בשנה האחרונה מיקי שמו מצא את עצמו בוכה לא מעט. "גם בוכה יותר וגם בוכה בקלות, וגם בוכה מדברים קטנים בטלוויזיה. מספיק שמתמודדת מדגניה עשתה קינוח עם תמרים לחים ב'קינוח המושלם' וזה מזכיר לי קינוח שסבתא שלי עשתה, וזה נתן לי כאפה. אתה מצפה למשהו גרנדיוזי ומישהי הביאה תובנה מקורית ישראלית. עוד לפני שטעמתי את זה התחלתי לבכות, ולא הייתי מסוגל להפסיק". הוא נבוך. "זה פירק אותי לגמרי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בניגוד לתדמית הדובית החמימה שהוא משווק, מאחוריו שנים ארוכות כלוחם ומפקד בגדוד 13 של גולני, כולל כמ"פ וכקצין מבצעים גדודי. העיניים שלו ראו הכל: את האינתיפאדה הראשונה וקרבות בלבנון, מפקדים ופקודים שנהרגו ואת מלחמת לבנון השנייה, האחרונה תחת פיקודו של גדי איזנקוט. אבל דווקא השנה האחרונה הציפה הכל. "כל מי שנלחם בקרב יש לו איזושהי דרגה של פוסט-טראומה", הוא מודה. "תמיד היה לי את הדבר הזה, רק שרוב הזמן הוא נמצא לי מאחורה במוח. אבל, נגיד, ריח של אבק שריפה אני לא מסוגל להריח. זה מיד מחזיר אותי לחוויות קשות".
אתה זוכר את הראשונה?
"לאחר שסיימתי טירונות עלינו לתעסוקה בלבנון. אחד מהקצינים הניח את האפוד הרטוב על מתקן חימום. האפוד, שהיו בו רימונים ולבנת חבלה, התפוצץ, ומפקד המחלקה, סגן רונן סופר, נהרג. הוא חטף את הרסיס בעורק הראשי".
וראית את זה?
"כן. אני זוכר ששני הקצינים האחרים שנפצעו היו שרופים לגמרי ודווקא רונן היה נקי לגמרי. זה הלם מוחלט. כחייל שהוא אפילו לא עשרה חודשים בצבא .זה כבד הדבר הזה. או שאתה הולך בקסבה של שכם בלילה, וגשם וחושך, ופתאום מישהו זורק מלמעלה מכונת כביסה כי רוצים להרוג אותך. אני עוד זוכר את רבין ז"ל ודן שומרון הרמטכ"ל מגיעים לכיכר מנרה ברמאללה, הייתי חייל במסלול. לא אשכח את זה, ועמדנו שם, עשינו אבטחה בכל זאת. ורבין אמר לנו אז - כחייל, לא כפוליטיקאי - כל מי שמתפרע וכל מי שיעשה הפרת סדר לשבור לו את הידיים והרגליים".
היית שם? זאת סצנה מכוננת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"זה רגע אחד בשירות של שש שנים וארבעה חודשים. ואני חושב שאנחנו לא מעכלים בזמן אמת את מה שאנחנו חווים. המראות שאנחנו פוגשים וקרבות. זה לא משהו שאנחנו מודעים לו כשאנחנו בני 18-19, אנחנו לא מבינים עדיין את ההשלכות של זה. במהלך השנים דברים לא נעלמים. הם מלווים אותך".
מאז 7 באוקטובר השירות הצבאי שלו מלווה אותו ביתר שאת. "אני זוכר שאשתי העירה אותי ואמרה לי, 'קום, יש מלחמה'. גיסי גר בתל-אביב וכתב שהם במקלט. פתחתי טלוויזיה והדבר הראשון שראיתי זה מחבלים בשדרות ששועטים בעיר ויורים. ראיתי את זה ולא האמנתי. נכנסתי להלם. אני זוכר שעמדתי כמו נציב מלח. קפוא. בוהה במסך. מה קורה פה?"
מה קרה?
"אני לא יודע. יש לי רק שאלות. אין לי תשובות. כל דבר כזה לא נעלם, אתה חייב לקחת את זה בחשבון ולא לשקוע בזה. הרמה של הרגש מאוד גבוהה אצלי. אני בוכה יותר, גם מדברים קטנים בטלוויזיה. פתאום יש לי כאבים רנדומליים בגוף. ידיים, רגליים. נימולים. עקצוצים".
