לפני שלושה שבועות הוסיף ניב גלבוע לרזומה שלו הישג לא צפוי: להיות האיש שהצליח להוציא את השף ארז קומרובסקי מהכלים. עבור גלבוע זו עוד גולגולת על החגורה המטפורית שלו, בשביל קומרובסקי היה זה שידור חוזר בתוכנית 'הצינור'. ביקורת שעשה גלבוע בשווארמייה של השף - כולל שקילה של המוצר, ומחמאות דוגמת "מזעזע, מנה מעליבה, אין אפילו לימון" - הספיקה כדי שגלבוע ימצא את עצמו במעמד שליפת העצם של עצמו. "שנים ניב גלבוע מתהלך כחבית רפש ומשפריץ רוע ודברי שטנה קולינריים לכל עבר", כתב השף באינסטגרם שלו, ואז הגביר את האש. "איש קטן, חסר עמוד שדרה אנושי ורעבתן סנסציות זולות שמכור ללייקים", כינה את המבקר , "שהביא כל כך הרבה נזק לתעשיית האוכל שלנו, ופוגע שוב ושוב בטבחים ובמטה לחמם". הוא סיים בתובנה ש"הגיע הזמן שמישהו יגיד את האמת הפשוטה - האיש הזה חף מכל הבנה קולינרית ומכל אינטגריטי מקצועי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
הפוסט של קומרובסקי הפך במהירות ויראלי. ענף המסעדנות הישראלי, כחוש ומורעב משנים של קורונה ומלחמה זכה להתענג על רגע של נורמליות: סכסוך עסיסי בין שף מוביל למבקר מסעדות שנוי במחלוקת. הפוסט העלה שוב לדיון את הסגנון המתלהם של גלבוע. אבל קומרובסקי בעיקר מעוניין כעת לשים את הפרשה מאחוריו. בעולם המסעדנות הישראלי חובב הקטטות הוא הצליח לבנות קריירה כאחד מבכירי השפים המקומיים בלי להיגרר למהלומות מילוליות עם קולגות ברשתות החברתיות. גם תחקיר שטען להטרדות מיניות מצידו - ונגמר בלי כתב אישום - חילץ ממנו רק תגובה מדודה. שעכשיו הוא בעיקר נבוך, גם מתשומת הלב אבל אולי גם מאיבוד השליטה הנדיר שלו. את העלבון הוא מתעקש שהשאיר מאחוריו. " זה היה קצת יותר מדי", הוא מודה השבוע. "ואני חושב שבאמת היו צריכים לשים לזה סוף, אבל באמת, ברגע שכתבתי את זה שמתי את זה מאחוריי".
כשאתה אומר "זה" אתה מתכוון לגלבוע באופן כללי, לסגנון הבוטה שלו, או אם לצטט אותך לזה "שהאיש הזה חף מכל הבנה קולינרית"?
"קודם כל, ביקורת מסעדות זה לא זירת גלדיאטורים ברומא. לא צריך דם כל הזמן. ואני בן אדם חזק, אי-אפשר לגמור עליי בביקורת כזאת, אבל יש אנשים צעירים שמתחילים בתחום וכואב הלב עליהם. מדובר בבני אדם, בתקוות שלהם, בחיים שלהם, בכסף שלהם. ביקורת אוכל יכולה להיות דבר חיובי, וביקורת יכולה להיות אנושית, וביקורת יכולה להיות גם לפעמים... לא טובה, אבל צריך להראות את מה שאפשר לעשות, ואיך אפשר לתקן".
לא הבנתי.
"לא צריך הכל לעשות חרבו דרבו ואודרוב-אודרוב, מלחמה! צריך להיות אלגנטי בחיים האלה".
הבנתי. אגב, אחרי הפוסט שלך גלבוע הגיב ב"בוקר טוב לך, מסתבר שהתעוררת, שנה וחצי אחרי, אל תתקמצן". שמעת ממנו באופן אישי?
"לא".
