בעולם הקולינריה נוהגים לדבר רבות על ה"מהפכה הקולינרית" שהתרחשה כאן ב-20 השנים האחרונות. ממדינה של קיבוץ גלויות ומטבחים, ממדינה צעירה ללא מורשת קולינרית תרבותית מובחנת, הפכנו ללא פחות ממעצמה קולינרית, כזאת שהעולם כולו לוטש מבט לצלחת שלה. עד לפני שלושה חודשים פודיס מכל העולם היו מגיעים לישראל לא רק בשביל ביקור בכותל או במצדה אלא גם כדי לאכול. קראנו לזה "תיירות קולינרית", והצפי הוא שאחרי המשבר הנוכחי היא תחזור, ותיירים מכל העולם יפקדו שוב את שוק הכרמל ושוק מחנה יהודה, רק בשביל להבין מקרוב מה זה האוכל הזה שפרץ מהמדינה הקטנה הזאת לכל קצוות תבל.
עשרות אלפי מסעדות נפתחו כאן ב-20 השנים האחרונות, אבל רק חלק קטן מהן הצליח באמת להשאיר חותם. חלק גדול מהן אהובות וטובות, ולמרות זאת נשארו בחוץ, כמו פרונטו, סנטה קתרינה, מלגו ומלבר, ג'ורג' וג'ון, לויתן, יאקימונו, הוטל מונטיפיורי, אריא, m25, החלוצים 3, דוק, פופינה, פאסטל, הלנה, מגדלנה, וגם חומוס אבו חסן, שיש שיגידו שזאת המסעדה הכי טעימה בארץ, אבל מטעמים ברורים גם מקומה נפקד מהרשימה.
רגע לפני שאתם צוללים אל תוך הרשימה הזאת, חשוב לזכור שעל טעם ועל ריח אין להתווכח: הרשימה סובייקטיבית (המסעדות מסודרות באופן שרירותי ואין מדובר בדירוג כלשהו), ולכל אחד מאתנו יש את רשימת 20 המסעדות הטובות והחשובות שלו. כתבו לנו בתגובות את הרשימה שלכם.
2013-1995
אם היינו צריכים לבחור מסעדה אחת שהשאירה אחריה את החותם הגדול ביותר על דורות של טבחים ומסעדנים, אין ספק שזו הייתה המסעדה. שאול אברון לא היה עוד מסעדן. תהיה זו קלישאה להגיד שהוא היה האב הרוחני של כמעט כל טבח או שף שפעל כאן בשני העשורים האלה, אז רק נציין שפעם בדור נולד מישהו שמשנה עולמות, ופעם בדור קמה מסעדה שהצליחה להביא משהו שאף אחד אחר לא הביא לפניה, ולהשאיר עם לכתה ריק גדול.
יועזר נפתחה בתוך חלל יפואי עתיק בכיכר השעון ביפו. אברון, שפתח את המסעדה יחד עם חברת ילדות שלו, ציפורה אסף, נהג לשבת על הבר עם כוס יין ביד, והוא היה זה שהתווה את הקו הקולינרי שבה - רק מה שטעים לו. זה יכול היה להיות נקניקיית דם, פסטת חלמונים או סטייק מצוואר של חזירה. כל עוד אברון החליט שזה טעים, זה נכנס לתפריט. בין לקוחותיה הנאמנים של המסעדה נמנו אנשי אוכל רבים ובהם שפים ואנשי תקשורת.
המסעדה נסגרה בפברואר 2013, ארבעה חודשים בלבד אחרי מותו של אברון.
2003-1985
המסעדה המיתולוגית של חיים כהן, שנפתחה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ועברה למבנה יפהפה ביפו, ושם שכנה עד ליום סגירתה. כהן פתח את המסעדה כשהוא בן 24 בלבד, והביא אל המטבח שלה בישול צרפתי קלאסי. קרן נחשבה למסעדה יקרה ויוקרתית יוצאת דופן במהותה, וכהן הצליח לייצר שם שפה אישית שהתכתבה עם הקלאסיקה הצרפתית, שפה שעד היום הוא משתמש בה במסעדת יפו תל אביב. הוא היה השף הראשון ששילב את שורשיו האורפליים יחד עם המטבח הצרפתי שהמתמחה בו וחומרי הגלם הים תיכוניים והתוצאה שהתקבלה לא רק העיפה את הראש לכל עולם האוכל אז, אלא גם הניחה את אחת מאבני היסוד למטבח הישראלי המוכר לנו היום.
המסעדנית אירית שנקר הייתה שותפתו של כהן במסעדה, שנקראה על שמה של המסעדנית קרן קרמרמן, מי שהקימה את המסעדה באבן גבירול ומכרה אותה לכהן ושנקר.
