זמן רב עבר מאז שף דייויד פרנקל תיחזק בלהט את תדמית הילד הפרוע של עולם הקולינריה הישראלי באמצעות דילוג בין ברים למועדונים, הופעות תדירות במדורי הרכילות והתבטאויות פרובוקטיביות. אבל מי שיחפש עכשיו את הילד שגירש לפני כמעט עשור את איש העסקים נוחי דנקנר מהמסעדה שלו, ואז רץ לספר לחבר'ה - יתקשה מאוד למצוא אותו. פרנקל מודל 2024 הוא בן אדם אחר לגמרי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
פרנקל (כמעט 41), שף מוכשר שהוביל במשך 13 שנה את מסעדת היוקרה האיטלקית פרונטו, מתגורר כבר שנה הרחק מאוד מהסצנה התל-אביבית, באיביזה - בירת הבילויים והמסיבות של ספרד. הוא הגיע לשם בקיץ 2023, ותיכנן להיות על הקו שבין פרונטו לבין מסעדת “לילה” שהקים כמה שנים לפני כן במרכז התוסס של האי. אירועי 7 באוקטובר שינו את כל התוכניות, ובימים אלו מסתיימת רשמית השותפות של פרנקל במסעדה הישראלית הנחשבת.
בשנים האחרונות הנמכת פרופיל. פחות אינסטגרם, פחות ראיונות לתקשורת, פחות אירועים מסוקרים. מה גרם לשינוי?
"כשהגעתי לפרונטו בגיל 27 כל הזרקורים היו עליי. זה היה עידן שבו השפים התחילו להיות פרסונות. כתבות בעיתונים הפכו אותנו לרוקסטארים. עשו לכבודנו מסיבות שבהן היינו הכוכבים הראשיים. היה בזה משהו מאוד מרגש, אבל בעיקר מבלבל בגיל כזה. הרבה פעמים שפים, וגם אני ביניהם, שוכחים מה המטרה האמיתית שלהם. לכל אחד היו את רגעי השפל שלו ואת הטעויות שעשה".
4 צפייה בגלריה
דייויד פרנקל. "הרבה פעמים שפים, וגם אני ביניהם, שוכחים מה המטרה האמיתית שלהם"
(צילום: איליה מלניקוב)
ושלך היה הגירוש של דנקנר מהמסעדה, בטענה שהיה גס רוח לצוות?
"נפלתי חזק עם הסיפור של דנקנר. הייתי אז פעיל ברשתות החברתיות, ובאותה תקופה רציתי כמה שיותר לפרוץ ולקבל חשיפה. רציתי שיראו אותי בטלוויזיה ושיידעו מי אני. אחרי הסיפור עם דנקנר ניסיתי להצניע הכל. מאז, כמעט כל דבר שפירסמתי היה קשור אך ורק לדברים מקצועיים. סירבתי לכתבות שרצו לדבר בהן על החיים האישיים שלי, כי נכוויתי מאוד מהאירוע".
לזכותך ייאמר שהתנצלת כמעט מיד.
"אני יודע שעשיתי טעות. כמות הרפש שקיבלתי ברמה האישית, מטוקבקיסטים, מלקוחות ומאנשים שאני מכיר, הייתה גדולה מאוד. הרגשתי שיצרתי סערה בכוס מים, ואמרתי לעצמי שאני לא צריך את כל זה כי אני יודע להתפרנס, יודע לעבוד. אני לא איזה סלב שצריך את החשיפה הזאת בשביל עוד תוכנית ריאליטי. הרבה אנשי מקצוע שרצו להביא אותי לטלוויזיה אמרו לי שאני לא מספיק מביא מעצמי באינסטגרם. הם צודקים, זה נכון, כי היום זה לא חשוב לי ולא מעניין אותי. אני רוצה לדבר על מתכונים ועל חומרי גלם.
"בתקופה ההיא הייתי ילד מתלהב והייתי צריך להיות רגוע וצנוע יותר. היום אני בוחר שלא להגיב לכל דבר. יש דברים חשובים שנכון להגיב עליהם ויש דברים שלא צריך להתרגש מהם. פעם הייתי מתרגש מכל דבר".
