לפני מספר חודשים קפץ קוונטין טרנטינו לפתח-תקווה, כדי לבלות ב"יקב לוינסון". ולא, זו לא התחלה של בדיחה. מסתבר שהשמועה שמשהו קורה עכשיו בחיי הלילה של אם המושבות הגיעה גם לאוזני הבמאי האגדי. "טרנטינו היה אצלנו שלוש שעות, עשה את כל מסלול הביקור והקשיב לכל ההסברים", מדווח נעם אליהו, מנהל תחום היין ביקב, ומשגר את חיוכו המקסים. "טרנטינו ראה הרבה יקבים בחייו ועדיין מאוד נהנה אצלנו – שתה רוזה, לבן ושני אדומים ואכל גבינת קממבר צלויה בטאבון, פיצה פרושוטו ופלטת גבינות".
לבמאי המהולל יש כעת סיבה נוספת טובה לחזור לפתח-תקווה: ברחוב שחם, מרכז חיי הלילה בעיר, נפתחה מסעדה ובר קוקטיילים בשם "מיה וואלאס" – על שם גיבורת הסרט "ספרות זולה" שגילמה אומה תורמן. "ביום שפתחנו עלתה ברשת כתבה לרגל חגיגות 30 שנה ל'ספרות זולה'", מספר אור שטרייפלר, שהקים את המקום יחד עם אלעד שונשיין. "אז אמרתי, 'זה מכתוב. סימן שלעסק החדש שלנו יש בארכה'. נשמח שטרנטינו יגיע ונארח אותו כמו שצריך".
גאווה עירונית
במשך שנים הייתה פתח-תקווה מושא לבדיחות, ולא רק של סטנדאפיסטים. "היא סבלה מסטיגמה של עיר שינה שצריך דרכון כדי להגיע אליה", אומרת מיכל מאור, מנהלת תחום התקשורת בדוברות העירייה. "לאור מה שקורה אצלנו עכשיו, הבדיחות האלה כבר לא רלוונטיות. בקבוצת הפייסבוק 'מאמאצחיק', בכל פעם שזורקים בדיחה על פתח-תקווה, מישהי ישר לוקחת את זה באופן אישי. נהייתה כאן ממש גאוות יחידה".
את גאוות היחידה הזו חשתי במסע שערכתי לאחרונה באחד מלילות חמישי – במיוחד ברחוב שחם, שלאורכו פזורים עשרות מוקדי בליסה ולגימה. הקהל ברחוב אחוז התזזית מגוון: חיילים וחיילות בחופשה, עולים חדשים מצרפת, צעירות אופנתיות וחבורות של גברים מקשישים, חרדים וחילונים. נחיל מכוניות עמוס בליינים, חלקם כבר הלומי אלכוהול, משתרך לעבר מגרש החניה הענק והחינמי. יואל משה סלומון (ההוא מהבלדה ששר אריק איינשטיין, שנמנה עם מייסדי העיר והגיע לשם באותו "בוקר לח בשנת תרל"ח") לא היה מזהה אותה. וכך גם סבתי המנוחה ציפורה החלוצה מהעלייה השנייה, שהתגוררה בצריף באם המושבות ועבדה בפרדסים.
"פעם לא היה איפה לבלות בעיר, ועכשיו אנשים מגלים אותה ומפתחים בה אמון", אומר שטרייפלר בעודו מגיש לי קוקטייל יצירתי. "תושבי האזור מבינים שכבר לא צריך לנסוע לתל-אביב, שם אם אתה לא מוכר, אתה כלום. המוטו של פתח-תקווה זה קצב של עיר עם לב של מושבה. כולם חברים ויודעים את ההיסטוריה אחד של השנייה. הבליינים של פתח-תקווה אוהבים נוחות, ולא רוצים לחפש חניה בתל-אביב ואז לעמוד בתור בגשם, ובסוף לא יכניסו אותם. הם מעדיפים שיתייחסו אליהם יפה ושתהיה גישה נוחה".
