לאפרת אנזל יש במעדנייה מרשמלו בעבודת יד. חתיכות-חתיכות, ורודות ולבנות. תענוג ב-39 שקלים שאולי לא מחובר למציאות הכלכלית, אבל בהחלט מרפרר לתרבויות שבהן מותר ואף חובה ליהנות מהחיים. לפחות עד שנזכרים איפה אנחנו. "אנחנו צריכים כל הזמן להתעסק בחטופים במנהרות, זה הדבר היחיד שצריך להתעורר איתו בבוקר ולדבר עליו בערב, אבל אנחנו גם חייבים לאכול, לשתות ולנשום", פוסקת אנזל, ״ואגיד לך משהו על המעדנייה? היא הדבר הכי רחוק מאסקפיזם. היא הכי מחוברת לכאן ועכשיו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
באיזה מובן?
"במובן שלאנשים מאוד קשה היום ללכת למסעדות, גם כלכלית וגם כי קשה למצוא את הקשב הפנימי לשבת עכשיו שעתיים בארוחת ערב במסעדה, והלב שלי כואב מזה. חברים שלי סוגרים מסעדות, והם כולם חברים שלי. אבל לאנשים יש את הצורך לשבת חצי שעה לשתות כוס קפה, או לשבת שעה לשתות כוס יין. כלומר, גם כשאין את הקשב לכל הסיפור, עדיין צריך רגע של הפוגה מהמציאות המשוגעת שאנחנו חיים בה. והמקום הזה מחובר עובד עם עודפי ירקות מהשדות, מביא פרנסה לחקלאים ומספר את הסיפור שלהם כל הזמן, וכשהם נתקעים עם סחורה אז הם מתקשרים אליי ואני אעזור להם. לא כי אני איזו יפת נפש, אלא כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות".
אבל כשאנחנו אחרי הסדרה בצפון ועדיין עם חטופים בעזה, העיסוק באוכל הופך למותרות במקרה הטוב, ולמנותק במקרה הפחות.
"אנשים נורא אוהבים לדבר על הבועה התל-אביבית. אני מזמינה כל אחד שמדבר על הבועה התל-אביבית לראות את החלון של הבית שלי. אני גרה ברוטשילד, צופה לשדרה שכל כולה סריגה צהובה שכבר הולכת ונופלת מהעצים מרוב שהיא ישנה, ותמונות של חטופים, ואין ילדים בארץ הזו שיותר מחוברים מהילדים התל-אביבים, שבכל יום שאנחנו הולכים לבית ספר בבוקר אנחנו עוברים דרך הבימה, ובחזור אנחנו עוברים דרך רוטשילד ורואים את כל המציאות הזאת, וזה ילדים שבנובמבר כבר התמודדו עם מיצגים של מיטות ריקות. את לא יכולה לחיות בעיר הזאת עם כל ההפגנות והחיבור שלה למה שקורה עכשיו, בלי שהילדים ואת כל היום נושמים את המצב".
אז מי יכול לקנות עכשיו מרשמלו בעבודת יד ב-39 שקלים?
"תראי, אפשר להמשיך לקנות מרשמלו תעשייתי בסופר, אבל זה מבחינתי לא נכון בכמה רבדים. זה להאכיל את היצרנים הגדולים, וזה מוצרים תעשייתיים שלא הייתי רוצה להכניס לגוף. את עדיין קונה מרשמלו שהוא ממתק, אבל לפחות כאן יש שקיפות מלאה, את יודעת מה יש בו, בלי חומרים משמרים. ובסוף מישהו עמד והכין את המרשמלו הזה. זה נראה לנו מוצר תעשייתי שעבר מכונה גדולה, אבל לא, במקרה הזה מישהו חתך אותו עם סכין על קרש".
אחרי שנים בעולם התקשורת כמנחת טלוויזיה וכשחקנית, ואחר כך גם כעיתונאית אוכל ויועצת קולינרית, אנזל בת ה-49 ממש לא מפחדת מהחום של המטבח. מה זה קצת אש אל מול הגשמה עצמית של הבייבי החדש שלה: עילא, ברחוב שינקין בתל-אביב. "זה להגיע הביתה" היא מודה, "זו תחושה שכל החיים שלי ריפרפתי סביב דברים אחרים, ופתיחת המקום הזה היא הדבר הכי טוב שעשיתי למען עצמי כל החיים. ולא קל, יש מלא קרייססים, מקרר שמקצר את כל המקום, תנור לא עובד, אין מספיק כלים, מנה חזרה, טבח חולה ואני צריכה להיכנס למטבח במקומו. כבר הייתי שלושה ימים ברצף טבחית כי נפצעה לי טבחית, רק שוטפת כלים עוד לא הייתי. אבל בסוף צריך לזכור שאנחנו רק מתעסקים באוכל״.
אני מנחשת שיותר קל לשבת במקומות ולכתוב עליהם במקום לפתוח מקום משלך.