אבל זה לא רק האירוע עם דנקנר. בפעם האחרונה שהתראיינת לעיתון הזה סיפרת על זוגיות שהייתה לך עם חשפנית.
"אמרתי דברים מטופשים וחשפתי דברים אישיים בכתבה ההיא. היום לא הייתי עושה את זה. לא הייתי חושף דברים כל כך אינטימיים שיכולים לפגוע במישהו אחר. היום גם לא אלכלך על קולגות שלי כמו שליכלכתי אז. אבל כל אלו הם משהו שהייתי צריך לעשות כדי להגיע למי שאני היום".
הוא נולד וגדל בקריית טבעון. אחרי שירות צבאי כלוחם בסיירת עבר לתל-אביב ומיד השתלב בטופ של עולם המסעדנות. הוא עבד במסעדות כמו אורקה של ערן שרויטמן וכתית של מאיר אדוני, וגם במסעדות נחשבות מעבר לים - מוגריץ בספרד, פר-סה בניו-יורק ואפילו עשה סטאז' בנומה בדנמרק - שנחשבה למסעדה הטובה בעולם.
בשנת 2011 הוא הגיע למטבח של פרונטו - מעוז הברנז'ה שהקים המסעדן רפי אדר בסוף שנות ה-80, כשנה אחרי שהמסעדה עברה מרחוב נחמני לרחוב הרצל. "בסופו של דבר חייתי בלו"ז יומי קבוע שבו אני קם בבוקר, עושה כושר, מגיע בצהריים למסעדה ועושה סרוויס, יוצא להפסקה של שעה-שעתיים וחוזר לסרוויס ערב. ככה חיי נראו יום-יום במשך 13 שנים. בסופו של דבר הייתי עושה שני סרוויסים בערב במשך שישה או שבעה ימים בשבוע".
אתה מכנה את פרונטו מפעל חייך. אז למה עזבת בעצם?
"באוגוסט לפני שנה עברתי לאיביזה בידיעה שיש לי מספיק ביטחון במסעדה בארץ, ושאני יכול להמשיך לתפעל אותה מרחוק. תיכננתי לבקר בפרונטו כמה פעמים במהלך החורף, כשנגמרת העונה באיביזה, ואפילו לא תיכננתי להשכיר את הדירה שלי לתקופה ארוכה. לא דמיינתי שאנתק בצורה כזאת את הקשר שלי עם תל-אביב, אבל כשהתחילה המלחמה הבנתי שאין לאן לחזור".
למה הכוונה?
"בהתחלה המסעדה נסגרה, כמו כל המסעדות בארץ, ואצלי התחיל איזשהו שינוי בתפיסה. כשפרונטו נפתחה שוב בדצמבר כבר לא היה ווליום גבוה של עבודה, וזה הצטרף לשנה שקדמה למלחמה, עם כל ההפגנות, שגם לא הייתה משהו. נוצר מצב שלא נשאר מספיק 'בשר' בשביל שאוכל ליהנות מהעסק מבלי לעבוד בו במשרה מלאה. כן קיוויתי שהמסעדה תעבוד ואוכל להמשיך להיות שותף, אבל זה לא קרה - וקיבלתי את זה. זה הגיוני, בסופו של דבר. החלטתי לקחת צעד אחורה ולתת לפרונטו להמשיך בלעדיי. השארתי שם צוות צעיר ונאמן עם הרבה כישרון, וסגרתי את הפרק הזה בחיי. החלטתי לא לחיות על הקו, אלא לעבור לגור באיביזה. הבאתי לשם את הכלבה שלי ומאז אני שם".
את המהלך הזה של פרנקל לא הובילו רק נסיבות חיצוניות, אלא שינוי פנימי עמוק. "כבר כשנסעתי לאיביזה בהתחלה, בקיץ שקדם למלחמה, הבנתי שלא אחזור לעבוד בפרונטו כמו שעבדתי קודם. הדרך שבה עבדתי לא הייתה לי בריאה ברמה הנפשית, כבר היו סימנים לדיכאון".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הייתי על רכבת הרים של ריגושים. נוצרה יציבות במסעדה וגם אצלי בחיים האישיים, אבל היא הייתה בנויה על זה שהתמכרתי לעסק ולא עזבתי אותו. הייתי שם מהבוקר ועד הערב. בקורונה אמרתי לעצמי שלא אחזור לאותה קונסטלציה של עבודה ואשים את חיי האישיים במרכז, אבל דקה אחרי הקורונה מצאתי עצמי שוב עובד בלי סוף".
