למנה ראשונה במנהטן: כרובית עם טחינה ובמבה
איך הפך האוכל הישראלי לטרנד הכי חם בעולם? מניו יורק, דרך ברלין ועד בוקרשט — השפים הישראלים הם סיפור הצלחה בינלאומי. בתפריט: חוצפה, יצירתיות וגם כמובן טחינה, מטבוחה ואפילו כרובית בבמבה. השף ברק יחזקאלי יצא למסע קולינרי מסביב לגלובוס וחזר עם סיפורים על מלכת הפלאפל והקוסקוס של מנהטן ועל השף הישראלי שהפך לכוכב ריאליטי ענק ברומניה
אז למה האוכל הישראלי כל כך מצליח בעולם? השף ברק יחזקאלי יצא למסע בעקבותיהם של שפים ישראלים מצליחים שפתחו מסעדות מעבר לים במטרה לגלות את התשובה ולשרטט את התפקיד שממלא האוכל בתוך מארג הגעגועים והערגה שלהם לארץ. "היה חשוב לנו להתחקות אחרי שפים שחווים את העקירה, הניתוק, ההגירה, ושהבישול מסייע להם להתמודד עם התחושות הללו של החיים הרחק מישראל", מסביר יחזקאלי. התוצאה המרתקת: התוכנית "אנחנו על המפית" שתעלה היום לשידור ב"כאן 11".
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
טוסט במנהטן - הישראלי דן קירש עושה את זה בעיר הגדולה מסעדת "אלנבי" בניו יורק: משוטף כלים לשף בעיר נחשקתמהעמק למקסיקו: מסעדת "בלה" מעמק יזרעאל פתחה מסעדה על חופי מקסיקו
מבחינתו, יחזקאל, 45, היה יכול להיות גם בתפקיד המרואיין לתוכנית הזו. במהלך חייו, הוא מספר, קיבל לא מעט הצעות לארוז את הסירים והמחבתות ולפתוח מסעדות מעבר לים: "יזמים אמרו לי: 'עזוב אותך מהארץ, אני אביא משקיעים ותפתח מקום בברלין או בלונדון'. ולמרות שתמיד שיחקתי עם המחשבה של לפתוח מקום בחו"ל, אף פעם לא הלכתי על זה ברצינות כי זה לא פשוט להעביר את המשפחה לתרבות אחרת לגמרי. בגיל 37 הפכתי להיות אבא ואני מקפיד להיות אב מעורב, זה גם לא פשוט להתבטא בשפה אחרת וללמוד ולייצר את הכל מהתחלה".
דרינק על שם אבי ביטר
אז במקום לטלטל את המשפחה ולהגר לארצות רחוקות, יחזקאלי החליט ליזום תוכנית טלוויזיה יחד עם עורך התוכן עופר עין־גל ולהיפגש עם שפים שכן העזו לעשות את הצעד ולפתוח מסעדות בחו"ל — מבלגרד ובוקרשט, דרך לונדון וברלין ועד בורדו ומנהטן. "חיפשנו את סיפור ההגירה: אנשים שארזו את עצמם, עזבו ועברו לחיות במקום אחר, ביססו את החיים שלהם שם והחלו להתפרנס מבישול. בכוונה לא התמקדתי בשפים ישראלים שחיים על הקו, כמו אייל שני או מאיר אדוני, ומנהלים מסעדות גם בארץ וגם בחו"ל. רצינו לגלות מה המחיר ששפים משלמים על ההחלטה לעזוב את הארץ, איך הסיפור שלהם מתבטא בצלחת".
ואיך הוא מתבטא?
"כל השפים הישראלים משתמשים בטחינה, באריסה, במטבוחה, אפילו במבה נכנסת למנות".
במבה?
