באחת הסצנות המקסימות והכובשות (וכאלה יש לא מעט) בסרט התיעודי "ציידי הכמהין", רואים צייד פטריות בן 86 מכפר בפיימונטה, בצפון-מערב איטליה, מנהל שיחה עם הספר שלו על נפלאות הפטרייה הלבנה היקרה בעולם, עזת הריח והטעם, אותה הוא שולף מאדמת היערות ההרריים ועל הדרך הנכונה לאכול אותה. "כמהין כל כך טובות", מכריז המלקט, בעוד הספר טורח לספר את בלוריתו הכסופה. "הן טובות עם ביצים, עם אנשובי ועם שום", והספר מוסיף: "אפילו עם רביולי או ספגטי". בשלב הזה הצייד מסכם את הדיון: "אם אתה לא בררן, אתה יכול לאכול אותן עם כל דבר", הוא פוסק.
הצלם ויוצר סרטי התעודה, גרגורי קרשו, והבמאי-אמן-צלם האמריקאי, מייקל דווק, הם השניים שחתומים על הסרט "ציידי הכמהין". בראיון זום, שנערך איתם השבוע, הם מעידים שיש שלוש דרכים לשלב פטריות כמהין בבישול: "האחת היא לגרר אותן מעל חביתה; השנייה היא עם פסטה עתירת כולסטרול, המיוחדת לאזור שנקראת: 'פסטה 30 חלמונים', זוהי פסטה שהמרקם שלה קטיפתי - מכניסים לפסטה קצת חמאה, קצת מהמים בהם בושלה הפסטה, ומגררים המון כמהין מלמעלה. הדרך השלישית היא לגרר את הכמהין מעל ריזוטו. הסוד הוא לוודא שהכמהין לא רק טרייה, אלא גם בטמפרטורת החדר, וכשהפסטה או הריזוטו חמים הם משחררים את הריח של הכמהין. זה המקור לטעם. בסרט שלנו ניסינו להציג את הטעם, הריח, העונג והחושניות שנלווית לאכילת הכמהין".
אין ספק שהצלחתם, הוא ממש מעורר תיאבון. מהי מנת הכמהין הכי טובה שחוויתם?
קרשו: "כשהתחלנו לעבוד על הסרט הייתה בצורת באזור, מה שמאוד חריג כאן, ולא היו פטריות בכלל, אז הציידים חששו מאוד. אחרי כמה חודשים סוף-סוף התחיל הגשם. בדרך כלל לוקח לפטריות כמה ימים אחרי הגשם כדי להתחיל לגדול. יצאנו בלילה עם אחד הציידים ליערות, ובסוף מצאנו פטרייה בדיוק כשהתחילה לצאת השמש - והצייד היה מאושר בגלל שהוא לא מצא כלום לאורך כל השנה.
"זו הייתה פטריה בגודל נאה, אז הנחנו שהוא הולך להתקשר לסוחר הפטריות, כדי להרוויח הרבה כסף. אבל במקום למכור אותה, הוא הזמין אותנו אליו הביתה, הכניס עצים לתנור והבעיר את האש, ואז הוא הוציא מחבת ברזל גדולה, שבר לתוכה שמונה ביצים שהטילו התרנגולות שלו שבגינה - וכשהחביתה הייתה מוכנה, הוא גירר מעליה את הכמהין וחילק אותה לצלחות.
"אחרי שהיינו בחוץ כל הלילה וכבר מתנו מקור, האוכל החם וניחוח הכמהין היו ברכה. מעבר לזה היה ברור לנו שכך הצייד מזמין אותנו להיכנס לעולם שלו, שזה הסמל לחברות בינינו. זה נסך בנו ביטחון וידענו שהצלחנו לבנות את מערכת היחסים שהיינו זקוקים לה כדי להצליח ליצור את הסרט".
הסרט "ציידי הכמהין" עוקב אחר ציידי פטריות קשישים ואקסצנטריים, התרים בעזרת כלבים אחרי "כמהין אלבה", פטריות שגדלות בעיקר בצפון איטליה, ונחשבות לפטריות הכי מבוקשות, ומחירן מרקיע שחקים. הסרט הזה הוא אחד הסרטים התיעודיים הבולטים, היפים, המרגשים והמדוברים של עונת הפרסים האחרונה.