בלי חופשות?
"היו לי חופשות שנתיות למסעדה באיביזה. הייתי נוסע לפתוח שם את העונה, וכל שנה הייתי טס לפסטיבל ברנינג מן בנבדה. אז עבדתי נורא קשה והייתי פשוט חי מחופשה לחופשה. התחלתי להיכנס לדיכאון ולשגרה שדיכאה אותי, גם ברמה היצירתית וגם ברמה האישית. הייתי עצוב ומוטרד רוב הזמן, או מכסף או מהעסק או מהזוגיות, שגם היא דעכה אחרי כמה שנים".
"כבר כשנסעתי לאיביזה בהתחלה, בקיץ שקדם למלחמה, הבנתי שלא אחזור לעבוד בפרונטו כמו שעבדתי קודם. הדרך שבה עבדתי לא הייתה לי בריאה, כבר היו סימנים לדיכאון"
7 באוקטובר בטח לא תרם לשיפור ההרגשה שלך.
"ברור, אבל היה לי קשה בארץ עוד לפני המלחמה והיה לי חשוב לשנות משהו באורח החיים שלי. רציתי להתנתק קצת ממה שקורה כאן. כשהתחילה המלחמה היו לי רגשות מעורבים; מצד אחד הרגשתי כאילו נטשתי את המדינה, הייתי לוחם בסיירת ובמשך שנים עשיתי מילואים, אז עלו בי רגשות אשם כשראיתי חברים הולכים להלוויות, יוצאים לרחובות להפגין, מתגייסים למילואים. זו הרגשה מחורבנת לראות את הכל מהצד כשאתה בחו"ל ולדעת שאתה לא תורם.
"מצד שני, עזבתי את ישראל כי בחרתי להתמקד באושר שלי. ידעתי שאם אני חוזר לארץ אין לי פרנסה כי המסעדות סגורות והיה ברור לי שאיכנס שוב לדיכאון. פשוט בחרתי לשים את עצמי בעדיפות ראשונה. עם כל הכעס והסלידה שיש לי מאיך שהמדינה שלנו מתנהלת בשנתיים האחרונות, יש לי חיבור ואהבה לעם ישראל, נולדתי כאן וגדלתי כאן. עם ישראל זה עם מדהים, אבל כרגע אני לא יכול לקחת חלק בדבר הזה, אני לא יכול לחיות במדינה שבה אני קם בבוקר וקורא בעיתון את הדברים ההזויים שקורים כאן".
ובעתיד?
"כרגע אני באיביזה אבל הרומן שלי עם ישראל לא נגמר. אולי יום אחד אחזור, אולי לא".
עכשיו, מי שהיה אחת ההבטחות הגדולות של המטבח הישראלי העכשווי מתמקד אך ורק ב"לילה". הוא הקים אותה לפני חמש שנים, בעיצומה של הקריירה התובענית בפרונטו, עם חברו, אורן הקנין (לשעבר הבעלים של מסעדת אריא התל-אביבית). לילה היא מסעדה שמתפקדת גם כבר, עם אווירה שמסלימה בלילות למסיבה פרועה, כמיטב המסורת של איביזה. כל זה קורה, כמובן, רק בקיץ. אחרי אוקטובר יוצאים באי לתרדמת חורף עד להתעוררות באפריל.
למרות שהמסעדה שלו ממוקמת בחו"ל, פרנקל מעולם לא היה מסוג השפים שמסוגלים לשלוח זרועות תמנון ברחבי הגלובוס. "אני מסתכל על שפים אחרים שיש להם כמה וכמה מסעדות ושמח בשבילם שמצאו אדם שיריץ את הסרוויסים ואת המסעדה והם יוכלו לנהל את כל הסיפור מלמעלה. אני לא הצלחתי לעשות את זה".
למה?
