שנה לפני פרוץ המלחמה החליט השף ניר מסיקה שהוא חייב ב.מ.וו חדשה, בדיוק כמו שפינטז כל החיים. בגיל 39, עם מסעדת תמנע המצליחה והנחשבת ‑ הוא גם האמין שזה מגיע לו. במה שנראה כמו משבר גיל האוטוטו-40 קלאסי, מכר את הקאיה המשפחתית וקנה ב.מ.וו ספורט כסופה מהסרטים. ואז התחילו הצרות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"ב.מ.וו זה גם סמל סטטוס. חשבתי ששפע יביא שפע. חשבתי שאעבוד יותר ואעשה יותר כסף. היום אני מבין שהשפע האמיתי לא נמצא בחתיכת מתכת, אבל אז הייתי בטוח שזה נכון.
"החלום על ב.מ.וו ניקר לי בראש מגיל צעיר. גדלתי בקריית-ביאליק במשפחה שלא היה חסר בה כלום, אבל לא היה לנו בית מפואר, וההורים שלי עבדו קשה כדי להשקיע בחינוך שלנו. אחרי הדפיקה הראשונה באוטו, הבנתי שהכל הבל הבלים. התחלתי גם לשנוא את הנהיגה ב-ב.מ.וו. לא הייתה לי חניה ליד המסעדה ולא יכולתי לחנות סתם ככה ברחוב, כי פחדתי שישרטו אותה. מהר מאוד השארתי את המכונית החדשה בבית ונסעתי למסעדה בקורקינט. אמרתי לעצמי שהיא תשמש אותנו רק בסופי שבוע, אבל הבעיה הייתה שזה אוטו ספורט ולא מתאים למשפחה. היה צפוף, אין מקום לעגלה וקשה לטייל בו. היום אני מבין שלא יכולתי להרשות את זה לעצמי, זו הייתה טעות".
הב.מ.וו הכסופה היא עכשיו לא יותר מזיכרון רחוק. בשנה האחרונה מסיקה, אשתו ליאת והבנות, רומי (בת 4 וחצי) ואלי (בת שנה וחצי), חיים בקופנגן, האי הכי ישראלי בתאילנד. טסו לשבועיים בחופשת סוכות, כמה ימים לפני 7 באוקטובר - ומאז הם שם. זוג הורים, שתי ילדות ושתי מזוודות. במקום רכב יוקרה, מסיקה מתנייד בטוסטוס לבן, קטן ומקרטע. כשהוא דוהר עליו בחולצת כפתורים פתוחה, והרוח פורעת את שיערו, נראה שאין מאושר ממנו בעולם.
גם בתחום המקצועי הוא מצא דרך חדשה. בשעה שרוב הישראלים בקופנגן עסוקים בנדל"ן - קונים, מוכרים, חוכרים, משפצים ומשביחים וילות יוקרה - מסיקה החליט להשקיע במיזם שלא היה לפניו באי: מסעדת שף יוקרתית. לפני כחודש חנך במרכז העיר העתיקה את "דאו", המציעה ארוחת טעימות בת 12 מנות, ל-16 אורחים. המחיר: 250 שקל לסועד, לא כולל שתייה. זול במונחים ישראליים, אבל סכום שיאפשר לך לאכול ולשתות בחוץ במשך שבוע או יותר בקופנגן.
את נקודת ההתחלה של המפנה הדרמטי בחייו הוא מסמן בחודש ספטמבר שעבר, עם סגירתה של תמנע ‑ המסעדה שפתח לפני ארבע שנים בתל-אביב, והייתה המשך ישיר למסעדת תמנע שהקים בניו-יורק וזכתה בתואר המסעדה החדשה הטובה ביותר בארצות-הברית בשנת 2015, במשאל של העיתון "יו-אס-איי טודיי". רק שלושה חודשים לפני כן נולדה בתו השנייה, והמשפחה עברה לדירה בהרצליה הירוקה. העתיד נראה אז מבטיח - תינוקת חדשה, בית חדש, ב.מ.וו. חדשה. למעשה, מסיקה נאבק כדי להצליח להשאיר את הראש מעל המים.