אגב, בשבעה על בנו של גדי איזנקוט היית?
"בטח. התחבקנו. כאב לי הלב עליו. אני זוכר שכולם עמדו בתור כדי לנחם וכשהגעתי לגדי הסתכלתי לו בעיניים ולא היינו צריכים לדבר. והבאתי הרבה עוגות. קודם כל כי זה מנחם. אבל גם כי מה שאני הבנתי על עצמי שכדי לא לשקוע אני צריך להיכנס למטבח".
כי זו תרפיה?
"כי בניגוד לקרב, הוא לא מקום של אי-ודאות, אלא להפך. הכל מאוד ברור. אני יכול להגיד שזה משהו שמציל לפחות אותי באופן אישי".
המתבונן מהצד - ובמקרה של שמו יש הרבה כאלה - לא יזהה עליו את הסערה הפנימית. ביום סטנדרטי של מלחמה הוא משדר חביבות ונגישות מהסוג שנדיר למצוא אצל שפים. אצל שמו הם היו מהרגע הראשון חלק מערכי המותג. מטופח לעילא, מהאפטרשייב היוקרתי ועד לחיוך של מיליון דולר, מהסוג שגורם לך לקבוע מיד תור לשיננית. עונה בסבלנות אינסופית לכל עובר אורח שחייב לשאול משהו. וכאלו, מסתבר, יש הרבה. השנים האחרונות אפו אותו לתצורת השף-קונדיטור של המדינה, לא מעט בזכות השתתפותו בריאליטי הפריים-טיים 'הקינוח המושלם'. גם שם הוא היה על תקן השופט שאוהבים לאהוב. תמיד בגובה העיניים. לא מתחכם. לא מתרשע. רק מטח טילים על חיפה ושרשרת ווטסאפים מילדיו סודקים את הפסאדה הנינוחה, הכמעט-נאיבית שלו. "השנה ראש השנה לא היה כיף. היה חג מתוח", הוא מודה אחרי התעדכנות מהירה בקבוצה המשפחתית. "נסענו לאחי עופר שגר בקריית-ביאליק, שזה כבר אזור טילים! אנחנו כולנו באוטו במחשבות 'יש אזעקה? אין אזעקה?' חלונות פתוחים ברכב. דרוכים. מוכנים לכל דבר".
רואים אצלכם שינויים במכירות בגלל אכילה רגשית בשנה הזו?
"יש עלייה מטורפת במכירות. בעיקר בצריכה של מוצרים יותר מסורתיים, עוגת גבינה אפויה קלאסית, בראוניז. רוגלך. הרבה מוצרים שגם כשהוולט מביא אותם זה מגיע שלם כמו שצריך, וגם עכשיו אם הוא יגיע אלייך הביתה, ואת יצאת החוצה וישימו את זה ליד הדלת, אז השעה הזאת לא תקלקל אותם. והמון אנשים מזמינים פתאום דווקא בשעות שהן לא רגילות. לא למשרדים. לא לישיבה. מזמינים בערב".
אתה גם מרגיש שהייתה לך אכילה רגשית השנה?
"בכל מצב בכל יום נתון היה לי רגע. כמו שאכלתי בשנה הזאת לא אכלתי בחיים. לא כי הייתי רעב. הילדים הלכו לישון, ומצאתי את עצמי בעשר יושב בגינה וקורא הודעות קשות מחברים והחור בבטן גדל וגדל. מה אוכלים? מה שיש. קודם קפה ועוגייה. הלאה. עוגת שמרים שאפית. משם זה מידרדר והולך. וזה לא משהו שחדר כושר בכלל מדגדג".
דווקא השנה בתוך הכאוס ואי-הוודאות העסקים היו מצוינים. לפני כחודש קרן ההשקעות הפרטית גרין לנטרן רכשה כ-60 אחוז מרשת "שמו הקונדיטוריה"- עסק משפחתי ששמו, שני אחיו ואחותו הם כבר דור שני של תפעולו - לפי שווי חברה של 70 מיליון שקל. לא משהו שהוריו של שמו העזו אפילו לחלום עליו כשהקימו קונדיטוריה צנועה בקריית חיים. הוא נבוך כשמדברים איתו על כסף. צניעות היא חלק מערכי המותג שבנה בקפידה. הוא מלווה ב'זאביק דרור אסטרטגיה תקשורתית' בעשר שנים האחרונות ובימים אלה חבר לאור שפיץ ויחד הם מגישים את תוכנית האפיה 'שמו ושפיץ' בערוץ האוכל.