אם הוא היה יוצר קשר, היית מזמין אותו לביקורת חוזרת?
"אם הוא היה יוצר קשר, הוא לא היה כותב ולא היה מתנהג כמו שהוא מתנהג. אבל זה מתחת לכבודי לדבר עליו, אני גם לא רוצה לתת לו כוח. בואי, הוא לא חשוב מספיק".
דברים שאומרים מסעדנים ושפים על ניב גלבוע: לא חשוב מספיק. לא מבין באוכל. לא מבין במסעדנות. לא יודע להתנהג. לא יודע להתבטא. לא יודע לבקר. לא יודע לדבר. לא ראוי. ועדיין, כבר שנים שמסעדנים ושפים נובחים והשיירה של גלבוע עוברת וצוברת מעריצים צעירים. האחרונים סוגדים לפרסונה הנוקדנית של גלבוע, איש שעיצב ארגז כלים מקורי לבחינת מסעדות: מאובזר בטיימר הוא לוקח זמנים למלצרים, מתפלץ מיין בטמפרטורת החדר הישראלי ומתפלץ באופן כללי מהחפיפניקיות המקומית.
בעידן שבו מה שחשוב הוא לא מה חושבים עליך אלא אם חושבים עליך ואם יאייתו את שמך נכון בגוגל המותג ניב גלבוע מתחזק מכל עלבון או סכסוך, וכאלה יש בשפע. רשימה חלקית: דין, אח של בר רפאלי ומסעדן; טבעונים שגלבוע הוציא מאיזון כשנאם נגד חוק להאבסת אווזים בעודו מתענג על פטה כבד; בעלי המסעדה המיתולוגית 'המחבוא של אדי' באילת, שם גלבוע סיכם את החוויה תחת הכותרת "המסעדה שגרמה לי לירוק את האוכל", ובהמשך התנצל; מתכון שהעלתה בטיקטוק הבשלנית החובבת קורין גדעון חטף תגובה חד-משמעית "זה נראה כמו משהו שמוציאים מהגוף".
כיום הוא מגיש את התוכנית 'מדד גלבוע' ב-i24, אבל את עיקר פרסומו הוא גורף מנוכחות דיגיטלית ברשתות החברתיות, שם יש לו עשרות אלפי עוקבים. בעבר גם ערך מפגש מעריצים והעביר קורסים למבקרי מסעדות. אפשר - ורצוי - להתווכח על הסגנון ועל מידת ההשפעה של גלבוע, אבל ב-2024 ברור שאין עוד מבקר מסעדות - או מבקר תרבות פופולרית מכל סוג שהוא - בישראל עם נוכחות דיגיטלית כזו, או עם מספרי עוקבים דומים. אין גם עוד מבקר שרבים אוהבים לשנוא. עמית אהרנסון, עיתונאי אוכל ותיק ומגיש הפודקאסט 'מדברים מהבטן' ממצב את התופעה: "על היכולת לקחת את הדיבור על אוכל ולהפוך אותו למשהו שהוא פופי, ויראלי, על זה אני מסיר בפני גלבוע את הכובע. אבל האם זה דיבור על אוכל בכלל?"
נו?
"זאת השאלה האמיתית".
במסלול המקצועי שלו יש את כל התחנות ההכרחיות לאיש בתקשורת הממוסדת: הוא נולד וגדל בשכונת נווה אביבים. אמו היא הסופרת והעורכת שולמית גלבוע ואביו היה ראש החוג לפילוסופיה של החינוך במכללת לוינסקי לחינוך. בצה"ל שירת ב'במחנה', מילא תפקיד כמגיש ועורך בגלי צה"ל, ראש דסק בעיתון 'חדשות' ז"ל. בהמשך ערך את מהדורת חדשות השבת של אושרת קוטלר בערוץ עשר (היום 13) והיה אחראי על מבזקני הערוץ. הרומן שלו עם ביקורת מסעדות התחיל ב-2009, בעקבות ארוחות צהריים שלו עם איש התקשורת אורי רוזן. גלבוע היה מחזיר מנות סדרתי, מאלו שהפכו טרטור מלצרים לאמנות. רוזן קלט את הפוטנציאל, והימר. התוצאה: פינת ביקור המסעדות של גלבוע בתוכנית 'לילה כלכלי' בערוץ עשר שבראה אותו מחדש.