"ספטמבר שעבר היה חודש של סיוט עבורי", הוא משתף, "הייתי במרוץ נגד הזמן להציל את המסעדה. זה היה או להכניס משקיעים חדשים - או לסגור את הדלתות. אבל כל מה שעשיתי בשביל להביא משקיעים, לא הצליח. שבועיים לפני הסגירה עברנו מבית בשכירות בשכונת בבלי בתל-אביב לבית שקנינו. רצינו להשתקע בישראל, אחרי תקופה ארוכה שגרנו בניו-יורק. הייתה אמנם משכנתה, אבל הייתה גם מסעדה והכל נראה טוב. פתאום המסעדה נסגרה ופתאום אנחנו במינוס".
מה הרגשת?
"ביטלנו אמנם את ההזמנות העתידיות, אבל בכל זאת היו גם אנשים שהמשיכו להגיע. ערבים שלמים הייתי יושב באוטו מחוץ למסעדה, וכשהגיעו לקוחות הייתי אומר להם שסגור. בנוסף, ליאת הייתה רק שלושה חודשים אחרי לידה ובדאון רציני מאוד. הרגשתי שאני לא יכול לשפוך בבית את הבעיות בעסק, כי אני צריך לתמוך בה. אלו היו ימים קשים. בחודש של הסגירה לא אכלתי כמעט. הרגשתי שאני הולך לקבל התקף לב, שאני בקושי נושם והלב שלי על מאתיים, אוטוטו יוצא מהמקום. הייתי הולך לישון ככה וקם ככה בבוקר. לא הבנתי למה זה מגיע לי ומה עשיתי רע בחיים האלה".
לא חשבת לפתוח מקום חדש?
"ההרגשה הייתה שנכשלתי ביג טיים. כשנודע שתמנע נסגרת התחילו לזרום אליי הצעות לפתיחת מסעדה, אבל לא היה לי מצב רוח לכלום, סירבתי לכולם".
למה תמנע נסגרה בעצם?
"כי קשה לעשות כסף במסעדות בארץ, במיוחד במסעדות שף. אחוז הרווח נמוך מאוד, בטח כשיש שותפים. אם אתה בעלים יחיד אתה יכול אולי להתפרנס. היא עבדה פגז, אבל זה לא הספיק. היו לה תחלואים שסחבנו על הגב, ותערבבי את כל אלה בסיר לחץ עם יום של הפגנות ויום אחד טילים למרכז, וזו התוצאה.
"גם השכירות יקרה ושכר העובדים גבוה. יש אמנם נטייה בישראל להראות שכולם מצליחים, אבל הלוואי שזה באמת היה נכון. היחידים שעושים הרבה כסף ממסעדנות אלה אנשי הקבוצות הגדולות, והאמת? לא הייתי מתחלף איתם בשום צורה. אני מכבד ומעריך את כולם, מאסף גרניט ורותי ברודו ועד איל שני. הם עושים הכל ביד רמה, אבל הם גם הקריבו הכל בשביל שזה יקרה. אני לא מוכן להקרבה כזו".
"יש אמנם נטייה בישראל להראות שכולם מצליחים, אבל הלוואי שזה באמת היה נכון. היחידים שעושים הרבה כסף ממסעדנות אלה אנשי הקבוצות הגדולות. והאמת? לא הייתי מתחלף איתם בשום צורה"
בתוך כל הברדק החליטו מסיקה ואשתו ליאת לטוס לחופשה קצרה בתאילנד, לקחת קצת אוויר. ביום שלישי, 3 באוקטובר, נחתו בשדה התעופה בקוסמוי. בשבת, 11:00 בבוקר שעון תאילנד - שבע בבוקר שעון ישראל - עלו על המעבורת מקוסמוי לקופנגן.
