לילי בן שלום היא שועלת קרבות. בתור אישה שמנהלת לבדה את העסקים שלה בתוך הג'ונגל של עולם המסעדנות, היא יודעת דבר אחד או שניים על מאבקים. בהפגנת העצמאים הגדולה במוצאי שבת לפני שבועיים בכיכר רבין היא ריתקה אלפי אנשים (או רבבות, תלוי את מי שואלים) וזעקה את זעקת המסעדנים. עכשיו, כשהיא מתכוננת לסגר נוסף - שעדיין לא ברור אם יגיע ומתי, המסעדנית לילי בן שלום נזכרת ברגעים האלה על הבמה וכל התמונות חוזרות אליה כמו בסרט. "זו פעם ראשונה שדיברתי בשם הרבה מאוד אנשים", היא מודה, "ירדתי מהבמה ורעדתי. זה אולי הסיפור שלי אבל הכאב של כולם".
בן שלום, אם חד הורית שהייתה מסורבת גט במשך תשע שנים, היא מסעדנית כבר למעלה מעשור. היא הפעילה מסעדה גיאורגית מצליחה בירושלים, סגרה אותה, עברה לתל אביב, פתחה מסעדה בנווה צדק וגם אותה סגרה לפני כשנה. היום בבעלותה מסעדת ללה בשוק הכרמל, שאותה פתחה רק חודשים ספורים לפני שהקורונה נכנסה לחיינו. "עסק בהקמה" קוראים לזה בשפה המקצועית, אבל עבורה זה מקור פרנסתה היחידי.
"כבר כמה ימים שאני רואה שכותבים עלינו שאנחנו בכיינים ושמאלנים וממש נשרף לי הלב, אני בכלל פעילה במטה הליכוד. הזעקה היא שבשעה כזאת המדינה לא יכולה להפקיר אותנו, ואני מרגישה שהעם שלנו מפולג לשכירים ועצמאים, אין עם אחד, והעצמאים הם כמו אישה מוכה - מסתירים את הכאב מבפנים, לא מספרים לאף אחד כמה קשה להם, סופגים את כל הקנסות וההיטלים".
את מרגישה שלציבור קשה לגלות אמפטיה למסעדנים?
"מסעדנות נחשבות המקום הכי זוהר ואולי בגלל זה אי אפשר לפתח כלפיו רגישות. אבל היי, עצמאים עובדים פי עשרה יותר קשה מאשר שכירים. אני הייתי שכירה בדואר ישראל, עברתי כל משבר אפשרי, עברתי פיגועים וצוק איתן, הייתי מפרנסת יחידה ועבדתי בשבע עבודות. שכיר? מבחינתו שתמשך הקורונה. אני לא יוצאת נגד שכירים, אבל הם יכולים להמשיך ככה עוד שנה".
את מתגעגעת לסטטוס הזה של שכיר?
"עבדתי 18 שנה בדואר והייתי הולכת לישון כל לילה נוח ובטוח, אבל התפטרתי, עזבתי תנאים, פנסיה, דלקן, עזבתי עבודה קבועה ופתחתי מסעדה, שזה נחשב תחום בסיכון. אני בנאדם שמגשים חלומות, ובנאדם שלא מתקדם לעבר החלומות שלו זה בנאדם חי מת, וזה נכון בכל תחום - אם זה בנאדם שתקוע בזוגיות, בעבודה, או בנאדם שמפחד לטפס שתי מדרגות בבת אחת במקום אחת. קל להתקבע לתוך משהו נוח ובטוח, אבל האם ככה אנחנו רוצים לראות את הדור הצעיר שלנו? למה עצמאי שיש לו חבר שכיר רואה אותו ישן בשקט ואם הוא כעצמאי פתח דוכן אוכל או מספרה והשקיע כסף - נחשב לאזרח סוג ב'? אני לא מבינה את העיוות הזה, באיזו מדינה מתוקנת זה קורה? הגיע הזמן שעצמאים ירימו את הראש ויהיו מוכנים למלחמה הבאה".
מלחמה?