הבכורה שלו נערכה בפסטיבל סאנדנס, רגע לפני פרוץ הקורונה, ואחר כך נכלל בפסטיבל קאן 2020 (שבוטל בסופו של דבר), ומאז הוא עשה סבב פסטיבלים מרשים (חלקם נערכו בצורה וירטואלית). הסרט קטף פרסים, זכה לביקורות סוחפות ולאהבת הקהל גם בבתי הקולנוע. עכשיו, הוא מגיע אלינו, ויוקרן בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל דוקאביב2021 (שבת 3/7 בשעה 10:00, שלישי 6/7 בשעה 21:00, שישי 9/7 בשעה 16:30).
"אני חושב שבמיוחד עתה, בתקופה של מגפה, רבים מאיתנו חושבים מחדש על החיים האורבניים שלהם, על מערכת היחסים עם הטבע ועם בעלי החיים, ותוהים על מקורות המזון שלהם", מנסה דווק להסביר את פשר הצלחת הסרט. "ולכן, התקופה בה יצא הסרט מושלמת בהקשר הזה. הסרט גם מציג קהילה תוססת ומאושרת, עם שמחת חיים מידבקת - אלה אנשים שאין להם הרבה מהמלכודות של החברה הגלובלית - אין להם מכוניות, אין להם בתים מפוארים וגם לא שעונים יוקרתיים, אבל יש להם חווה, והם מגדלים בה את המזון שלהם, מייצרים בה את היין של עצמם והם קרובים לטבע. זה משהו שרבים, לדעתי, מייחלים לו. לא מעט אנשים עוברים לכפרים במטרה לממש אורח חיים בריא ומאושר יותר, וזה רצון שמהדהד את המסרים של הסרט".
5 צפייה בגלריה
הם מדברים גם לכלבים, שניים מגיבורי הסרט שיוקרן בדוקאביב
(קרדיט: Michael Dweck and Gregory Kershaw)
קרשו: "יש דברים נפלאים שהטכנולוגיה העניקה לנו: קדמה ואיכות חיים. גם איבדנו הרבה דברים מתוך השאיפה למודרניות: הטכנולוגיה ריחקה אותנו מהטבע וגם אחד מהשני. התקווה שלנו היא שהסרט יעניק לקהל הזדמנות לטייל למקום שבו לא בודקים בכל רגע את הטלפון הסלולרי כדי לראות איזה הודעות הם קיבלו, ויחזיר אותם למקום שבו הקהילה קיימת גם במובן הפיזי. זה מקום שבו הטבע הוא לא הרקע האקזוטי סביבו מתכננים חופשות או מקום שאליו מגיעים רק בסוף השבוע, אלא נוכחות קבועה בחיי היומיום".
איך בכלל נולד הפרויקט המשותף הזה?
דווק: "גם לי וגם לגרגורי יש תשוקה גדולה למצוא עולמות שמתקיימים מחוץ לגלובליזציה ולטכנולוגיה, מקומות שמשמרים את הזהות ואת הקשר להיסטוריה ולתרבות המקומית וקשה למצוא אותם. באוגוסט 2017 טיילנו כל אחד בנפרד בצפון איטליה, ונתקלנו באזור בו פועלים הציידים בפיימונטה, זה הרגיש כאילו נכנסנו לתוך אגדה.
"בקצה של כל גבעה שכנה עיירה קטנה עם כרם קטן משלה, ובכל מקום ליוותה אותך התחושה כאילו הוא מנותק לגמרי מהעולם המודרני. ואז נודע לנו על חברה סודית של גברים מבוגרים, שתרים ביערות באמצע הלילה אחר הפטריות הלבנות. זה סיקרן אותנו, כי אף אחד לא היה מוכן להגיד לנו מי האנשים האלה. החלטנו לחזור לאזור ולחקור את הקהילה הזו. לקח לנו שלוש שנים לצלם את הסרט גם בגלל שהיה קשה להיכנס ולהיטמע בקהילה עצמה".
למה לא הם היו מוכנים לגלות לכם את זהות הציידים?
דווק: "כשהיינו שואלים מסעדנים ובעלי חנויות באזור מאיפה פטריות הכמהין שלהם, הם היו אומרים: 'שמתי כסף בקופסת עץ שהשארתי מחוץ לדלת המסעדה או החנות שלי, ובבוקר, כמו קסם, הן הופיעו שם'. תושבי העיירה ממש מגוננים על ציידי הכמהין, כי כך יש להם גישה בלעדית לקסם הזה".
פטריה במחיר 100,000 דולר לקילוגרם
באירופה יש קרוב ל-30 מינים וסוגים של כמהין, אבל ברובם לא נעשה שימוש במטבח. כמהין אלבה, הפטריות המוכרות יותר ככמהין לבנות שצורתן מזכירה פקעת, אבן או שורש, גדלות רק באיטליה ובחצי האי איסטריה. מחיר כל קילוגרם נע בין 3,000 ל-6,000 אירו. מדי שנה, בחודשים אוקטובר ונובמבר, נערך באלבה, המכונה "העיר של מאה המגדלים", יריד הטרטופו ביאנקו הבינלאומי השנתי.