כבר שנים שהוא גר על הכרמל אבל בתוכו יש עדיין חלק מהילד משכונת נווה יוסף בחיפה, זה שטס לחו"ל פעם ראשונה בגיל 23 ומתפלץ לרגעים מהראוותנות הישראלית של 2024. "התהליך התחיל כבר במהלך הקורונה כשקיבלנו כמה פניות (לגבי רכישה) ואחרי בדיקה בסוף הגענו למסקנה אני ואחיי, עופר ויוחאי, שאנחנו עוד לא בשלים למהלך הזה".
"המזל שלי שאני עובד עם האחים שלי. כי באופן טבעי אני נסוג למטבח לדברים שמעניינים אותי. מאזנים ודברים כאלה? זה משע
למה?
"מאוד רצינו לשמור על הפן המשפחתי. בתוך תוכנו עדיין לא הרגשנו בשלים. תמיד הייתה הסתייגות מישהו מכאן אמר זה עוד לא מתאים, אנחנו יכולים לנהל לבד. עשינו את המהלך הזה, רק אחרי שהגענו למסקנה שאנחנו רוצים להתרחב ולהתפתח עסקית, אבל עדיין לשמור על המסורת, על המשפחתיות, זה המהלך הנכון לנו עכשיו, בשנה הזאת. בשנים האלה קדימה הילדים שלנו הולכים וגדלים וכן רוצים להיכנס לעסק".
אז אתה איש עשיר כיום?
"הספקת קצת להכיר אותי. אם מה שהיה מעניין אותנו זה רק כסף אולי היינו פשוט סוגרים את הדלת ולוקחים את מה שיש. אנחנו לא בגיל הזה, לא בשלב הזה, חשבנו מה טוב לעסק".
כמה מהיום שלך אתה ביזנסמן וכמה אתה קונדיטור?
"המזל שלי שאני עובד עם האחים שלי. כי אני באופן טבעי נסוג למטבח לדברים שמעניינים אותי, שאני פורח בהם, שאני בא לידי ביטוי בהם. אחרת אני מאבד עניין. מאזנים ודברים כאלה? זה משעמם אותי".
הוא איש של עבודה. קם כל בוקר בחמש, עושה אימון כושר ומגיע לבסיס-האם של החברה שממוקם בקריית חיים. בחצי הראשון של היום עובר בין המחלקות, שוקולד, בצקים, קצפות. בחלקו השני - חושב על פיתוח של מוצרים חדשים. כל שבוע מבקר באחד מ-14 הסניפים של שמו בישראל. נוקדני ואובססיבי לפרטים קטנים. הוא צפה בעצמו בשינוי הצריכה של המתוק בקהל הישראלי במהלך השנים. "חיפה תמיד הייתה עיר של קונדיטוריות. הונגרים, גרמנים, אוסטרים. המסעדות היו בתל-אביב והקונדיטוריות בחיפה, אז היא די מייצגת את הטעם הישראלי. היו משתמשים המון בסירופ סוכר. זה היה חומר גלם מאוד מרכזי. היום יודעים שכדי שקינוח יהיה מוצלח הוא צריך להיות עם שלושה מרקמים שונים: שיהיה קראנצ'י, פריך; שיהיה קרמי; ושיהיה יותר מאוורר. יכול להיות מוס. יכול להיות לדוגמה מרנג, משהו שייתן לך תחושה, 'הנה עכשיו אכלתי ואני לא מרגישה כבדה'. והוא לא צריך להיות גדול".
איך זה מתיישב עם זה שזה נהיה בייסיק להוציא 300 שקל על עוגת יום הולדת עצומה עם חד-קרן, ליום הולדת ארבע?
"העוגה הזאת של 300 שקל הפכה סוג של סמל סטטוס. אמא שלנו הייתה מכינה לנו עוגה עם ציפוי וסוכריות והיינו משתגעים מזה. מבחינתנו זה היה וואו. תשומת לב מהחוויה הזאת, וזה הוגש רק ביום הולדת".