אחרי תשע שנים הוא ארז את הפרסונה והלך לעשות לביתו, כלומר רתם את כישוריו הביקורתיים עבור חברת אשראי. בראיונות גלבוע התעקש שניתנה לו אוטונומיה מלאה והתנגד להגדרת המיזם כתוכן שיווקי. בכלל, אתיקה היא ערך שגלבוע מזכיר בכל ראיון: "אתיקה מבחינתי זה קודם כל לשלם, לא לבוא לאכול בחינם", היא מנטרה אהובה עליו במיוחד. לגלבוע חשוב להצהיר שהוא משרת את הקהל, שהוא אחד מהם. אבל כמה אתה אחד מכולם כשהפנים שלך מוכרות לכל מסעדן? אהרנסון: "הוא מציג את עצמו כאחד האדם. אבל הבן אדם מגיע בתיאום, עם צוות צילום, מסעדה שמקרקרת סביבו, אז הוא יכול להגיד עד מחר שהוא משלם על הכל. ואני גם מאמין לו שהוא משלם אבל זה לא משנה, החוויה שהוא מקבל לא דומה בשום צורה לחוויה שכל סועד אחר מקבל. אגב, זה גם נכון לגבי מבקרי מסעדות אחרים כיום בארץ. האנונימיות של מבקרי מסעדות מתה מזמן".
"הוא מציג את עצמו כאחד האדם. אבל הבן אדם מגיע בתיאום, עם צוות צילום, מסעדה שמקרקרת סביבו. החוויה שהוא מקבל לא דומה בשום צורה לחוויה שכל סועד אחר מקבל. זה גם נכון לגבי מבקרי מסעדות אחרים כיום בארץ, האנונימיות שלהם מתה מזמן"
עדיין אפשר לפחות לנסות, אם לצטט את קומרובסקי, להיות אלגנטי. קרייג קלייבורן, האב הרוחני של ביקורת המסעדות באמריקה, טען שמבקר צריך להופיע במסעדה ללא התראה מוקדמת ולשמור ככל האפשר על אנונימיות. רות ריישול, אחת ממשיכות דרכו ב'הניו יורק טיימס', הייתה מגיעה לסעוד עם פאה. בעיתונות העברית מבקרי מסעדות בעבר לפחות התאמצו להסתיר את זהותם. עמוס קינן חתם כלוקולוס. מנחם תלמי חתם מאו"ל (מנחם אוהב לאכול), רנה מוקדי חתם ר.איסטניס, אהרוני שהחל ככותב חתם כמרדכי פטיפור ואפילו בעלון השבת 'מצב הרוח' גייסו לתפקיד את הח"כ לשעבר שאול יהלום.
שף ותיק נותן כדוגמה הפוכה את דניאל רוגוב ז"ל, שמו הבדוי של דיוויד ג'ורוף, המבקר האלמותי של עיתון 'הארץ' שחרץ גורלות במשפט שבו קבע "בכוונתי לשוב לפה/ לא לשוב לפה". "ג'ורוף היה בדאי מוחלט והיו איתו בעיות אתיקה, אבל מרושע הוא לא היה", הוא אומר השבוע. "הוא כתב הרבה שטויות אבל הוא פיצה על זה באנטרטיינמנט. הוא בעיקר ידע לספר סיפור: אחד הזכורים היה שהוא היה במונקו ורצה לקפוץ לאלן דיקאס, אז הוא נכנס והזמין חצי תריסר אויסטרים ורמי מרטן וישב במרפסת. אגב, אין במסעדה הזו מרפסת".
מצחיק.