"בדיוק כשיצאנו לדרך, התחילו להגיע התרעות על חדירת מחבלים. פתאום עולים לי בקבוצה של המילואים סרטונים של הטנדר עם המחבלים בשדרות. הייתי בדילמה של החיים, להישאר או לחזור? האינסטינקט היה לעשות אחורה פנה ולחזור לארץ, אבל לא הייתי סגור על מה באמת מתרחש, חשבתי שתכף יורידו את המחבלים, וזהו".
ומתי החופשה הפכה לרילוקיישן?
"לא תיכננו רילוקיישן, רק שבועיים לפני כן עברנו לבית חדש. הזמנו מראש חמישה ימים במלון בקופנגן ונשארנו שלושה חודשים. אחר כך עברנו מריזורט לריזורט, ואז שכרנו פה בית לשבוע, שם בית לחודש. באחד הבתים ששכרנו בג'ונגל היה נחש שחור קטן. אלה החיים בקופנגן, לא מתרגשים מדברים כאלה. את אלי, התינוקת שלנו, עקץ בייבי-עקרב לפני שבועיים ברגל".
איך אשתך הגיבה?
"קודם כל חשוב להבין שגם החודשים האלה לא היו בדיוק חופשה, כי ליאת הייתה בדיכאון אחרי הלידה ואני בדיכאון מסגירת המסעדה ומהמלחמה. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותה להישאר. לי בלאו הכי לא היה לאן לחזור, המסעדה נסגרה ויש טילים על תל-אביב ‑ אבל היא אדריכלית שעבדה בהייטק ואין לה מה לעשות בקופנגן. עם הזמן הגיעה התובנה שאנחנו צריכים להישאר ושאי-אפשר להמשיך באווירת החופשה, צריך לנהל איזושהי שגרה. התחלתי לברר איך מוציאים ויזת עבודה. אני מרגיש שהגורל הכתיב לנו להישאר פה".
איך?
"הבנתי שעבדתי בתמנע כמו חמור ושזה לא היה שווה. שהחלום שלי הוא לא להיות שף עם שמונה מסעדות, רשת פאסט פוד ותמנע כשרה או תמנע בר יין".
תרחיש כזה היה על הפרק?
"היו מחשבות לפתח את המותג תמנע, וכמעט גם פתחנו תמנע כשרה בריץ קרלטון בהרצליה, עד שבסוף הבנתי שזה גדול עליי ויהרוס גם את תמנע תל-אביב - וגם את חיי המשפחה שלי. היינו על סף חתימה, ואמרתי בלב כבד שאני מתנצל. זה היה חצי שנה לפני הסגירה, וזה כנראה גם תרם לה. הבנתי שאם יש לי 200 אלף בחודש או 20 אלף בחודש ‑ זה אותו דבר, כי כשאתה עובד קשה, אין לך זמן בכלל להוציא כסף. החיים קצרים, הבנתי מה סדר העדיפויות שלי ומה שנכון לי".
מאז ומתמיד היה קופנגן אי אהוב על ישראלים, אבל מה שקרה שם בשנים האחרונות, בעיקר מאז הקורונה, הוא סיפור אחר לגמרי. קהילת הישראלים גדלה בצורה משמעותית, יותר ויותר משפחות ובודדים עברו לגור באי הקסום. את העברית תשמעו ותגלו בכל מקום, כולל שלטים בשפת הקודש בעסקים מקומיים.
גם מחירי הנדל"ן עלו בצורה חדה. בכל פינה באי עצי קוקוס נכרתים ודחפורים מיישרים את השטח ומכינים אותו לבנייה חדשה, מערבית. לא עוד בתי עץ תאילנדיים, כי אם וילות מפוארות מבטון. הפועלים הבורמזים מפוצצים בעבודה.