"כן, גם אם הקורונה תיגמר מחר, אני במאבק הזה ממשיכה כי מי יודע מתי שוב נידרש לזה. רק מלחמה עם טילים נחשבת מלחמה? המלחמה הזו שאנחנו מתמודדים איתה עכשיו היא מלחמה גרועה יותר. לא חייבים לראות אדם מדממם בשביל לפתח סולידריות, הדימום שלנו פנימי. אני נלחמת בשביל הבת שלי. בשביל שאם היא תרצה להיות עצמאית שהיא לא תפחד להיות עצמאית, אני רוצה שתהיה לה האפשרות להגשים חלומות, ככה גידלתי אותה".
ספקים רוצים את הכסף
הגל הראשון של הקורונה תפס את בן שלום בשיא: המסעדה שהיא פתחה רק חמישה חודשים קודם לכן בשוק הכרמל התחילה לצבור תאוצה, לקוחות התחילו להכיר את המקום ורשימות האירועים המתוכננים מילאו את הלו"ז. "בלילה שבו הודיעו שסוגרים את המסעדות היה לי אירוע ל-70 אנשים של איזו חברת היי-טק. הייתי בשיא, ושמחתי שבדיוק התחילו להיכנס אירועים למסעדה. היה לי עסק חדש, וידעתי שייקח זמן להדק אותו עד שהוא יעצב את האופי שלו. עד אותו זמן זחלתי והרגשתי שאני בדיוק מחילה ללכת. לא אשכח את הערב הזה כי הוא היה אחד הלילות הכי מאושרים בחיים שלי".
תסבירי.
"בדיוק הבנתי שאחרי כל המסעדות הגדולות שהיו לי עם 60 עובדים ו-60,000 שקלים שכר דירה בחודש, פתאום אני נמצאת במקום הקטן שלי בשוק הכרמל, ושאני במקום טוב שמדוייק בשבילי. הרגשתי שסוף סוף מצאתי את מקומי".
אבל אז הודיעו שצריך לסגור את המסעדות.
"כן, זה קרה ביום אחד. סגרתי את המסעדה אבל השוק עדיין היה פתוח. חשבתי שיהיו לי שבועיים חופש, מה כבר יכול להיות. חשבתי שיהיה בסדר, ואם לא יהיה בסדר אז בטח מישהו יעשה שיהיה בסדר. אבל אז עבר חודש וחצי ושום דבר לא קרה, והמסעדה נשארה סגורה. העובדות הזרות שלי בכו שאין להן כסף לאוכל. פתאום גם התחלתי לקבל באפריל חשבוניות מספקים, כי כמו כולם גם אני עובדת שוטף 30 ו-60, ואז נפל לי האסימון והבנתי מה קורה כאן. היו לי אפס הכנסות וכל אחד מהספקים רצה את הכסף שלו והתחיל ללחוץ. גם הם מסכנים וגם הם הבינו מה עומד לקרות. הם כבר מכירים את הנפשות הפועלות בעסקי המסעדנות, וכמה קשה לגבות כסף, בטח עכשיו. כולם נלחצו. פתאום הבנתי שעבר כבר חודש שאני לא עובדת, וזה בעייתי כי מסעדה בנויה על תזרים, אף פעם אין הפסקה בתזרים. על סמך התזרים נתתי צ'קים לספקים, מה קורה פה? חוץ מזה היה לי גם מע"מ לשלם - אז למי קודם תשלמי? לאת בכלל לא יכולה למשוך משכורות כי אין עבודה".
ומה עם משלוחים?
"על משלוחים אי אפשר לבנות מסעדה, אולי אפשר לפתוח מקום שהוא רק משלוחים אבל לא מסעדה. בשביל וולט אני צריכה עובדים, אני צריכה להפעיל מזגן, אני צריכה להפעיל תנורים. משלוחים זה טוב לשעות מתות בזמן שהמסעדה פועלת. אבל המקום שלי הוא לא חנות, הוא מסעדה שמוכרת חוויה ואלכוהול. גם בשביל משלוחים צריך עובד וצריך לשלם לו כסף כי אנשים כמעט ולא משאירים טיפים למשלוחנים, לאנשים אין כסף".
מתכוננת לגל השני
בחודש האחרון של הסגר, אחרי שבעל הנכס הסכים לדחות את תשלומי שכר הדירה, בן שלום בכל זאת פתחה למשלוחים וטייק אאוי, כפי שהתירו המגבלות, ובסוף חודש מאי היא פתחה שוב את המקום לפעילות מלאה. עכשיו, כשהיא עדיין ממתינה למענק שהובטח לעצמאים, היא מרגישה שהאמון שלה במדינה, אבד.