"היו לי סו-שפים מדהימים וכאלה שסמכתי עליהם, אבל לא הצלחתי באמת לנהל את הסיפור הזה כשאני משגיח מרחוק. בשביל זה צריך לא רק סו-שף טוב, אלא גם שכל המערכת תעבוד כמו שצריך. אישית לא יכולתי לנתק מגע מהמסעדה, הייתי מחובר רגשית לפרונטו ואני עדיין מחובר אליה. היה קשה לי לתת למישהו אחר לקחת את ההחלטות במקומי".
4 צפייה בגלריה
אסף גרניט. "לא מקנא באף שף שיש לו כוכבים. אני מאוד מאושר ושמח בחלקי"
(צילום: תמי בר ישי)
אתה מקנא היום בשפים כמו אסף גרניט או גלעד פלד, שקיבל עכשיו שני כוכבי מישלן?
"אני לא מקנא באף שף שיש לו כוכבים. כוכבים זה לא רק כיף, זו אמנם הכרה בעבודה הקשה, אבל לא הייתי מתחלף איתם. אני מאוד מאושר ושמח בחלקי.
"יש ימים שבהם אני מסיים לעבוד, הולך למסיבה, פוגש אנשים מכל העולם ואומר לעצמי 'אם הם היו יודעים איך אני חי הם היו מקנאים בי'. אני נהנה מהחיים שלי ולא הייתי משנה בהם שום דבר. אם הייתה לי מסעדה עם שני כוכבים, הייתי משועבד לה. מושיק רוט אמר לי פעם שאני השף היחידי בארץ שבאמת מגיע לו מישלן, ושאם אני רוצה את זה אצטרך לעזוב את איביזה ולהיות רק בפרונטו. הירהרתי אז על החיים שלי בתל-אביב והבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה יותר, לא יכול להעביר עוד עשור שבו אני עובד בצורה כזו אינטנסיבית".
ובכל זאת, יש פה פספוס גדול.
"כן, יש בי תחושת החמצה. בתחילת הקריירה חלמתי על מישלן ועל הכרה בינלאומית ובאיזשהו מקום פיספסתי את זה. רציתי להגיע לפסגות בינלאומיות, ולא הגעתי לשם, זה קרה גם כי הפסקתי להשקיע בזה. לא התעסקתי בשיווק וביחסי ציבור, ובשביל להגיע למקומות האלה צריך לעבוד חזק על איך אתה נראה מבחוץ. אם הייתי עושה את העבודה הנדרשת אני מאמין שכן היינו נכנסים ל'50 בסט' (תחרות בינלאומית שנערכת גם באפריקה ובמזרח התיכון), אבל זו הייתה בחירה מודעת שלי. במרדף הזה יש משהו מאוד מעייף".
"בתחילת הקריירה חלמתי על מישלן והכרה בינלאומית. רציתי להגיע לפסגות בינלאומיות ולא הגעתי לשם, זה קרה גם כי הפסקתי להשקיע בזה. במרדף הזה יש משהו מאוד מעיי
אפרופו קנאה, אתה מעיד שבעבר ליכלכת על קולגות. איך היחסים שלך עם שפים ישראלים אחרים?
"נשארו לי הרבה חברים מהמקצוע שאני בקשר קרוב איתם, כמו מיכאל גרטופסקי ממסעדת מיכאל בלימן, תומר טל שהיה השף של ג'ורג' וג'ון, מוטי טיטמן ממלגו ומלבר, יובל בן נריה, ארז קומרובסקי וחיים כהן. אין היום אף אחד שאני לא בטוב איתו, אני אוהב ומעריך את כולם. מה שקרה בשני העשורים האחרונים בקולינריה הישראלית זה משהו ששייך לכולנו, אנחנו האנשים שעיצבו פה תרבות קולינרית חדשה.
"כשהייתי שף צעיר העיתונאים מצצו מאיתנו כל פיסת מידע שיכולה הייתה לייצר כותרת, ואנחנו זרמנו עם זה וגם נהנינו מזה באיזשהו מקום, אז היה קל ללכלך על אחרים. היום אני מבין שאת האגו שמתלווה למקצוע צריך לדעת לנווט למקומות נכונים. ליצירה במטבח, לא למה שעושה מישהו אחר".
