גיא זמורה רק בן 25 אבל מסע חייו הארוך והפתלתל יכול להתאים לבחור שלפחות כפליים בגילו. לפני שבועות ספורים הוא פתח מסעדת אוכל מהיר בירושלים עם 100 מקומות ישיבה, אבל בדרך להגשמת החלום הזה הוא הספיק להתמכר לסמים, לעבור מספר ניסיונות גמילה, לשבת בבית סוהר, לסיים בהצטיינות טירונות של "חוות השומר", לעבור תהליך שיקום של כמעט שנה בקהילת גמילה סגורה ולסיים לימודי בישול. בהחלט הספק מרשים לכל הדעות.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
אבל בימים אלה, כשהוא חונך את TWINS - מסעדת אוכל הרחוב החדשה שלו, הוא נקי מסמים כבר ארבע שנים וחצי, חי בזוגיות ומנהל עסק משלו, והוא חוגג חיים חדשים באחד הענפים המאתגרים ביותר, ענף המסעדנות.
"יש היום חצי מכמות העבודה לעומת אוגוסט שנה שעברה, אבל אני עדיין מאושר. הדבר היחיד שאני מצטער עליו היום זה ששרפתי את שבע השנים הכי יפות של החיים שלי על סמים", הוא מודה.
TWINS, שנמצא במתחם התחנה בירושלים, הוא בעצם גלגול חדש של מסעדת TOMMY'S שפעלה שם ונסגרה. את ההחלטה לסגור את TOMMY'S - שם הוא היה שותף יחד עם בן דודו - ולפתוח מקום חדש משלו, הוא קיבל רגע לפני תחילת הקורונה, ובמהלך הסגר בחודש אפריל, הוא היה עסוק בשיפוץ המקום.
מוסד גמילה בגיל 16
זמורה נולד וגדל במשפחה ירושלמית נורמטיבית, אבל החיים שלו התחילו להסתבך כבר בגיל שבע. "שברתי את הרגל והייתי עם גבס. בתקופה הזאת עליתי המון במשקל והפכתי לילד שמן. להיות ילד שמן זה לא קל, סבלתי מהצקות וזה הפך אותי לעצבני ומתוסכל. הרגשתי רע עם עצמי, לא היה לי נעים להיות אני, וכל הזמן חשבתי שאני לא בסדר", הוא מספר. בכיתה ד׳ הוא כבר התחיל להבריז מבית ספר ולריב עם כל המורים, ובגיל 12, כשאביו עזב בפתאומיות את הבית, הוא חווה את הקריסה הראשונה שלו, אחת מעוד רבות בדרך.
"אני לקחתי את העזיבה של אבא הכי קשה מכולם בבית", הוא נזכר. "היינו משפחה מושלמת, לא היה חסר לנו כלום, היו בבית המון אהבה וחום, ופתאום הכול קרס. באיזשהו מקום הרגשתי שיש לי חלק בזה. היום אני יודע שזה לא נכון ושזה בסדר להתגרש, אבל יש דרך לעשות את זה. ההורים חייבים להישאר בקשר, חייבים לתת לילדים את ההרגשה שהם נשארים הגב שלהם. אצלי זה לא קרה. בגיל 13 כבר התחלתי להשתמש בסמים, בגיל 14 הייתי גונב כסף מאימא שלי ומאחותי כדי לקנות סמים, ובגיל 15 כבר הפסקתי ללכת לבית ספר והתחלתי לעבוד בשביל להרוויח כסף לסמים".
אתה חושב שאם ההורים לא היו מתגרשים כל זה לא היה קורה?
"היום אני לא מחפש על מי להפיל את כל מה שעברתי. הבעיה שלי נבעה מזה ששנים חייתי בכעס וזה מה שניהל אותי. כעסתי על עצמי, כעסתי על העולם וכעסתי על אנשים, וזה הדבר היחידי שידעתי להפגין החוצה. כשאבא עזב, אני חושב שמה שקרה זה שראיתי את הקושי של אימא שלי, והלכתי לאיבוד".
כבר בגיל 16 זמורה נכנס לגמילה הראשונה שלו. הוא היה משתמש בסם פיצוציות קטלני מסוג נייס גאי, שעלה גרושים והיה זמין בכל קיוסק, אבל הגמילה ממנו הייתה קשה, וזמורה חווה כאבי בטן איומים, הזעות, כאבים בכל הגוף, הקאת דם ועוד סימפוטמים.