"בכל הבלאגן הזה אין מישהו אחד שקם ואומר שהוא מודע למצב ומנסה לפתור אותו", אומרת בן שלום, "צריך מישהו שיסביר מה הולך להיות בחודשים הקרובים, מה חייבים לשלם, מה פורסים לתשלומים ומה הצפי לקבלת המענק. כל כך הרבה אנשים מחכים לשמוע מה יהיה איתם, והעצבים כבר מרוטים. אין פה התנהלות של מדינה מחבקת ואמפטית שמבינה שאנחנו כבר חודשים עם אפס שקלים הכנסות, ובניגוד לשכירים שלהם יש גם אפס הוצאות - לעצמאים ההוצאות ממשיכות לזרום. מישהו צריך להגיד שהמדינה כאן איתנו במלחמה הזאת, אבל במקום זה מתישים אותנו ומפחיד מה שעלול לקרות. אנחנו בתוהו ובוהו שנמשך חודשים".
את מוכנה לגל השני ולסגר שאולי יגיע איתו?
"אלוהים ישמור אם יהיה כאן שוב סגר, קולגות שלי אומרים שלא יוכלו לשרוד את זה. אני לא מצליחה לדמיין שמישהו יוכל לעבור את זה שוב, אי אפשר לשבת בבית כשאין כסף. אף עצמאי לא יעמוד בעוד סגר. בסגר הראשון כל עצמאי התגעגע ליום אחד של חופש, כי עצמאים לא באמת יוצאים לחופש. וכן, גם אני בקורונה גיליתי את עצמי מחדש, 12 שנים עבדתי כל יום ופתאום ישבתי וראיתי חדשות ב-20:00 ותוכניות בוקר. הבישולים בבית היו בשבילי הנופש הכי מושלם, ואני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה עצמאים שמאמינים שזו זכות לקבל כמה ימים כאלה באמצע החיים. אבל זה לא נממשך שבועיים אלא חודשיים וחצי, וההיגיון של האנשים מתעוות אחרי כל כך הרבה זמן, ובינתיים משפחות נמחקות וכבר אין כסף לקנות מצרכים ולבשל בבית.וגם אין עצבים כבר בשביל זה, יש אנשים שנמצאים חצי שנה עם הילדים שלהם בבית. את יודעת כמה כסף עולה לפתוח מסעדה מחדש? אמרו שנקבל מענק ואני עדיין לא קיבלתי שקל, אין כבר אמונה".
איך התגובות מהלקוחות?
"אנשים באים למסעדה ומנסים לחזק אותי, אבל אני מרגישה כמו אומללה שצריך לתמוך בה. אנשים מזדהים עם הכאב של העצמאים, וגם השכירים מבינים את המשמעות של מה שקורה פה ושלא תהיה כלכלה בלי עצמאים. רק הממשלה לא מבינה את זה".
ואיך מצב הרוח?
"הסגר הזה הוא גם משבר נפשי ולא רק משבר כלכלי. אי אפשר לתכנן כלום. הממשלה צריכה להבין את המצוקה האמיתית שלנו, אבל הם שם בסחרחורת משלהם. הם רק צריכים לראות את הפנים שלנו, ולהגיד איך בנאדם יכול להתפרנס ככה. מה שקורה זה כמו סרט בדיוני, ואני לא יודעת איך לאכול את זה ואיך להתמודד עם זה. אני רוצה להכין הרבה דברים למסעדה אבל אני לא יודעת מה יהיה בהמשך השבוע, אם יחליטו שוב לסגור. איך אדע כמה עובדים להביא? אני לא רוצה לזרוק אוכל לפח. בסגר הראשון חברים שלי זרקו לפח בשר בעלות של 100,000 שקלים, אף אחד לא רוצה להיות שוב במקום הזה, זה לא הגיוני. מי מבטיח שעוד חודש לא נהיה שוב באותו מצב? אם רוצים לסגור שוב אז שיסגרו כמו שצריך ויעבירו כסף לכל העצמאים. הטיפול בדבר הזה צריך להיות מדויק, כמו כשמכינים עוגה. אי אפשר להקציף ביצים ולהשאיר אותם בצד, צריך סדר. זה נראה שפה אין מתכון".