אין כאן אמנם מותגים או רשתות בינלאומיות - לא מקדונלד'ס, לא סטארבקס וגם לא אדידס. את רוב הקניות, מרהיטים לבית דרך צעצועים ועד צורכי משרד, עושים אונליין ב"לאזדה" (סוג של עלי אקספרס). אבל הישראלים שהשתקעו באי מספרים שבסופו של דבר הם מוציאים על מגורים ומחיה את אותו סכום שהיו מוציאים בארץ, רק שכאן הכסף שלהם קונה יותר, הרבה יותר: במחיר של דירה צנועה בתל-אביב אפשר לשכור כאן בית עם בריכה ונוף לים. מי שבחר לאמץ את אורח החיים התאילנדי, הדוגל בצניעות ובהסתפקות במועט, יכול למצוא באי, וגם בעצמו, שקט.
5 צפייה בגלריה
מסיקה והמשפחה בקונפגן. "האי הזה שינה לי את הפרספקטיבה. זו בדיוק התרופה לנפש שהייתי צריך"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"מישהו החמיא לי אתמול ואמר: 'איזו חולצה יפה, מאיפה?' עניתי לו 'אתה רציני? אני כבר חצי שנה לובש רק אותה'", הוא מספר.
איך באמת מסתדרים עם שתי מזוודות במשך שנה שלמה?
"האי הזה שינה לי את הפרספקטיבה. אנחנו לא קונים כלום ולא צריכים הרבה. זה בא לי בול בגיל 40, אחרי תמנע וכל הבלגן. זו בדיוק התרופה לנפש שהייתי צריך. אתה לא צריך פה מותגים או רכב יוקרה. כשאתה חי פשוט, הכל פשוט.
"הדירה שלנו בהרצליה הייתה דירה לפנתיאון, שנה וחצי תיכננו רק את הנגרות. במשך חודשיים ביזבזנו זמן, אנרגיה ומחשבה על מגירה במטבח, כמה עומק וכמה רוחב ואיזה צבע. כאן אין לנו בכלל מגירות במטבח, אפילו לא לסכו"ם. אני מרגיש שהשלנו את כל השיט, הילדות כל היום בטבע ולא צריכות אייפון ומסכים, במקום זה יש להן לטאות כוח ענקיות וקוקוסים. זה כאילו אין לך כלום - אבל יש לך הכל".
אתה נשמע כמו "השף שמכר את הב.מ.וו שלו". מה עם האוטו, באמת?
"שלושה ימים אחרי שהגענו לאי, התקשרתי לגיסי וביקשתי ממנו למכור אותה. עכשיו אני עם טוסטוס זול, שבתל-אביב בחיים לא הייתי נוסע עליו. עד לפני שנה עוד רציתי אופנוע טימקס, שעולה כמו אוטו".
ואז במקום לבנות וילה עם בריכה, כמו רוב הישראלים כאן, החלטת לבנות מסעדה?
"אני לא נדל"ניסט ולא משקיע בנדל"ן, אני יודע לארח ויש לי כישרון במטבח. נכון שבהתחלה זה נשמע מפתה, כי אתה יכול לקנות שטח גדול במחירים נוחים ולבנות מהר, אבל זה כבר לא זול כמו שהיה. חוץ מזה, בית מבחינתי זה שורשים, לא השקעה. בית זה רק בישראל".
איך העבודה שלך במסעדה היום שונה מדרך העבודה שלך בתמנע?
"התחברתי לצניעות של התאילנדים, אני בא אליהם בגובה העיניים ולא מתנשא עליהם. בא קטן, בא שקט, מקשיב, פחות מדבר ופחות מבלבל את המוח. בישראל, וגם בניו-יורק, אתה צריך כל הזמן למכור את עצמך ולהיות מגניב. זה לא האופי שלי. אני לא עושה מעצמי עניין. הרעיון כאן הוא לא לעבוד כמה שיותר - דאו עובדת רק ארבעה ימים בשבוע, בשאר הזמן אני עם המשפחה. כל יום אנחנו מקבלים הזמנות מקבוצות שרוצות שנארח אותן בשבת, אבל זה לא קורה ולא יקרה. אנחנו סגורים משישי עד ראשון, כולל".