בכל מקרה, דיקאס הגיע ואמר: "דניאל, חשבתי שאנחנו חברים, מה אתה מתגנב ככה למסעדה?" ואז בארבע בבוקר הוא נכנס לבר ובחורה יפהפייה אמרה, אתה אוכל את הפייבוריט דיש שלי! ונתנה לו כרטיס ביקור והזמנה למסיבה ומי זו הייתה? קרוליין, נסיכת מונקו! הסיפורים האלה פיצו על כל החסרונות שלו".
4 צפייה בגלריה
אהרוני. "הרבה פעמים מסעדנים מתלוננים על מבקרי מסעדות שהם לא מבינים. אבל אפשר להגיד את זה גם על לא מעט שפים, ככה שמאזן האימה בין הצדדים נשמר"
(צילום: ענת מוסברג)
אהרוני, אוטוריטה ושף שראה כמה וכמה מבקרי מסעדות בחייו, חושב שבשורה התחתונה המבקר תמיד ינצח, גם בעידן הרשתות החברתיות. "הרבה פעמים מסעדנים נורא מתלוננים על מבקרי מסעדות שהם לא מבינים. אפשר להבין, אבל אפשר להגיד את זה גם על לא מעט שפים, ככה שמאזן האימה בין הצדדים נשמר. איפה האיזון הזה לא מתקיים? המהלומות ההדדיות האלה, כמו במקרה של ארז קומרובסקי. הוא פרק את התסכול שלו על המבקר, וזה בסדר. עלבון הוא דבר לגיטימי. אבל בדרך כלל המבקר הוא בעל הכוח, לא משנה מה וכמה הוא יודע".
"אני לא חושב שיש תנאי סף לביקורת מסעדות", אומר מסעדן בכיר. "זה דווקא לא העניין. אני חושב שגלבוע כנראה יותר מבין ויודע ממה שזה נראה. אבל כן, זה ברור שהוא נטפל ותופס דברים שאפשר מהם לחשוב שאולי הוא לא כזה מבין באוכל פשוט כי הוא הבין שזה עובד לו".
וואלה.
"אבל אני לא חושב שיש מישהו, באמת, בטח לא אדם מבוגר, ובשכלו המלא, שלוקח את הדברים האלה כאומרם וכביקורת עניינית. ואני לא חושב, באמת, שיש מישהו שיראה פינה של גלבוע אוכל, ויגיד, אה, אני חייב ללכת למקום הזה".
המעמד של גלבוע כטאלנט גדל גם עם השתתפותו ב'מטבח המנצח VIP" עם החברה חנה לסלאו, וגם כתופעת רשת בזכות אופי הסיקור הבוטה שלו. האמת? ביקורות אכזריות תמיד כיף יותר לכתוב, ובטח לקרוא. וגלבוע הפך לסכינאי ידוע. זכורה במיוחד ההתגוללות שלו על המסעדה האילתית הוותיקה 'המחבוא של אדי', כולל הערה עוקצנית לגבי סיפור משפחתי טעון של הבעלים, כשציין "אני מזכיר לכם שאח אחד שרף את המסעדה, ויש שיאמרו שחבל שהיא קמה מחדש". בנו של אדי המיתולוגי ובעל המסעדה ניצל הפעם את היכולת שמעניקות הרשתות החברתיות וסגר חשבון עם גלבוע: "אני בעד ביקורת עניינית אבל הביקורת שלך הייתה פוגענית. היה בה רוע[...] טענת בזלזול שהאוכל שלי כבר עתיק ושאין מקום לאוכל כזה בישראל של היום, אז אני שואל אותך - האם למסעדה של 100 שנה בצרפת או באיטליה שמתכונים נשמרו בה דורי דורות, גם אין מקום?"