"כן, עינת אדמוני, שמאוד מצליחה עכשיו בניו יורק, יצרה מנה של כרובית עם טחינה ובמבה. אדמוני היא אחד הקולות הקולינריים הבולטים של המטבח הישראלי באמריקה, אבל זה לקח לה 20 שנה, כן? כיום היא מצוידת בחיבוק תקשורתי אינסופי, ניצבת בראש אימפריה קטנה שכוללת שישה סניפים של הפלאפל הכי טעים בניו יורק, ועוד שלושה בדרך, את מסעדת 'בלבוסטה', את בר האוכל 'בולונט' ומסעדת קוסקוס חדשה ומאוד מפורגנת - 'קישקש'. בין לבין היא הוציאה ספר בישול שהוא רב־מכר ועוד אחד בדרך, ומתארחת על בסיס קבוע בתוכניות אוכל, אירוח וריאליטי. היה כיף ללכת איתה ברחוב ולגלות שאנשים ממש מכירים אותה ועוצרים כדי לשוחח".
אז איפה הגעגועים? איפה הקושי?
"אדמוני מודה שלא משנה כמה שנים היא חיה בניו יורק, היא תמות ישראלית — אבל באותה נשימה היא אומרת שהיא לא יודעת אם היא הייתה חוזרת לארץ כי יש לה עסק וחיים. אז נכון, בבר שלה יש קוקטיילים בשם אבי ביטר והאומן 17, היא בנתה לעצמה ישראל קטנה, אבל היא לא חיה חיים של מהגרים ברמה שהיא קרועה מגעגועים כמו אחרים שפגשנו".
אילו אחרים?
"למשל יוסי חדד שהוא לגמרי החיים כהן של בוקרשט. הוא כוכב ברומניה, ושופט בתוכנית האוכל 'טופ שף'. כשהלכנו איתו בשוק, ילדים עצרו אותו כדי להצטלם, יש בבעלותו את מסעדת השף הטובה ברומניה — 'ז'וזף' — ואת הביסטרו 'קאז'ו', ועם כל זה, אחרי סרוויס בלילה, הוא חוזר הביתה ומזריק חדשות מהארץ באינטרנט ויותר מעודכן ממני", מספר עין־גל, שותפו של יחזקאלי ליצירת התוכנית ב"כאן 11". הוא מוסיף לרשימה גם את השף מני ועקנין "שחי בניו ג'רזי, אבל הלב שלו לגמרי בסירים במטבח של ירוחם, איפה שהוא גדל, ודרך הסירים הוא מקיים קשר שלא נפסק עם הילדות שלו ועם הזיכרונות שלו".
"הישראלים חושבים אחרת"
השאלה על אודות הצלחתו הגדולה של האוכל הישראלי בעולם עולה לאורך פרקי הסדרה, ועין־גל אומר שהוא יכול לכתוב על כך דוקטורט שלם: "במהלך השיחות עם השפים למדתי שאין לזה תשובה אחת. קודם כל האוכל הישראלי מצליח בעולם פשוט מפני שהוא טעים, וישנו כמובן גם העושר הקולינרי הגדול שמתקיים בתוך המטבח הישראלי, ולכן אנשים מכל מיני מדינות ולאומים מוצאים את עצמם ואת זיכרונות הטעם שלהם בתוך המטבח הישראלי, בין אם זה מישהו ממזרח אירופה או מישהו מארצות הים התיכון. כמובן שזה מתיישב עם כל המטבחים הצמחוניים והטבעוניים על כל נגזרותיהם, שמוצאים ביטוי רחב מאוד אצלנו, שלא לדבר על כך שהתזונה הים-תיכונית נתפשת כיום כבריאה מאוד".
עין־גל מדבר בהקשר הזה אפילו על ההתחממות הגלובלית שתורמת לפופולריות של המטבח הישראלי מעבר לים: "לא חשבנו על זה, אבל במהלך התוכנית אמרו לנו אנשים במדינות שונות שגם לשינויי האקלים יש השפעה, כי אם למשל בווינה הקיץ כיום הרבה יותר ארוך מאשר לפני 20 שנה, אז האנשים מחפשים תחליפים לשמנת ולמוקרם, ומוצאים אותו במאכלים קלים יותר שמאפיינים את המטבח הישראלי בפרט והים-תיכוני בכלל".