אבל הגמילה הזאת החזיקה רק שבוע, וזמורה לא ידע להתמודד עם כל הרגשות שהציפו אותו. "אחרי שבוע פשוט ארזתי את התיק שלי ועזבתי את מוסד הגמילה. ביקשתי מבעל חנות שבה עבדתי אז שיתן לי לישון אצלו בבית, ובסוף הייתי אצלו במעצר בית שלושה חודשים. אחרי זה הגיעה נפילה גדולה והתמכרתי לסמי הזייה קשים. עד יום הגיוס שלי, ולמעשה אפילו בלילה לפני היום שבו נסעתי לבקו"ם, הייתי על סמים".
איך הצלחת לתפקד כשאתה על סמים?
"הסמים היו הבריחה שלי. הייתי ולא הייתי שם. לעבודה הייתי ממשיך להגיע לא משנה מה, וזה הדבר היחיד שהתמדתי בו. אבל הצבא לא רצה לגייס אותי, קיבלתי ארבע פעמים סירוב, אבל המשכתי להתעקש כי היה לי חשוב להתגייס. בסוף קיבלו אותי ל'חוות השומר', מה שהיה פעם 'נערי רפול'. בגלל שבלילה שלפני יום הגיוס עוד השתמשתי בסמים, אז כשהתחלתי את הטירונות נאלצתי לעבור גמילה עצמית. אף אחד שם לא ידע שאני בקריז. את הטירונות הזאת, שנמשכה שלושה חודשים וחצי, והיא אחת הקשות בצה"ל, סיימתי כמצטיין פלוגתי".
למה התעקשת על זה?
"כי היה לי חשוב לעשות לפחות פעם אחת את מה שכל האנשים בגילי עושים".
ליד עבריינים עם ותק
אבל למרות המסגרת הצבאית, לא הכל הלך חלק: שנה אחרי הגיוס הכעס חזר, וזמורה שוב נפל לסמים. הוא נזרק מהיחידה והתחיל לסחור בסם. כשנתפס, נשפט ונשלח למעצר שהיה אמור להימשך שנה וחצי, אבל הוא דרש להגיע ל"רטורנו", מרכז גמילה שבו בילה תשעה חודשים.
"הייתי הכי צעיר שם, ולמעשה הייתי הראשון שהגיע לשם מהצבא. כולם סביבי היו מבוגרים, משתמשים כבדים ועבריינים עם ותק, ואני הייתי דג קטן לעומתם. כשהייתי שם הבנתי שברגע שאני מסיים את תהליך הגמילה, אני פותח מסעדה".
מסעדה?
"כן. כל אחד בקהילה צריך לעשות תורנות מטבח. במשמרת שלי הייתי אמור לחתוך ירקות במשך שש שעות. זה היה קשה נורא, השף היה עצבני, ולא הבנתי מה רוצים ממני. לא הסתדרתי שם עם אף אחד, וזה היה בעיקר כי לא ידעתי לעבוד עם אנשים. הייתי מוצף רגשות. בסוף היום כתבתי בדף המשוב היומי שאני לא רוצה להגיע למטבח יותר לעולם, והם ראו שזה הקושי הכי גדול שלי והחליטו שכאן יהיה התהליך שאני צריך לעבור. אז חרקתי שיניים וחזרתי למטבח, ואחרי חודש הפכתי לראש צוות שכל יום האכיל 800 איש. בתפקיד הזה נשארתי במשך ארבעה חודשים, ושם גם נולד החלום לפתוח מסעדה".
מה קרה שם שגרם לך פתאום לאהוב את המטבח?
"במהלך החודש הראשון ארזתי את התיק כמה פעמים והייתי מוכן לחזור לכלא, רק לא להמשיך לעבוד במטבח. אחרי זה עם הזמן הבנתי שהמטבח בעצם עוזר לי לעבור את התקופה הקשה כי זה סוג של בריחה מעצמי. הייתי נכנס כל יום למטבח ב-6:00 ויוצא ב-22:00, עם הפסקה לשעתיים באמצע. הזמן הזה עשה לי ממש טוב כי פתאום גם ראיתי שאנשים נהנים ממה שאני מבשל".