את הקריירה הטלוויזיונית שלו שמו חייב בכלל לחצי האי סיני. הוא היה אז כבר שף-קונדיטור אלמוני שעבד בעסק של הוריו. בגיל 34, אחרי גירושים שהביאו אותו למשבר רגשי והחזירו אותו לגור אצל הוריו, בהחלטה של רגע נסע לסיני. "הייתי בספינינג והמדריך סיפר לי שהוא היה בסיני וראה את אהרוני. נתן לי את הפרטים של החוף, ארזתי תיק כלי רחצה, שתי עוגות שמרים, שתי קופסאות של עוגיות ולקחתי את הספר 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' וירדתי לסיני. אחר הצהריים הגיע לחוף זוג. מישהי בשם חדווה - בחורה מדהימה-מדהימה - וחבר שלה. ככה תוך כדי, נפגשנו כולנו ביחד בערב. אכלנו בקושי, אין יותר מדי תיאבון בסיני. זה לא בשביל האוכל, זה יותר בשביל החברותא".
תלוי אם מעשנים או לא.
"כן, אווירה. עשינו תה עם הבדואים והוצאתי מהתיק את העוגיות. שאלה אותי חדווה 'מה זה? מי זה?' אמרתי שאני עשיתי. היא ביקשה לקחת כמה עוגיות לעבודה. מה שלא ידעתי זה שהיא המאפרת של אודטה. שבוע אחר כך, בשישי בבוקר, אודטה התקשרה לקונדיטוריה. בעצמה. חשבתי שעובדים עליי".
מצחיק.
"ואז דיברנו והיא אמרה לי, 'טעמתי את המוצרים ואני רוצה להזמין אותך לתוכנית בשבוע הבא. ידברו איתך מההפקה'. ככה, בלי אודישן, בשידור חי. קונדיטוריה לא הייתה קיימת בטלוויזיה עד שלב מאוחר יחסית. תחשבי על תוכניות האוכל ראשונות. מה היה? 'שום פלפל ושמן זית', 'טעמים' של צחי בוקששתר. אחר כך היה את ערוץ האוכל. קונדיטוריה? אף אחד לא חשב על זה. בתקופה ההיא, אצל אודטה, כשהתחלתי לעשות קונדיטוריה בטלוויזיה - הייתי מה שנקרא עוף מוזר. זה היה די חריג. אני באתי ביום חמישי על תקן עוגה לשבת. חוץ ממני לא הייתה אז קונדיטוריה בטלוויזיה. בהתחלה, בשנה-שנתיים הראשונות, זה שידור חי. וזה לא שעשיתי טלוויזיה לפני זה".
מתכון מעולה לפדיחות בשידור. זוכר אחת?
"אני אתן לך דוגמה קלאסית: הייתי כל שבוע לובש משהו שהוא די צמוד, לא כמו היום. אני אז אחרי גירושים ב-2003, יום אחד הלכתי וקניתי בחנות בשם 'כאוס' חולצה די צמודה ובאמצע שלה היא הייתה די מרושתת. הגעתי איתה לתוכנית, לא הגעתי איתה כביטניק, או היפסטר, זה היה נראה די ככה צעיר. לא חוף הים, אבל זה עם איזושהי אמירה. במהלך התוכנית אודטה באה אליי ארבע פעמים למטבח. באחת הפעמים שהיא באה ואני הסברתי לה מה אני מכין - אם אני לא טועה זה היה משהו שקשור לעוגות שמרים - היא התקרבה אליי וצבטה אותי בפטמה. בשידור חי, כן?"
מדהים. ומה היא אמרה?
"וואו, באיזה לבוש באת היום!"
היום זה לא היה עובר.
(מסמיק) "אבל זה היה ממקום הכי אמיתי. הכי קז'ואל. הכי... את יודעת. משהו שלא מתכננים. זה היה מצחיק ועם הרבה הומור וזה נתן צבע".
איך הגבת?
"מאוד הסמקתי כי אני די ביישן".