לגבי ההתייחסות של גלבוע לטרגדיה המשפחתית הוסיף "למה אתה מזלזל בסיפור משפחתי כואב? למה זה חשוב לך לספר שאחד האחים שרף את המסעדה? זה כל כך עלוב לגעת בצורה כזו מזלזלת בפצע פתוח של המשפחה, הפכת אותנו לשק חבטות כדי לצבור צפיות ו'אותנטיות' והיית מאוד אכזרי". התגובה המנומקת הביאה לביקורת על גלבוע מצד צופים לא מעטים, במקביל מסעדנים איימו שלא ייתנו לו דריסת רגל במסעדה שלהם (לא משהו שקרה), והתוצאה הסופית הייתה שבמסגרת הפינה שלו בתוכנית 'הצינור' גלבוע חזר לזירת הפשע לביקורת חוזרת ולסולחה עם הבעלים. בהמשך הודה גלבוע שלא היה צריך להתייחס לסיפור המשפחתי.
4 צפייה בגלריה
גיא לרר. "ניסינו לעשות לו טוויסט, חיובי יותר - זה היה כישלון מפואר"
(צילום: ענת מוסברג)
גיא לרר, מגיש 'הצינור' בערוץ 13, התחנה האחרונה של גלבוע לפני שעקר לאכסניה הנוכחית ב-i24, הוא ששידר את הביקורת הוויראלית על קומרובסקי. "כשניב הגיע לתוכנית רצינו לעשות איזו אדפטציה, דווקא כי ראינו שהוא מתפוצץ בטיקטוק ושיש איזה הייפ עם ילדים ובני נוער סביבו, אני חושב שהצעירים מזהים הרבה את העולם הזה כעולם של צביעות, עולם של שמור ואשמור לך וכאלה, ומישהו שנכנס שם במלוא העוצמה מזוהה עם אותנטיות שחסרה להם על המסך. אבל האמת היא שבהתחלה בכלל ניסינו לעשות לו טוויסט, להביא אותו בתור משהו אחר, יותר חיובי קצת, אפילו קראנו לזה 'ניב פוזיטיב'".
ואיך זה עבד?
"בואי נאמר שזה החזיק שתי פינות, אם בכלל. כישלון מפואר. אני חושב שכבר בישיבות ההכנה לקראת הפינה, הבנו שזה לא יהיה ממש פוזיטיב, אבל ניסינו. שלחנו אותו בפינה הראשונה לכלא. אמרנו, אוקיי, בכלא אתה לא... אתה חייב להיות פוזיטיב כי אין לך ברירה. וגם שם זה לא עבד. אז אתה מבין שזה נמר שהוא בלתי ניתן לאילוף. אוקיי, הפרסונה הזאת היא חזקה מהכל".
תסביר.
"הוא לא מסעדן, הוא לא מהקליקה, הוא לא מהברנז'ה, הוא לא כתב טורים שנים על קולינריה, הוא לא כתב ספרים ואבא שלו לא היה בעל מסעדה מיתולוגית".
הבנתי. כבן של איש אקדמיה וסופרת הוא ישראל השנייה של ביקורת המסעדות.
"(צוחק) לא הייתי ממהר למסקנות, אבל אין ספק שהוא בא מבחוץ. והוא בא בלי חשבון".
היה רגע שהרגשת לא נוח עם זה?
"היה לי קשה עם עסקים קטנים. היו ביקורות שלו שגנזנו כי אמרנו שזה יותר מדי. זאת אומרת, העסק קטן מדי לעוצמת ההתנגשות בו. ניסיתי לייצר איזו משוואה. אם זו עכשיו מסעדת-על יקרה, אז בסדר".
ואם לא?
"אין טעם עכשיו להיות צדקן לגבי זה".
קומרובסקי, איש של העולם הישן, עדיין מאמין בדברים משונים כמו מוסר, או אינטגריטי מקצועי, אלא הערך שקצת נשכח ב-2024. "הייתי מבקר מסעדות במשך חמש שנים (ב'העיר') ואני עד היום זוכר שכתבתי ביקורת מאוד לא טובה על מסעדה בתל-אביב, שנסגרה אחרי שבועיים והיו לי המון רגשות אשם. חצי שנה אחר כך בניתי תפריט לאיזו מסעדה והגיע טבח שרצה לעבוד, אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עליי ואומר, אני הבן של בעל המסעדה ההיא. וזה הרג אותי. זה באמת נתן לי להבין שיש אנשים מאחורי המנות. כשהציעו לי לכתוב עוד פעם ביקורת, אמרתי, אני מוכן רק אם יש לי משהו חיובי להגיד".