ויש עוד משהו, הוא אומר, שמאפיין את הישראלים ומוצא את הביטוי שלו גם במטבח, וזו העובדה שאנחנו יצירתיים. "בעולם אוהבים את הראש הישראלי והיהודי החריף והיצירתי, ומתוך כך אוהבים גם את האוכל שלנו. לכל אורך הסדרה שמענו את המשפט 'הישראלים חושבים אחרת'. הכוונה היא לכך שהשפים הישראלים ניחנו ביכולת אלתור גבוהה מאוד, שלא נובעת רק מהיצירתיות שלנו, אלא מכך שאנחנו לא כבולים למסורת קולינרית ארוכת שנים כמו למשל שפים בצרפת. בעוד שפים ממטבחים ותיקים יותר מאיתנו חייבים לציית לחוקי הז'אנר, השפים הישראלים שמייצגים מטבח צעיר יחסית מרשים לעצמם לפרק מוסכמות ולערבב הכל עם הכל, וכשאתה מערבב מטבח מזרח-אירופי עם מטבח מרוקאי, למשל, אתה מקבל משהו חדש ורענן".
בקיצור, זו שוב החוצפה הישראלית.
"כן, אבל לא חוצפה ישראלית במובן של לעקוף בתור, אלא במובן של התעוזה לערבב, לשחק עם הטעמים ועם הכיוונים וליצור מחדש את הברור מאליו, אבל באופן ייחודי".
אפרופו מטבח ים-תיכוני, עין־גל ויחזקאלי מספרים שהתקופה האחרונה היא גן עדן קולינרי מבחינת שפים ישראלים באירופה, למשל בגרמניה, דווקא בגלל הפליטים שמגיעים מסוריה ומביאים איתם את התרבות הקולינרית של המזרח התיכון, כולל התבלינים ועשבי התיבול. "השף גל בן משה ממסעדת 'גלאס' בברלין סיפר לנו שסוף-סוף הוא יכול להשיג חוביזה, לימון פרסי, זעתר, הכל פתאום בהישג יד".
בן משה, אגב, הוכתר על ידי התקשורת הגרמנית כמי שהצליח למתוח את גבולות ההגדרה של המטבח המזרח-תיכוני, ולהציע תפריט ערבי עונתי מודרני, עם מטבח מולקולרי ו־30 מקומות ישיבה בערב, ולא לחינם זכה לציון לשבח של מדריך המסעדות מישלן בפעם החמישית ברציפות, ובדירוג של 16 נקודות במדריך גו-מיו.
השפים האלה עוד יחזרו לישראל ונזכה ליהנות מהכישרון שלהם?
"כמעט כולם יחזרו בסופו של דבר. הם מסתכלים על הארץ בערגה ואומרים: 'נעשה את שלנו, ואז נחזור'".
ומה גילית על עצמך במסע הזה?
"גיליתי שיהיה לי קשה לנתק את עצמי מהישראליות שעוטפת אותי ושעליה גדלתי", מודה יחזקאלי. "אחרי הצילומים חזרתי בשמחה לארץ. כשאתה נוסע לחו"ל, הכל מתחדד ואני הגעתי למסקנה שישראל היא המקום שלי. אני לא רואה את עצמי חותך ועובר למקום אחר".
אז בינתיים הוא עסוק כאן בעשייה טלוויזיונית, "בלי להיות מעורב בקרבות השפים ובתככי הברנז'ה הקולינרית. רוב השפים תקועים באגו שלהם ואני לשמחתי לא נמצא במקום הזה", הוא מכריז. "הפרסום זה לא מה שאני מחפש. אבל אם יציעו לי להיות שופט בתוכנית ריאליטי, לא אגיד לא. אין בזה משהו רע".
לצד העשייה הטלוויזיונית, יחזקאלי לא מוותר גם על המגע עם קהל הסועדים, ואחרי שעבד בשלל מסעדות (מ"יועזר" ועד "פסטיס"), הקים וסגר מסעדה משל עצמו, הוא פתח בין הנגריות של שכונת פלורנטין את "בורק" ("זה כינוי שאשתי המציאה לי").
הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