״זה מאוד מורכב, אבל מגיל צעיר אני אומרת שבפנסיה יהיה לי את המקום הקטן שלי שבו אאכיל אנשים, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי, ׳מה זה פנסיה? מה יקרה אם אגיע לפנסיה ואגלה שזה כל כך כיף, אז מה עשיתי כל החיים? למה ביזבזתי את הזמן?׳ תמיד היו לי יחסים דואליים עם זה, כשהייתי עיתונאית ב׳טיים אאוט׳ ואז ב׳השולחן׳ הרגשתי שנמאס לי לסקר את המשחק, שאני רוצה לשחק את המשחק. אז בהתחלה פתחתי עסק של תוכן קולינרי ויצירת אירועים ופסטיבלים וכנסים בנושא, וזה מאוד סיפק אותי, אבל בסוף הרגשתי שאני מתרוקנת, שאני לא מתמלאת בשום דבר שהוא של עצמי, ובשנים האחרונות זה הפך לתחושת החמצה. הרגשתי שאני כל הזמן מדברת על הדברים, אבל אני לא עושה את הדברים".
אז מה קרה?
"במאי לפני שנה וחצי לקחתי מנטור שיעזור לי להבין למה לעזאזל אין לי מקום משלי. ואז הגיע 7 באוקטובר, ולמחרת בבוקר הגעתי למסעדת האחים והייתי חלק מחמ"ל שהאכיל 25 אלף חיילים ביום. לקראת סוף נובמבר החמ"ל נסגר, ואני מתחילה להבין מה קורה במדינה שלי, כי עד אז הייתי שקועה רק בעשייה. ואני זוכרת את עצמי עומדת על רוטשילד ואומרת לעצמי שיש לי שתי אפשרויות - או שאני הולכת עכשיו לעשייה ציבורית, ולא מעניינת אותי פוליטיקה, אני פוליטיקאית גרועה מאוד, או שאני הולכת לפתוח את המקום שלי, וכשהמלחמה הזו תיגמר, יחכה לשכונה שלי מקום שכל כולו נחמה. זה היה בנובמבר לפני שנה, בינואר מצאתי את הלוקיישן, ידעתי שאני מקבלת אותו ביוני לשיפוץ ולא עלה על דעתי שכשאפתח אותו עדיין נהיה במלחמה".
צריך אומץ לפתוח עסק בזמן כזה.
״נכון. זה מאוד מפחיד, וגם אין פה משקיע, זו אני. כשהבנתי כמה עולה לפתוח את המקום נפגשתי עם שני משקיעים, ואחרי המשקיע השני חזרתי הביתה ואמרתי, ׳לא הגעתי לגילי המופלג בשביל שאיזה פישר שיש לו במקרה מיליון שקל יותר ממה שיש לי יגיד לי איך המקום שלי צריך להיראות׳. אז כתבתי תוכנית עסקית, הלכתי לבנק, הסברתי להם מה אני הולכת לפתוח והם נתנו לי כסף. עסק מזון במדינת ישראל שקיבל כסף מהבנק זה מאוד מפחיד, אם המקום הזה ייסגר זו תהיה מכה לא קטנה אבל לא נזרק לרחוב. ואם אני לא נזרקת לרחוב, אני עושה את זה. אז נחיה פחות טוב, אז יהיה לנו פחות כסף, אז לא נטוס לחו"ל, אז עמרי יצטרך להופיע יותר ונעבוד הכי קשה בעולם. אני כרגע לא מכניסה כסף הביתה אבל בסדר, אני מעדיפה לשחק עם הכסף שלי מאשר שמישהו יגיד לי, ׳אולי נכניס לפה את המיץ הזה שחבר שלי מכין?׳״
כמה העובדה שאת פרצוף מוכר מסייעת לעסק?
״אני לא מסתכלת על עצמי כעל פרצוף מוכר, אני כן מסתכלת על עצמי הרבה שנים כעל מישהי שכותבת על אוכל. אנשים שבאים לפה לא באים לאפרת אנזל מהטלוויזיה כי בואי, עזבתי את הטלוויזיה לפני למעלה מעשור. אבל כן הרבה מאוד אנשים אומרים לי, ׳אני עוקבת אחרייך שנים׳, ׳אני כל כך אוהבת את הגישה שלך לאוכל׳, ו׳אני כל כך שמח שפתחת׳. זה המשפט שאני מקבלת הכי הרבה, אז ברור שזה כן עוזר. אני יכולה להגיד לך שזה גרם לי מאוד להוריד פרופיל ברשתות כדי לתת למקום את הזמן שלו כי תנו לי שנייה להתגלח. ביום השלישי שפתחתי היה פה איזה שף, התיישב על ספסל ואמר לי, ׳אני בהלם׳. שאלתי למה והוא אמר, ׳את מבינה שפתחת מהיום הראשון לסרוויס של 12 שעות ביום? את נורמלית?׳ רק בן אדם שמעולם לא היה לו מקום משלו מגיש כבר ביום הראשון אוכל במשך 12 שעות. אלה דברים שמסעדנים לא עושים וזה מגניב להיות קצת מפגרת״.