אבל התפקיד של מבקר הוא לבקר - לטוב ולרע. כל הגישה המפרגנת הזו של השנים האחרונות לא הורגת כל חשיבה ביקורתית?
אהרנסון: "אנחנו בעידן שמאוד-מאוד קשה באמת לבקר, לכן גם ניב נתפס כל כך חריג, כי אנחנו היום בעידן הפרגון. יש אנשי אוכל שדוגלים בגישה הזאת, אני היום קצת שם. הילה אלפרט, למשל, שאי-אפשר להתווכח על העניין שלה והעומק שלה, מתוך עיקרון לא כותבת על דברים שהיא לא אהבה, וזה ממש בסדר. יש עוד עיתונאי אוכל שלא כותבים ביקורות שליליות, אלא המלצות או סקירות - תקראי לזה איך שאת רוצה".
"למה הוא מצליח? כי אנחנו בעידן שכולם רגילים לפרגונים, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין מפלצות צמאות דם שאוהבות קטילות"
אני גם לא זוכרת מבקר אחר שיורק את האוכל מהפה. שמגיע עם טיימר. שעולב בצוות. זה סוג של רוסט.
"אני לא אוהב את הסגנון. אז למה הוא מצליח? כי אנחנו בעידן שכולם רגילים לפרגונים, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין מפלצות צמאות דם, שאוהבות ריבים בין מבקרים למסעדנים ואוהבות קטילות, ובסוף כן, מה לעשות, הטורים היותר-טובים הם הטורים השליליים. קשה לכתוב חיובי בצורה שתעיף לאנשים את הסכך".
העניין אצל גלבוע הוא שזה באמת לא מנומק.
"לא מנומק, לא עקבי. היותר-מעמיקים בתחום האוכל יודעים לראות בו קוריוז. הבעיה היא אצל היותר-צעירים, שרואים איך ניב מתנהג ומתנהל ונושא את עצמו במסעדה, ומה לכאורה חשוב לו, והם חושבים שככה אמורים להתנהג. וזו גם הגישה שלו, שהלכה והקצינה בשנים האחרונות, 'שלא ידפקו אתכם'. אני אוכל במסעדות באופן מקצועי כמעט 20 שנה. כמה פעמים באמת מסעדנים באים לדפוק את הסועד? בעיניי, הנזק הכי גדול שניב מייצר זה שהוא הופך את הדינמיקה שבין הסועד לבין השף לחשדנית".
כלומר?
"כסועד אני בא למסעדה בכוננות. ולא רק שאני בכוננות, אני במאבק. על מה? להראות שאני יותר חכם, שאני יותר צודק. ולמה אני כלקוח צריך את זה? כי אז מגיע לי פיצוי, מגיע לי צ'ייסר, מגיע לי פה, מגיע לי שם. ניב גלבוע בסוף מגדל פה סועדים שבאים למסעדה בידיעה שרוצים לדפוק אותם. זאת לא מערכת יחסים בריאה".
מניב גלבוע נמסר: "אני לא עובד אצל השפים, אלא אצל הצופים שלי. אני לא מקבל כסף מהשפים. המצלמה שאיתי בעצם מגבה אותי, ומוכיחה שמה שכל מה שאני אומר קרה במציאות. ובאשר לטענה שמזהים את הפנים שלי: אצלי בתוכנית יש ביקורות סמויות, וכן טעימות באולפן. בסך הכל יש לי 15 שנות ניסיון, ונתתי גם ציונים של 8 ו-9 למקומות – במקרים האלה לא שמעתי שאומרים שאני לא מבין".
