הרבה תאילנדים נרצחו ונחטפו במתקפת חמאס. דיברתי עם ניצולים וחטופים שחזרו מהשבי והם בוכים כל הזמן. חלק מהם חזרו לתאילנד, אבל חלק מהם חזרו בחזרה לעבודה בחקלאות כי הם זקוקים לכסף. אני שומרת על קשר איתם דרך הטיקטוק, כואב הלב עליהם.
בשבת, כשהכל התחיל, שלחו לי סרטון שבו רואים איך מוציאים להורג קבוצה של פועלים תאילנדים בתוך חדר קטן. זו לא פעם ראשונה שיש מלחמה בישראל ושזורקים עלינו טילים, אבל פעם לא פחדתי מאזעקות ועכשיו כן. התחלתי לפחד רק אחרי שפרצה המלחמה, אחרי שהתאילנדים נרצחו.
התגובות בבית: אני מדברת עם המשפחה שלי כל יום בטלפון. הם מבקשים ממני להיזהר ולשמור על עצמי. אני מסבירה להם שאני לא יכולה לחזור עכשיו כי אין לי מספיק כסף. התוכנית היא להמשיך לעבוד במסאז' עוד שנתיים ואז לחזור לתאילנד ולילדים שלי, אני גם מתגעגעת ורוצה כבר להיות איתם.
תאי טאץ', מסאז' תאילנדי, תל-אביב: אני עובדת כאן רק שש שנים, לפני זה עבדתי במקום אחר בתל-אביב. הוא שייך לתאילנדית שהתחתנה עם ישראלי.
מנה ישראלית שאני מכינה בבית: בבית אני מבשלת רק אוכל תאילנדי. אוכל ישראלי אני אוכלת רק בחוץ, במסעדות ובדוכני רחוב.
מאכל ישראלי אהוב: חומוס. כשרק הגעתי לארץ בעלי היה לוקח אותי ליפו לאכול חומוס ומאז התאהבתי. אני אוכלת אותו עם פיתה מקמח מלא. אני גם אוהבת מאוד פלאפל, שווארמה וג'חנון.
אוכל תאילנדי אהוב: מרק טום יאם דגים, עוף בקארי, סום טאם (סלט פפאיה) ופאד תאי.
אוכל תאילנדי בישראל מול המקור: אכלתי במסעדה תאילנדית בתל-אביב וזה היה כמעט כמו בבית. יש בישראל הרבה אוכל תאילנדי טעים, אבל הרוב לא טעים כמו בתאילנד.
(תיקי גולן)
וואי אגוואר, סטודנט לממשל וקיימות ברייכמן. בן 24, מחרטום, סודן. שבע שנים בארץ
איך הגעת לארץ? הגעתי עם המשפחה, בגיל שבע, אחרי שאמא שלי רצתה לתת לי חיים טובים יותר. עברנו דרך סיני בנסיעה ובהליכה שנמשכו שבועיים. גרנו בתל-אביב ולמדתי בבית ספר מגן, במעוז אביב, שם הכרתי את אורי פורשטט, שהיה איתי בכיתה.
ב-2011 דרום-סודן קיבלה עצמאות וכל הפליטים היו צריכים לחזור. אמא של אורי, לאה, שהיא עורכת דין ופעילה חברתית, החליטה שהיא רוצה לעזור לי ולעוד ילדים, פתחה עמותה ואימצה אותי למעשה. גם כשחזרנו לדרום-סודן ועברנו לאוגנדה היא שמרה איתי על קשר והפכה עולמות כדי שאחזור לישראל, לסיים תיכון.
7 באוקטובר ואני: נכנסתי לשוק, כמו כולם. כל אחד מכיר מישהו מהדרום, וגם אני. בעבר הייתי בכפר עזה, עשיתי שם מחקר בחקלאות, ואני מכיר את אזור בארי.
המחשבה לעזוב אחרי המלחמה: מה שחשוב לי זה המשפחה והחברים, ולכן לא חשבתי מעולם לעזוב. יש בי חלק ישראלי שמאוד אכפת לו מהמדינה.
מאכל ישראלי אהוב: קניידלך, למרות שאני אוכל אותם רק פעם בשנה. אני יודע שאפשר לאכול אותם כל הזמן, אבל תוהה אם זה יהיה טעים כמו במרק של לאה בפסח.
מנה ישראלית שלמדתי לבשל: לאה מכינה את הארוחה בשישי בדרך כלל, אבל לפעמים אורי ואני מבשלים במקומה. במפתיע, אנחנו דווקא טובים באוכל רוסי. יש יוטיובר בשם בוריס שאנחנו עוקבים אחריו. התחלנו עם מאכלים לא טעימים, כמו רגל קרושה, ועכשיו אנחנו משתפרים. סלט תפוחי אדמה קר, עם מלפפונים חמוצים ומיונז, או סטרוגנוף, שזה בשר עם שמנת חמוצה.
מנה שאני מתגעגע אליה: במיה לה-יוג, שאמא שלי הייתה מכינה. במיה כמו שאתם מכירים, אבל הפולנטה היא לא כמו דייסה, אלא קשה.
אוכל סודני או ישראלי? אני יודע שאוכל סודני לא נשמע כזה סקסי. לא תראה אותו בטלוויזיה או תמצא אותו בוולט. אולי כי יש לו קונוטציה לא טובה. בדרום-סודן יש מסעדות, אבל רוב הזמן אוכלים יחד בבית, בידיים, בלי סכין ומזלג. אין את התרבות של "בוא נצא למסעדה" או "בוא נזמין משהו לאכול".
מסעדה אהובה בארץ: הסודנית בנווה שאנן, תל-אביב.
תרבות האוכל בישראל: ישראל היא כמו קיבוץ גלויות. לאה ובעלה שי הם אשכנזים, אבל הכל חריף באוכל שלה. ואני אוהב חריף. זה כמו בסודן.