מה בדיוק עשה לך את זה?
"האקשן, הלחץ וההנאה שיש אחרי העבודה הקשה שזה לראות את האנשים נהנים מהאוכל שלך. היום אני גם יודע בדיוק מה עובר על טבחים שפתאום עוזבים באמצע הסרביס, אני יכול להבין אותם ואני יודע שזה לא קשור אלי, זה הקריזה שלו, לא שלי. למדתי לשלוט בעצמי ולזכור שזה לא בגללי".
מקנן בך החשש לחזור שוב לסמים?
"לא, כי היום אני מאוזן. אני יודע להגיד כאן ועכשיו מה מפריע לי, ולמדתי לחשוב 200 פעמים לפני שאני אומר משהו, היום אני בן אדם אחר. חוץ מזה, ידעתי שברגע שיהיה לי עסק משלי, אני אהיה עסוק בו ולא בדברים אחרים".
עבודה יכולה לתת תקווה
תשעה חודשים אחרי שיצא ממוסד הגמילה הוא התחיל לעבוד יחד עם בן דודו ב-TOMMY'S, ועם הזמן הוא הפך לשותף. זמן קצר לפני פרוץ הקורונה הוא החליט לקנות את העסק מבן הדוד כדי לפתוח שם מקום חדש משלו. היום, הוא מגיש ב-TWINS המנות בלחם פרנה. יש לו בתפריט כמה סוגים של המבורגר, אסאדו וגם מנות טבעוניות וצמחוניות. התפריט הזה שהוא יצר, מביא לידי ביטוי את כל מה שהוא אוהב בחיים בכלל-ובאוכל בפרט - פשטות ואותנטיות של אוכל רחוב ומסורת מרוקאית מהבית. "פתאום הבנתי שאני חייב לעשות את זה עכשיו ולפתוח מקום משלי, כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד", הוא מסביר.
לא חששת לפתוח מקום משלך ועוד בתקופה כזו?
"זה הפחיד אותי מאוד, אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה. חוץ מזה, אני גם מאמין שמי שיעבור בשלום את החורף הזה, יהיה המנצח הגדול בקיץ הבא. לא נבהלתי מהקורונה ודווקא ראיתי בה אחלה הזדמנות. עבודה לא הייתה בלאו הכי כי היה סגר, אז היה לנו זמן לשפץ. לא אשקר, זה היה קשה. השקעתי המון כסף, את כל מה שחסכתי, אבל בקורונה גם למדתי להסתכל לא רק על כסף אלא גם על העתיד, ואני יודע שבקיץ הבא יהיה טוב".
קיץ הבא רחוק, איך תסתדר עד אז?
"אין לי ציפיות שההצלחה תהיה מידית כאן ועכשיו. ידעתי למה אני נכנס והיה ברור לי שזה ייקח זמן. אבל כן ציפיתי שתהיה קצת יותר עבודה. מה שקורה בפועל הוא שאין תיירים והמתחם שלנו מבוסס על תיירות חוץ, אבל אני לא מצטער שפתחתי".
נשמע שאתה גאה בעצמך.
"נכון, ופתיחת עסק זו קפיצת מדרגה ענקית, כי סוף סוף אני מגשים חלום. תוך כדי הגשמת החלום הזה ופתיחת העסק, הספקתי לסיים קורס בבישול. ידעתי להכין אוכל גם קודם, אבל עכשיו אני גם מבין את התהליכים".
החברים מגיעים למסעדה ומפרגנים?
"ניתקתי קשר עם 99 אחוז מהאנשים שהיו בחיים שלי בעבר.האחוז האחד שנותרו, מפרגנים מאוד ובאים. היום, אחרי כל מה שעברתי, גם העסקתי אצלי מישהו בוגר מרכז הגמילה שהייתי בו. זה לא פשוט, אבל אם יפנו אלי אנשים נוספים אחרי גמילה שירצו לבוא לעבוד אצלי, אשמח לתת להם את ההזדמנות, כי אני יודע שעבודה יכולה לתת תקווה".
מה החלום הגדול שלך?
"לעזור לאנשים כמוני שרוצים לצאת מהסמים, ולחיות את החלום".