הפרידה מפרונטו, הוא מעיד, הייתה קשה אך לא טראומטית. "בגלל שזה לא נעשה בבת אחת זה הקל על התהליך. זה כמו בזוגיות, כשמחליטים להתנתק או לקחת פסק זמן ואז כל אחד עובר לבית משלו אבל שומרים על קשר שלאט-לאט הולך ודועך. נכנסתי לפרונטו כילד בן 27 בלי הרבה ניסיון. בזמנו חשבתי שיש לי המון ניסיון, אבל רק בדיעבד אני מבין שלא ידעתי שום דבר.
"וכן, התהליך שקרה בשנה האחרונה לא היה פשוט, כי פרונטו הייתה מפעל חיי ופאר היצירה שלי, למרות שהייתה קיימת הרבה לפני שהגעתי לשם. כל מה שיצרתי בפרונטו היה ממקום אישי, וזה רק הלך והתהדק עם השנים. בסוף זו הייתה הגשמת כל חלומותיי, יצרתי שפה ברורה למקום, הכשרתי הרבה טבחים שעברו דרכי וגם נקשרתי לטבחים, ללקוחות ולחלל הזה, שיצר הרבה רגעים קסומים".
גם את חיי ההוללות כרווק תל-אביבי נחשק עם אקסיות מפורסמות כמו אפרת גוש ואפרת אנזל, פרנקל החליף בזוגיות קבועה ויציבה עם ונסה החצי-ספרדייה-חצי-שוויצרית, שהכיר באיביזה. יחד הם מגדלים כלבה בחלק הכפרי של האי, מוקפים טבע יפהפה. "בשנה האחרונה אני מרגיש שאני כאילו חי במעין חופש", הוא מודה, "החיים של שף ומסעדן בישראל תובעניים מאוד. כאן באיביזה לא מדברים כל היום על כמה קשה לי בעסק, אלא על אמנות ועל מוזיקה. זה לא אומר שבאיביזה לא קשה בכלל, אבל יש בלאנס בין המנוחה לבין העבודה. אני עדיין בהילוך גבוה ועובד הרבה שעות ביום, אבל האווירה וצורת החיים בתל-אביב היו לא מאוזנות בכלל עבורי. גם כשהייתי בחדר כושר וגם כשביליתי עם חברים או עם משפחה הרגשתי שאני כל הזמן עובד.
"באיביזה אני מצליח לנתק את העבודה מהחיים האישיים. קודם כל אני חי בטבע ולא בתוך עיר. זו לא הביצה התל-אביבית, שבה כולם מכירים את כולם וכולם מרגישים חופשי לפנות אליך בכל שעה - בין אם זו בקשה למקומות במסעדה, עובד שצריך עזרה או השותף שלך. פה יש חלוקה ברורה. אני חי בצורה הרבה יותר מאוזנת ואני מרגיש את זה בכל דבר. היו לי רעשים בראש, הייתי שותה למוות, עושה סמים ומנסה לשכוח ככה את הצרות שלי, אבל אז הייתי קם בבוקר למחרת ומתחיל הכל מחדש. כשאתה חי בצורה מאוזנת אתה לא מחפש את הסטלה ואת הריגוש, אתה פשוט חי את החיים ונהנה מהם. אני עדיין שותה מדי פעם כוס יין ויוצא לחופשות קטנות, אבל זה לא מרכז החיים שלי וגם לא הדבר הכי טוב שקורה לי. אני יכול להיות מאושר מטיול עם הכלבה שלי בנוף המטורף. זה גורם לי אושר. היום אני גם הרבה פחות מוטרד ממה שקורה בעסק".
4 צפייה בגלריה
פרנקל במסעדת לילה באיביזה. "לא חושב שאני ממצה את הפוטנציאל הקולינרי שלי"
(צילום: אסף קרלה)
ומה לגבי הסיפוק מהעבודה? בסופו של דבר לילה היא גם בר, לא מטבח עילי, אתה מרגיש שאתה ממצה את היכולות שלך שם?