אתם יכולים להסביר את סוד המיתוס והבאזז של הכמהין? הן באמת שוות את מחירן?
קרשו: "הסיבה לאובססיה העולמית לכמהין - במיוחד לפטריית הכמהין הלבנה, נעוצה בזה שאי אפשר לגדל אותן בצורה מלאכותית. המדע טרם הצליח לגלות איך להפיק אותה, ורק אנשים מיוחדים יכולים למצוא אותן בטבע. במקרה של הסרט שלנו, מדובר בגברים מבוגרים, לרוב בני 80, שיוצאים בחשכת הליל יחד עם הכלבים שלהם ליערות ומבלים שם כ-12 שעות. יש להם יכולת ייחודית, שהיא כמעט בגדר קסם, לאתר את הפטריה. יש משהו יפה ומיוחד ברעיון הזה של משהו שנמצא מחוץ להישג ידו של המדע. משהו שרק המסורת וידע עמוק של הטבע יכולים לגלות".
דווק: "אני מניח שאין הדבר שונה ממוצרים אחרים. מאחר שאתה לא יכול לגדל את הפטריה, יש לה ערך - וכמובן שהוא סובייקטיבי. רבים רוצים את מה שאינם יכולים לקבל, ולכן יש לכמהין שוק ברוסיה, באסיה, בארה"ב - כולם רוצים את הפטריה הזו, אבל ההיצע מצומצם. לסיפור הזה נכנסת גם ההתחממות הגלובלית - היערות בהם גדלות הפטריות הולכים ונעלמים. בנוסף, מי שיודע איך למצוא אותן הם כאמור אנשים בני 80 ו-90 - כך שהחיפוש הופך קשה אף יותר, ועל כן יש לו ערך. מעבר לזה, קשה מאוד לתאר למישהו מה זה כמהה. כלומר, כשמבקשים מאדם לתאר את הטעם והריח הייחודי של הכמהה, זה ממש כמו לתאר בושם - זה קשה מאוד. זה משהו סובייקטיבי, ומשהו שקשור גם באלמנטים כמו עונג וחושניות".
האם סיפור הכמהין דומה לעולם האמנות, שגם בו רוכשים יצירות במחירי עתק?
דווק: "אני חושב שיש הרבה דמיון בין שני העולמות".
קרשו: "בסוף הסרט אנחנו מראים מכירה פומבית שבה אחת הפטריות נמכרת ב-100 אלף דולר, למשקל של פחות מקילוגרם אחד. מייקל ואני תהינו למה אנשים משלמים סכומים כל כך גדולים על פטריה, שאם לא אוכלים אותה תוך שלושה ימים היא מתקלקלת. גילינו שהקונים רוכשים גם קצת מהקסם שמסייע להוציא את הפטריות מהקרקע - ועל זה הסרט: החיים של הציידים, שיש להם יכולת שאין לאף אחד אחר בעולם. אתה משלם על הקסם שמאפשר להביא את הפטריות הלבנות מהיער לשולחן".
אתם מראים גם את הצד האפל של השוק הזה.
קרשו: "הדרישה לכמהין אלבה קפצה לאחרונה בצורה דרמטית, במיוחד לאור העובדה שהאזור הזה מצליח להפיק פחות ופחות פטריות. התוצאה היא לחץ עצום. כך ראינו שיש ציידים - וזה כמובן מזעזע ונוראי, שמנסים להרעיל כלבים של ציידים אחרים שנכנסים להם לשטח בתור 'אזהרה' שיסתלקו מהטריטוריה שלהם ומהר. זו תופעה חדשה ואין ספק שזו תוצאה של הדרישה העולמית לכמהין, שגוברת על ההיצע שהולך ומתדלדל".
הסרט נותן תחושה של עולם שהולך ונעלם. אתם חושבים שצעירים ייכנסו לתחום הזה, או שהטכנולוגיה והמדע יצליחו בסוף לשחזר את הייחודיות של הכמהין?