5 צפייה בגלריה
מסיקה במסעדת "דאו" החדשה. "התחברתי לצניעות של התאילנדים, אני בא אליהם בגובה העיניים"
(צילום: דורון בראון)
מה מאפיין את המסעדה החדשה שלך?
"אין כאן באי עוד מסעדות של פיין דיינינג והתפריט משתנה כל שבוע. זו מסעדה מערבית, אבל עם המון כבוד לחומרי גלם ולאוכלוסייה המקומית. לא יודעים כאן לנהל עסק כזה, וגם אין תרבות של יין. ליאת אשתי נמצאת על הפלור, ככה בעצם גם הכרנו, כששנינו עבדנו במסעדת המזללה של מאיר אדוני.
"הרעיון הוא לאהוב את מה שאני עושה, לבשל מתשוקה ולא לעבוד בפרך בשביל כסף. אני מרגיש גם את האדרנלין של האורחים במסעדה, יש הרבה כאלה שמחבקים אותי כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן, למרות שבחיים לא נפגשנו. זה חיבוק של חצי דְּלֵקָה, כאילו הם על אם-די. אני מת על זה".
ומה עם כסף? מספיק לך לעבוד ארבעה ימים בשבוע?
"לא פתחתי פה מסעדה בשביל להתעשר. מבחינתי, זה עסק שישלם את המחיה שלי וזה מספיק. אני לא צריך בית עם בריכה ולא לואי ויטון. למרות זאת, אני מרגיש היום שאני חי כמו מלך. נכון, אין לי מיליון דולר בעובר ושב, אבל כל יום אני רואה את השקיעה, כל יום עם הילדות ורואה אותן גדלות, אין לזה מחיר. זה לא שיצאתי לפנסיה, אני עובד קשה ואני עף על המסעדה שלי, ועדיין, בשישי-שבת אנחנו מכבים את הפומו ואנחנו בבית ברגוע, בקטע משפחתי".
אגב משפחה, איך אתם מתחברים לאווירת החופש והפתיחות פה? יש באי סצנה חזקה של יחסים פתוחים.
"קל להתפזר פה, אבל החלטנו שאנחנו מקורקעים לאדמה בכל מה שקשור לזוגיות, למשפחה ולעבודה. יש זוגות שמתנסים גם בדברים אחרים וביחסים פתוחים, כל אחד עושה מה שטוב לו. אנחנו חזק בעניין של משפחה".
איך אתה מסתדר עם הישראלים שעברו לפה?
"מגיעים לכאן בעיקר אנשים שנמאס להם מהלחץ ומהטירוף ורוצים להוריד הילוך. יש כאן הרבה חבר'ה איכותיים, אלה לא התרמילאים, למרות שיש גם קצת חבר'ה אחרי צבא. היום זה יותר משפחות עם ילדים, רובם עם כסף. יקר פה, כבר לא זול כמו פעם, המחירים של הדיור מתקרבים למחירים בישראל. אנחנו גם חיים כאן חיים מערביים, למשל אנחנו חייבים מזגן בתפיסה שלנו. התאילנדים לא צריכים מזגן, הם לא רגילים לזה".
ומה עם הגעגועים לארץ?
"אני מתגעגע לשוק הכרמל בשישי בצהריים, יש שם אווירה חשמל. תראי, אני משוגע על ישראל, אבל גם קשה לי שם נפשית. אני רואה את שנאת החינם, את האלימות בכבישים ומפחד לנסוע באוטו, שלא ידקרו איתי. זה לא הגיוני. פה בתאילנד יש כבוד אחד לשני, אומרים 'תודה' ו'סליחה', קדים קידה. כאן אתה לא צודק כל הזמן.