"אני לא חושב שאני ממצה שם את הפוטנציאל הקולינרי שלי, כי זה אוכל פשוט וטעים ומותאם לקהל המקומי פה. אנחנו מגישים כאן סיגרים, חומוס, עראייס, כרובית עם טחינה, חציל עם יוגורט. זה אוכל שהולך טוב עם אלכוהול, אבל זה לא בישול גבוה. אני חושב שעדיין יש לי את הכלים להגיע לכוכב מישלן, אבל כרגע אני שם את החלום הזה בצד ואת התשוקה להגשים את עצמי מקצועית בצד, ומתמקד בדברים אחרים. היום, כשאני חושב על המסעדה אני יותר חושב על ביזנס מאשר על להגשים את כל החלומות שלי. בשבוע הבא אני טס למיאמי לבשל אצל מישהו בבית במשך חודש. זו חוויה - אבל גם פרנסה".
השבוע עלו לכותרות גילויי אנטישמיות באירופה. גם אתה חווית משהו כזה?
"באיביזה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא נושא מרכזי. יש פה הרבה תיירים, והם מגיעים לכאן עם הדעות שלהם. הגיעו למסעדה שלי ערבים מערב-הסעודית, מלבנון, מהאמירויות או מטורקיה, אבל הם קיבלו את זה שאנחנו ישראלים, וגם היו כאלה שהחמיאו לי על האוכל. לפעמים הנושא הפוליטי עלה בקצרה והיו כאלה שגם הביעו אמפתיה לטבח. אבל הייתה הבנה ברורה שאלו מלחמות של ממשלות ושל מנהיגים קיצוניים, ולא שלנו.
"היה מקרה אחד, שהתיישב זוג מערב-הסעודית והם שאלו את אחד המלצרים למי שייכת המסעדה, וברגע ששמעו שאנחנו ישראלים - הם קמו והלכו; היה מקרה שלקוח עשיר מערב-הסעודית ביקש לקרוא לשף וממש פחדתי שישאל אותי מאיפה אני, זה היה עם הכניסה של צה"ל לרפיח ואלו היו ימים טעונים בתקשורת הבינלאומית. אבל כשאמרתי לו שאני מישראל, הוא קם וחיבק אותי. זה שיש ערבים מוסלמים שחיים בעולם ואין להם בעיה עם ישראל או עם יהודים זו לא הפתעה גדולה, אבל זה גם לא מה שנותן תקווה לשלום במזרח התיכון. בכל מקרה, אני לא נכנס לעימותים פוליטיים".
לסיום, חייבת לשאול איך זה מרגיש, חצי שנה חופש בשנה.
"זה משהו חדש בשבילי. החורף האחרון היה הפעם הראשונה שלא עבדתי. בהתחלה זה מלחיץ שסדר היום אוורירי, אבל זה לא רק בלי תעסוקה - אלא גם בלי הכנסה. בהתחלה זה מטריד, כי תמיד חשבתי איך אוכל להתפרנס באיביזה בחורף, אבל לומדים לחיות אחרת. אורח החיים שלי השתנה והמחשבה שלי בנוגע להוצאות השתנתה. בחורף הזה היה לי זמן לעשות גם מדיטציה וגם יוגה, ובזכות זה הצלחתי לנהל את הרגשות טוב יותר וללמוד להגיב ללחץ.
"אם בקורונה נכנסתי לסטרס של איך נתפרנס ומה יהיה וזה עורר בי תחושות לא טובות, אז כשהתחילה המלחמה וכל התוכניות השתנו, ידעתי לנהל את הסיטואציה בצורה טובה יותר. בחורף הייתי צריך לבשל ארוחות פרטיות לאנשים ולעשות אירועים פרטיים בבתים, שזה משהו שלא הייתי עושה פעם, בטח לא משהו שדמיינתי את עצמי עושה כשהייתי שף במסעדה בתל-אביב.
"גם סדר היום שלי השתנה. מטייל בטבע, עושה יוגה, קונה ירקות בחווה, מבשל בבית. זה אולי לא עשירית ממה שהייתי עושה ביום אחד בתל-אביב, אבל אני עושה את זה בצורה נוכחת. אני מכין תה ומתרכז בקילוף הג'ינג'ר, ואני מוצא את עצמי הרבה פחות עסוק במה שקורה מסביב. זה נותן לי שקט ושלווה שלא היו לי הרבה מאוד שנים".