דווק: "נתקלנו בדור צעיר יותר של ציידי כמהין, כך שהמסורת תמשיך - אבל בצורה אחרת. הציידים הקשישים לא עושים את זה בשביל הכסף. אתה יכול לחפש פטריה במשך שבועיים ולמצוא אחת קטנה ולקבל עליה רק 75 או 80 יורו. הם בחרו במקצוע בגלל שהם רוצים להיות קרובים לכלבים ולטבע. לדור הצעיר אין את אותה מערכת היחסים עם האדמה ובעלי החיים. לגבי החלק השני של השאלה שלך, האם המדע יצליח למצוא דרך לגדל את פטריות הכמהין הלבנות? לא בטוח".
לחוות את העולם כמו הכלב
בעבר היה נהוג להשתמש בחזירים כדי לאתר את הכמהין, "יהלומי המטבח". אבל משום שהחזירים נהנו לעתים קרובות לזלול את הפטריות, ולעתים אף פגעו בתפטיר שלהן, תוך כדי החפירה באדמה.
"הציידים מאמינים שלכלבות ממין נקבה יש חוש ריח טוב יותר, והן יכולות להתרכז ולהתעלם מהסחות דעת טוב יותר מן הכלבים הזכרים, ועל כן רוב כלבי הכמהין הן בעצם כלבות"
ב-1985 נחקק באיטליה חוק האוסר על שימוש בחזירים בציד כמהין, בשל הנזק שהם גורמים, וכיום משתמשים רק בכלבים. "הציידים מאמינים שלכלבות ממין נקבה יש חוש ריח טוב יותר, והן יכולות להתרכז ולהתעלם מהסחות דעת טוב יותר מן הכלבים הזכרים, ועל כן רוב כלבי הכמהין הן בעצם כלבות", מסביר קרשו.
"הבנו מהר מאוד שהכלבים יהיו דמויות מרכזיות בסרט, בדיוק כמו האנשים. בילינו הרבה זמן בניסיון להבין איך מחברים את הקהל לנקודת המבט של הכלבים ולחוות את העולם הזה כמו הכלב. בסופו של דבר עלינו על הרעיון של לחבר גם להם מצלמה. אחרי חודשים של ניסוי וטעייה ושימוש במערכות צילום מתקדמות, מצאנו את עצמנו עובדים עם סנדלר איטלקי מקומי. הסברנו לו שאנחנו רוצים לחבר מצלמה קטנה לראש של כלב, והוא הכין כמה אופציות שאפשרו לנו להכניס את הצופה לראש של הכלב, כך שיוכל לראות ולהרגיש את העולם בדיוק כמוהו.
"זו הייתה תגלית של ממש, כי פתאום יכולנו לרוץ ביער במהירות מטורפת ממש כמו הכלב. אבל יצא מזה משהו הרבה יותר עמוק: כשצפינו בחומרים המצולמים הבנו שהציידים מדברים ממש לכלבים, והכוונה היא שהם לא מסתפקים רק בפקודות, אלא הם מדברים איתם על החיים ועל הפחדים שלהם. זה אפשר לנו להבין לעומק עד כמה מערכות היחסים האלה מורכבות, הרבה יותר מכל מערכת יחסים אחרת שנתקלתי בה בין אדם לחיית המחמד שלו".
דווק וקרשו התאהבו באזור, ומאז הם מרבים לפעול למענו: "אנו מודאגים מהסיכוי שהוא ייעלם ולכן גייסנו כספים רבים לטובת עמותה שפועלת למען שימור היערות באזור. בכסף הזה נקנו היערות בהם צילמנו את הסרט. לרכישה הזו יש גם אלמנט חינוכי - אנחנו רוצים להביא ילדים ליערות לפגוש את הציידים ואת הכלבים, וללמד אותם על קרבה לטבע ולבעלי החיים ועל המסורות האזוריות, בתקווה שהתשוקה של הציידים תמצא דרכה גם לליבם.
"הקמנו גם חברת יין ויצרנו יין בארולו, שאותו אנחנו נוציא לראשונה בנובמבר, ועל מדבקת הבקבוק יופיע צילום מהסרט. את הרווחים נתרום למאמצי השימור. אנחנו גם מנסים לפתור את בעיית הרעלת הכלבים באמצעות אילוף כלבים, כדי שהם יוכלו למצוא את הפיתיונות הרעילים ולא יאכלו אותם. בקרוב גם נערוך הקרנה חגיגית של הסרט בבית קולנוע ישן משנות ה-30 בעיירה בפיימונטה. הציידים גרים בהרים בחוות מבודדות, כך שלא יוצא להם ללכת לקולנוע, ואני מאמין שהם יופתעו מהסרט. אני מקווה שהחגיגה הזאת תהיה גם הזדמנות לאכול כמהין ולשתות יין טוב, יחד עם כל האנשים שהפכו למשפחה שלנו".