גם היזם והמסעדן רן דור-חי, המכונה "השגריר של פתח-תקווה", שמנהיג את DNA Group המחזיקה בתל-אביב את "טייסטינג רום", "וויסקי בר מוזיאון" ו"פאסדור", משקיע בעיר שבה נולד, גדל ועדיין חי. 13 שנה אחרי שהקים את הבר האירי "אוסקר ווילד", הוא פתח לאחרונה שני מקומות מושקעים ברחוב שחם. "שחם זה הרחוב הכי חזק בארץ", הוא מתעקש. "גם ביום ראשון הוא עמוס ועובד מצוין. יש בסביבה 400-500 אלף תושבים, שרוצים לבלות באזור. למה להם להיתקע בפקקים ובחפירות של תל-אביב?".
רבים מהאנשים שבהם נתקלתי כאן נתנו קרדיט לראש העירייה רמי גרינברג, כאחד מאבות המהפכה הבליינית והקולינרית. "העיר עוברת תהליך של התחדשות", מבשר גרינברג. "מתחמי הבילוי המרכזיים, כמו רחוב שחם התוסס, לצד יכין סנטר, שופ טיים ועמי ב.ס.ר סיטי, מציעים מגוון של מסעדות, ברים ובתי קפה שמתאימים לכל קהל. אנו מעודדים מסעדנים ואנשי עסקים להשקיע במתחמים".
בין הסיבות למהפכה אפשר למנות את סוגיית התחבורה והחניה. "הרכבת הקלה, עם הקו האדום שעובר בלב העיר, מחברת אותנו לערים מרכזיות נוספות ומאפשרת הגעה קלה ובטוחה", מספר גרינברג. "במקביל, פועלים עשרות קווי אוטובוס שמקשרים בנוחות בין אזורי המגורים, העסקים והבילוי. עבור המבקרים המגיעים ברכב פרטי, הכשירה העירייה כ-40 חניונים שבהם כ-12,000 מקומות חניה ללא עלות".
יקב לוינסון: מה שטוב לטרנטינו
את המסע התחלנו ב"יקב לוינסון", באזור העסקים פארקטק (בעבר – אזור התעשייה קריית אריה). "הגעת למקום הכי חם בפתח-תקווה", מקבלת את פני מיכל מאור מדוברות העירייה. "בחמישי מפורק כאן". במהרה הבנתי ממה טרנטינו התלהב. "בעודנו מייצרים את היין, אנחנו רואים את המבקרים אוכלים ושותים", אומר נעם אליהו. "מדובר ביקב בוטיק משפחתי שנוסד על ידי עידו לוינסון, מהייניים המעוטרים בארץ. הוא הקים אותו ב-2007 עם אביו אמנון בהוד-השרון ולפני שנה וחצי העביר אותו לפתח-תקווה, צמוד לסניף ולמפעל של 'נונו מימי', הרשת של האחים שלו".
כדי להפוך את המסע במלאבס למשוחרר יותר, אני מתיידד עם תוצרת היקב. "אנחנו שמים דגש על הפרי", מסביר אליהו. "גם החביות שלנו (המשמשות תפאורה ותורמות לאווירה, א"ק) קצת יותר גדולות מהסטנדרט. יין הדגל הוא 'אשכולות שלמים', שנוצר בשיטה שעידו הביא מצרפת. אנחנו מתסיסים את הענבים בשלמותם ונותנים למיץ לצאת לאט-לאט. התוצאה: יין הרבה יותר פירותי, חלק ואלגנטי".
הלגימה מלווה בפיצות טעימות מהטאבון של "נונו מימי", בסלטים רעננים ובגבינת קממבר צלויה. "מאחר שהיין פה זה הסיפור", אומר אליהו, "בנינו תפריט שילווה את היינות בלי להשתלט: פלטות גבינות ונקניקים, פיצות וברוסקטות".
"יקב לוינסון" פתוח כל השבוע, מהבוקר עד הלילה, חוץ מלילות ראשון. בחמישי ובמוצ"ש יש די-ג'יי שמנגן מוזיקה אלקטרונית ודיסקו שמוסיפים לווייב הנהדר ששורר בחלל היפה.