"האמת היא שבשבוע האחרון אני מתגעגע ממש לארץ. הרבה ישראלים באים לדאו, ערב אחד ראיתי כאן פתאום שכנים שלי מהרצליה. בראש אני עדיין תקוע בישראל, אבל הגוף כבר בתאילנד. אז כן, קשה לי מחוץ לארץ ותמיד יהיה לי קשה. אני מת על המדינה שלנו, כל התקופה בניו-יורק היו לי געגועים עזים ורציתי לחזור, זה יושב עליך. מה שעוזר זה שההורים באים לבקר, וגם חברים. אי-אפשר באמת להתנתק מהמדינה, אבל הביטחון של המשפחה שלי זה מה שחשוב לי כרגע וזה במקום הראשון, מבחינתי. לפני הציונות, עם כל הצער שבדבר".
ראיתי בסטורי שלך שזולי מור ‑ הדוד והאבא המאמץ של האחים אביגיל, מיכאל ועמליה עידן, הילדים של סמדר ורועי ז"ל, שנרצחו בכפר עזה ‑ ביקר אותך כאן.
"הם הגיעו לפה בקיץ לחופשה משפחתית, עם כל הילדים. זולי הוא האיש שלימד אותי איך לעשות סרוויס. הכרנו כשהייתי טבח צעיר, רק שנה במקצוע. עבדנו יחד במסעדת גוצ'ה והוא קלט אותי והרים אותי למעלה, היו בינינו דיבור טוב וכימיה. זולי הוא גאון של סרוויס, הוא לימד אותי איך לנצח פיק. שבת בצהריים עם 300 איש, זה טירוף. עבדנו יחד ונשארנו בקשר מאז, כבר 20 שנה".
איך הוא מתמודד עם החיים החדשים של המשפחה, שגדלה בעקבות הנסיבות הנוראיות?
"לא דיברנו על זה הרבה, בעיקר שמחתי לראות אותם ופחות התעסקנו במה שהיה. הכי חשוב זה שהם יהיו מאושרים. שמעתי כמובן על אביגיל עידן, שנחטפה בגיל שלוש לעזה, אחרי שההורים שלה נרצחו ‑ לפני שהבנתי שהיא קשורה לזולי. ברגע שקלטתי שהוא הדוד שלה, חטפתי שוק. זו משפחה מדהימה. הביקור של זולי רק חיזק אותי, יש לו כוחות-על. לראות אותו ואת אשתו כזוג ואת כולם כמשפחה ואיך שהם מתגברים על הכל ואיך שהם נהנים ושמחים, הביא לי הרבה אושר. היינו איתם בסוף שבוע של אורות".
שמעתי שאתה רוצה מישלן לדאו. זה ריאלי?
"שלחתי להם מייל והם חזרו אליי ואמרו שיגיעו לבדוק. אני חושב שיש פה סיפור מהמם ומשהו שהם צריכים לראות. הסיפור בא לידי ביטוי באוכל, בטעמים ובטכניקות, זה כמו לשים את הלב על הצלחת ‑ אבל לא כמו באודישן ל'משחקי השף', פה זה באמת. וחוץ מזה, יש אלוהים".
זה ודאי, יש אלוהים?
"כן, יש אלוהים ואני אומר את זה לא כי התפלפתי בקופנגן, אני גם לא הולך למסיבות ולא עושה סמים. אני מניח תפילין כל יום מגיל 13 ואומר 'מודה אני'. השינוי הזה בא לי בול בגיל 40, אחרי תמנע ואחרי כל הבלגן, וזו בדיוק התרופה לנפש שהייתי צריך. מישהו אמר לי, 'איזה גאון אתה שפתחת מסעדת שף בקופנגן', אבל לא תיכננתי להיות גאון, פשוט הגבתי מהר לסיטואציה. בדיוק חשבתי על זה שאם בספטמבר שעבר, במקום לסגור את תמנע הייתי מצליח להציל אותה ‑ הייתי היום עם חוב של מיליון שקל לבנק".