ומי שמאוד אהב את שמו היה הקהל. הפינה הקבועה שלו אצל אודטה שוורץ ביססה אותו כאוטוריטת אפייה אצל קהל תוכנית הבוקר. הפרסונה הלא-יומרנית שלו בתחום יומרני ומורכב כמו קונדיטוריה הביאה לו בהמשך תוכניות טלוויזיה משלו. גם היכולת הנדירה שלו להנגיש מתכונים שבדרך כלל מאיימים על חסרי ניסיון תרמה להצלחתו הטלוויזיונית. ב-2024, כשלכל שף-קונידטור יש מאפיית בוטיק והתגאות באמירה אישית - לא פעם מגוחכת - המתכונים שלו נראים כשיקוף של אמצע הדרך הישראלית. מצד שני, מי אמר שזה רע? "הוא מצא את המכנה המשותף הכי רחב במובן הטוב של המילה", מחדד קולגה. "הקונדיטוריה שלו לא דגולה, אבל היא באמת בסדר גמור הכי שאפשר. ואולי זה בדיוק מה שהיה חסר בישראל: מישהו שיזהה את המכנה המשותף הזה".
על רקע היותו קונצנזוס, החיבור הטלוויזיוני הנוכחי שלו עם משפיענית הקינוחים אור שפיץ מוכיח את הצורך של שמו ברלוונטיות גם ברשתות החברתיות. בעולם שבו משפיעניות בטיקטוק מכינות פנקייק מנומר במיקרו משלושה מרכיבים, הוא המבוגר האחראי, שלא לומר אולד-סקול. ובעידן שבו שרה נתניהו אופה עוגת ביסקוויטים ואיילת שקד מתגאה ברשתות בחלת מפתח, וברורה התדמית החמימה והמנחמת שהאחרונות היו מעוניינות לנכס (דווקא במקרים האלה יצא להן מנחוס) לא פחות מזה, ברור שאובסס האפייה של הישראלים דורש את שמו יותר מתמיד. אז עכשיו הם באים בעסקת חבילה.
"אור היא בחורה שמעבירה אנרגיות טובות וחיוביות שאי-אפשר שלא להתחבר אליהן", הוא אומר. "אני בכלל מתחבר לדור החדש הזה. מעריץ את היכולת שלהם להעביר מסרים בכמה שניות. אני גם מאוד אוהב את מה שהיא עושה באינסטגרם ואת הכיוון של המתכונים שלה: עוגות גבוהות, ורודות, משהו שמאוד מזוהה איתה ובעיניי זה חלק מהחוזקות שלה. בואי לא נשכח ששנינו הגענו מריאליטי להנחות את התוכנית יחד, אני כשופט והיא כמתמודדת. אני מביא מהניסיון שלי והיא מהעכשוויות, ובעיניי גם מה שעושה את התוכנית".
אמרת עכשוויות אז בוא נדבר קצת על טרנדים. מה הבאזז הנוכחי?
"יש בנטו, שזאת עוגה פשוטה, מצפים אותה ושמים אותה בסוף בקופסה כמו של מקדונלד'ס. זה טרנד מטורף. עוד טרנד זה שמביאים עם כמה חברות עוגות ספוג, שקית זילוף אחת לבנה, אחת ורודה, והן מרכיבות לבד את העוגה. מכניסים את זה לקופסה כמו ביג מק. עוד דוגמה שאנחנו רואים היום זה עוגות קומות, קצת כמו של עוגת חתן כלה, אבל למעלה שמים מה שהילדה אוהבת - נגיד בלט? אז נעל בלט. או פסנתר. אובייקט מבצק סוכר מאוד מרשים. הרשתות באמת מאוד מהירות. טרנדים באים והולכים, אבל אני באמת חושב שהדברים הקלאסיים הם אלו שישארו. מה שגדלנו עליו אי-אפשר לשכוח".
אגב, על מה הטלת וטו? מה הילדות באו ואמרו 'אבא, אני רוצה' ואתה אמרת 'אוקיי, עד כאן'?
"אני מסתכל על הבנות שלי ושומע הרבה לפני יום ההולדת: זאת רוצה לאכול ככה וההיא ככה... תחליטו. אי-אפשר להביא ל-20 בנות כמות שמאתיים נשים ופלוגה בגולני יכולים לאכול ביחד. אבל לא, הן רוצות את זה. אז אני הרבה פעמים שואל, 'אתן בטוחות שאתן צריכות את כל האוכל הזה?!'"
בדיוק.
"ולא צריך!"