יקב לוינסון, בזל 16, אזור התעשייה קריית אריה
וין & ויאנדה: בשר כשר ואיכותי
על חורבות מפעל אסם הוקם מתחם מרשים – עמי ב.ס.ר סיטי, המשלב אופנה, קולינריה, כושר, ספורט ופארם. "תראה איזו פיאצה מגניבה ומשגעת. חבר'ה שביקרו כאן אמרו לי שהמתחם הזה הוא כמו ניו-יורק", מתגאה דור-חי, שפתח כאן לאחרונה את "וין & ויאנדה", מקום סופר-מושקע המשלב חנות יין, בר, מסעדת בשרים כשרה ואולם אירועים אינטימי.
"כל המקומות של הקבוצה סובבים סביב יין ואוכל”, הוא ממשיך. “אתה נכנס לחנות, המציעה יינות ישראליים ויינות כשרים מכל העולם, סיגרים ואביזרי יין, בוחר בקבוק, עולה איתו למסעדה ומשלם שם דמי חליצה. לאנשים שאוהבים יין טוב ויקר, קשה עם התמחור במסעדות בישראל. פה אפשר לשלב ארוחה עם בקבוק במחיר שפוי".
אף על פי ש"וין & ויאנדה" זה עתה הושקה, חלליה המרווחים כבר מלאים. גם כאן הקהל מגוון: חובשי כיפות שמחפשים בשר כשר איכותי, לצד קרניבורים שמעריכים את התפריט המתמקד ב"נתחים מאוד מעניינים של משק לגזיאל, ולא רק באנטרקוט", הייטקיסטים שמבינים בעפיצות ומשפחות שחוגגות אירוע עם פטה כבדים בריבת פירות, פילה סלמון על גריל פחמים ואסאדו על העצם בבישול איטי. "יש גם חריימה לוקוס ומנה מטורפת של כבש שמגיעה עם פיתות וטחינה", מספר דור-חי. "בסוף אתה יוצא ב-250 שקל לסועד. זה הממוצע".
וין & ויאנדה, מגדלי בסר, בניין C, שחם 1
קולולו: לפנק את הקהל
בבר הקוקטיילים "קולולו", שהוקם בשנה החולפת, על ידי דור-חי, החגיגה בעיצומה. הדי-ג'יי נותן בראש. חבורת בנות חוגגות יום הולדת לאחת מהן. המלצר בחולצת הוואי מחלק צ'ייסרים, והחוגגות צועקות את שם המקום ולוגמות מהמשקה.
"70 אחוז מהקהל שלנו הן נשים, ואנחנו מקפידים שלא יהיו הטרדות", מסביר טל גנץ, מיקסולוג ומנהל פיתוח עסקי ב-DNA Group. "יש לנו קהל יפה ואנחנו מפנקים אותו. זהו מקום בגובה העיניים שיודע להיות שכונתי. אנחנו מקבלים קהל שאני קורא לו 'פגוע תל-אביב' – לקוחות שואלים אותי בכניסה: 'אפשר להיכנס?' ואני עונה: 'צריך להיכנס'. ואז הם מספרים לי שהם נוסעים לברים ולמועדונים בתל-אביב ולא מכניסים אותם".
"ב'קולולו' יש אפס חיסכון בחומרי גלם", מספר גנץ. "רן, מנהל הקבוצה, נתן לי לעוף הכי רחוק. אנחנו עובדים עם אלכוהול פרימיום ומעלה, ויש לנו אפילו חקלאי שמגדל לימונים וסוחט אותם עבורנו".
מה הקוקטייל הכי מטורף?
"'פרפל קולדה' – טוויסט על פינה קולדה, והסגול שלו הוא חליטה של סחלב. המשקה מוגש עם עשן וחנקן".
העיצוב בהשראת האמזונס: פסלי עץ של חיות הג'ונגל, קישוטי במבוק, מהתקרה יורדת צמחייה ירוקה. הרבה תמונות של חיות, מושבים עם רקע טרופי וחולצות הוואי לצוות.
בין מנות הדגל: קרפצ'ו, פרעצל עם אסאדו מפורק, רביולי סלק, ברד פודינג ופאי לימון. מדי פעם נערכים ערבי אוכל מקסיקני וסושי. "אנחנו לא כשרים, אבל בתפריט אין דברים לא כשרים ואין ערבוב בין חלב ובשר. אז תמצא אצלנו חובשי כיפות. הקהל שלנו נע בין 23 ל-50. וגם לוחמים בחופשה שבאים להתאוורר".