נשואה בשנית לעמרי סמדר, דיג׳יי, ואמא לאור בן ה-19 וחצי מנישואיה הראשונים, ולנורי בן התשע. ״הכרתי את עמרי במועדון ׳הבלוק׳ כשאור היה בן שמונה, ואנחנו תמיד זוכרים את זה כי המשפט הראשון שאמרתי לו היה, ׳זוז, יש לי ילד בן שמונה׳. כשהיא נשאלת איך היא משלבת בין העסק למשפחה ולזוגיות, מה שנקרא בעיתוני הנשים ׳ג׳נגול׳, היא אומרת את מה שנשים חוששות להודות בו: ״אני לא״.
איזה כדור נשאר על הרצפה?
"אני משתדלת שזה יהיה יותר עמרי מאשר המשפחה, כלומר יותר קל להסביר לו למה אני לא יכולה לבוא בערב. עכשיו, למשל, היה לו יום הולדת. נסענו לצימר עם נורי. זה לא היה בתכנון, רציתי לעשות סוף שבוע רומנטי, אבל לא הייתי מסוגלת להשאיר את הילד לבד. אז כן, ישבנו בג׳קוזי עם נורי״.
יש רגשות אשמה?
״לאורך הקריירה שלי הרבה פעמים היו לי המון רגשות אשמה. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שזה לא מנהל אותי. כלומר אני לא חפה מרגשות אשמה, אבל זה לא מעניין אותי. איים הבינג דה טיים אוף מיי לייף. אולי זה הגיל, אולי זה כי עברתי כל כך הרבה גלגולים, אולי אלה הפרופורציות. בסוף אני עושה את מה שרציתי. לא תיכננתי שזה יהיה ככה, אבל באופן ממש קוסמי העסק הזה נפתח כשנורי בדיוק בגיל שבו הוא יכול להישאר לבד בבית, והוא יכול לחצות כביש ולבוא אליי למקום אחרי בית הספר. הוא אוכל פה צהריים וגם עוזר בעסק, אחראי על עיטוף השוקולד. תמיד עבדתי מהבית, תמיד חיכתה לילדים ארוחת צהריים, ולפני חודשיים החיים השתנו במובן שאני במקרה הטוב מגיעה הביתה בשבע בערב. הם פותחים את המקרר בבית ויש רק אוכל מעילא, אבל זה בסדר, זה האוכל שלי״.
ועכשיו האוכל שלך מקבל ביקורות. ההיכרות המוקדמת עם המבקרים עובדת לטובתך?
״תראי, אני חושבת שלמבקרי המסעדות הקלאסיים אין באמת סיבה לבוא לפה כי זו לא מסעדה. אני משערת שזה משחק לטובתי, אני יכולה להגיד לך שיש קולגה שעוד לא בא כדי לתת לי זמן חסד. מצד שני, אני אתמודד עם כל דבר, אני עושה כמיטב יכולתי ואני גם מפשלת, ברור לי. לפעמים לא יוצא בדיוק כמו שאני רוצה. זה גם סוג של בגרות, אני לא שף עם קעקועים שנכנס עכשיו למטבח ומשתולל".
וזה שכמה מטרים ממך יש את המקום של זוכת "מאסטר שף" מיכל אפשטיין, זה טוב?
״מיכל היא סופר-מוכשרת, ובסוף זה מביא עוד אנשים שמסתובבים ברחוב. זה מזכיר לי שכשהייתי בטלוויזיה והייתה לי תוכנית בריאות, הייתה חברת תרופות ליתר-לחץ דם שרצתה לקחת חסות על התוכנית. עכשיו, אסור לך רגולטורית להגיד את השם של התרופה. שאלתי את העורכת שלי, ׳למה הם רוצים לתת חסות אם אסור לי אפילו להגיד את השם של התרופה?׳ והיא אמרה שעצם העובדה שמדברים על יתר-לחץ דם גורם לכולם לקנות יותר תרופות ליתר-לחץ דם, ובאופן טבעי גם המכירות של אותה חברה עולות. וכאן זה אותו דבר, בסופו של דבר. שכמה שיותר אנשים יבואו לשינקין, שיבואו למיכל, שיבואו אליי, שיבואו לאהרוני, שיבואו לכולם. זה עושה טוב״.
את מי היית רוצה לארח במקום שלך? מי לקוח החלומות?
״אינטואיטיבית זו סבתא חיה. העוף בגריל של סבתא חיה זה הדבר הראשון שבושל פה במקום. אבל בגלל שסבתא חיה לא חיה, אז גלי בהרב-מיארה. בא לי להגיד לה, ׳בואי, אכין לך שנייה כוס קפה. תנוחי רגע׳. מעולם לא ראיתי אישה שעל כתפיה מונחות תקווה ואחריות גדולות כל כך".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