"קולולו" הוא לוקיישן טוב למצוא אהבה ולדייטים. "אני לא יודע כמה חתונות יצאו מפה, אבל כשמישהו פוגש מישהי בטינדר, הם מגיעים אלינו לדייט. בסופי שבוע הבילוי נמשך עד שלוש בבוקר. תל-אביבים מספרים שהם מעדיפים לעלות על הרכבת הקלה ולבוא אלינו. אני אומר ללקוחות: המקום הזה הוא שלכם, אנחנו רק מתפעלים אותו".
קולולו, שחם 36
מיה וואלאס: קוקטיילים ומנות שרינג
אלעד שונשיין אוהב סרטים, ובמיוחד גיבורות נשיות בלתי נשכחות. אחרי שכונן את הבר-מסעדה המצליח "מרלה סינגר" על שם הדמות שגילמה הלנה בונהם קרטר ב"מועדון קרב", הוא חנך את "מיה וואלאס", מחווה לאחת הדמויות המיתולוגיות ב"ספרות זולה".
בעוד "מרלה סינגר" מתמקצע בבירות, "מיה וואלאס" מתמחה בקוקטיילים – חלקם קרויים על שם כוכבי וכוכבות קולנוע כמו ג'ון טרבולטה ומרילין מונרו או להיטי ענק ("רפסודיה בוהמית" ו"כמו בתולה"). החלל עוצב ברוח תחנת רכבת אירופית בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מהמרפסת הכיפית אפשר להשקיף על האקשן ברחוב שחם.
גם כאן הקהל הטרוגני. "יש גם הרבה מבוגרים", מעיד השותף שטרייפלר, שמפליא לארח. "הרבה מקומות בפתח-תקווה מאופיינים בבירות, צ'יפס וכריכים. אצלנו הדגש הוא על מנות שרינג משודרגות: נתחי דג על לחוח, באן ממולא בבשר אונטריב בבישול ארוך, סביצ'ה ים-תיכוני, סלט עלים וגבינת בושה, פולנטה עם כמהין, המבורגרים מפנקים. המחירים הם 5-10 אחוזים פחות מתל-אביב".
מיה וואלאס, שחם 11
שגב ניהון נו-בה: המנות מהירות
ב"ניהון נו-בה", המסעדה היפנית הכשרה של השף שגב משה, אין שולחן פנוי. שתי הקומות מלאות: זוג בדייט יושב על הבר ומתבונן בשפים התאילנדים מתקינים סושי, סביב השולחנות יושבות נשים עוטות בובו ומנשנשות סלט נבטים עם ואסבי, קבוצת בנים לוגמת קוקטיילים אקזוטיים ופירותיים על בסיס סאקה. משפחות נהנות ממאכלי הווק המוגשים בקומת הקרקע. "הכול מגיע מאוד מהר לשולחן. הקהל שלנו? הכל מהכל", מאבחנת שני ענבר, מנהלת המסעדה. "מרגש לראות איך אוכל מחבר בין אנשים מרקעים שונים. מגיעים גם מהצפון ומראשון-לציון".
בסוף מצאנו שולחן בקומה השנייה המעוצבת והאפלולית, שבה מוגשות מנות יותר קלילות. מוזיקה רועשת מהמזרח הקרוב דופקת בראש. "אנחנו מחשיכים, כדי להכניס את האורחים לחוויה יותר רומנטית וחמימה", מסבירה ענבר. "הדי-ג'יי עושה אווירה מרימה".
המסעדה חוגגת שלוש שנים מצליחות. בקומת הקרקע עובדים מהבוקר, בעליונה רק בערבים (שלישי-חמישי ומוצ"ש) בקונספט של בר ולאונג'. "מנות שיותר קלות לחלוקה: סשימי, סביצ'ות, טרטר, קומבינציות סושי מעניינות, למשל עם פטריות כמהין ושיטאקי. דברים יותר נועזים כי אנשים אוהבים להתנסות. לפעמים יש ערבי קונספט", אומרת ענבר.
שגב ניהון נו-בה, תוצרת הארץ 3
פורסם לראשונה: 00:00, 06.01.25