2006-1997
תשע שנים ארז קומרובסקי החזיק במסעדת ארז, מסעדה שהייתה צמודה למאפייה הקטנה שלו, שנפתחה שם רק שנה קודם לכן (המאפייה הייתה למעשה הסניף הראשון של מה שייקרא אחר כך לחם ארז). הדיבור שקומרובסקי הכניס לשיח הקולינרי היה אז לא פחות מסנסציוני: אוכל בלאדי, הרבה ירקות, הרבה אש, הרבה יצר ומעט מאוד טיפול. כבר בשנת 1999 הוא כתב את הספר "בישול ישראלי פשוט וטרי" - המניפסט הקולינרי הכל כך ברור, שמלווה אותו עד היום.
קומרובסקי הוכיח אז לכולם שאוכל פשוט, בלי אגו של טבח ובלי קישוטים מיותרים, זה הדבר הכי טוב שיש - לס איז מור, זה כאן. יחד עם השף עזרא קדם (ע"ע "ארקדיה") ושפים נוספים, הוא ביסס את היסודות למטבח הישראלי, שהלך ונבנה בצעדים קטנים ובטוחים, מטבח שדיבר על עונתיות, על מקום ועל זמן.
תרומתו של קומרובסקי להתגבשות המטבח של ימינו היא עצומה.
2014-1995
המסעדה ששכנה בתוך מבנה אבן עתיק בירושלים, הייתה לאחת המסעדות היחידות בזמנה שהצליחו לעשות בישול ישראלי עילי חדש. במרכזה של השפה הקולינרית של קדם היו חומרי גלם מקומיים ועונתיים וטרואר מקומי, פילוסופיה שעד היום קדם מקדש בבישול שלו ומפיץ אותה בכנסים שונים בעולם. ארקדיה לא הייתה רק אחת המסעדות הטובות בארץ, אלא היא הובילה גישה חדשה לאוכל ולחומרי גלם. הגינה, הטעמים ושאר הרוח של קדם הפכו אותה למסעדה יקרה - אבל מהמוצדקות שפעלו אז.
עד היום קדם נחשב לאבי המטבח הישראלי החדש. ארקדיה נסגרה אחרי כמעט 20 שנות פעילות, אך שמה וגם הרוח שלה נשארו עם קדם ועברו איתו לסטודיו ארקדיה בעין כרם.
2015-1995
במשך שנים הייתה מסעדת מול ים הדבר הכי קרוב למסעדת מישלן שהיה לנו כאן. היינות המהודרים, השירות המדוקדק והאוכל שעלה על כל דמיון, העמידו את מול ים בחוד החנית של מסעדות היוקרה בארץ, והפכו אותה לסמן הימני לפיין דיינינג. יורם ניצן, השף שליווה אותה רוב שנותיה, ידע ליצור יחד עם חומרי הגלם שהוטסו לכאן מחו"ל ויחד ועם הסטייל של שלום מחרובסקי, הבעלים של המסעדה, את המקום החשוב הזה בתרבות הקולינרית שלנו, ולשמור עליו כזה עד היום האחרון.
מול ים הייתה אחת המסעדות הראשונות בנמל תל אביב, עוד מהימים שמסיבות טראנס סוערות בנמל הרעידו את החלונות המשקיפים לים, ושאריות של בליינים דלוקים מהמסיבה של שישי בלילה היו פוגשים בשבת בצהריים את הקהל האלגנטי והעשיר בכניסה למסעדה. אבל זה לא הזיז לאף אחד. לימים הנמל שופץ, עוד ועוד מסעדות נפתחו בסמוך אליה, ומול ים הוכתרה שוב ושוב כאחת המסעדות החשובות והטובות בישראל.
את המסעדה כילתה שריפה שפרצה בה בקיץ 2015, ומאז ועד היום עומד החלל בנמל תל אביב נטוש.
2007-1997
מיקה שרון הגיעה לכאן מניו יורק עם מילה מוזרה שאף אחד לא באמת שמע קודם לכן, לפחות לא כאן - פיוז'ן. בהתחלה הסתכלו על האוכל שלה כעל פלצנות לשמה, אבל אחרי שכל תפריט שני בתל אביב דיבר במונחי אותו פיוז'ן, כולם הבינו שזה הרבה יותר מפוזה, ושבאמת מתפתחת כאן שפה חדשה שמשתכפלת, מועתקת וחודרת לאט ובטוח לאוכל שלנו. מסעדת מיקה הייתה לא רק מסעדה אלא גם מקום בילוי, שילוב שלא היה מאוד מוכר אז, ובמשך שנים ארוכות הייתה לאחת המסעדות המבוקשות בתל אביב.
הדבר הכי בולט בשרון היה התעוזה שלה: עד לפני שהיא הגיעה אף אחד לא העז להגיש כאן קרפצ'יו בלי לחם, אבל שרון לא פחדה מכלום, גם לא מביקורת - על אותו קרפצ'יו אומלל, על המחירים הגבוהים ועל מה לא. האומץ הזה ללכת עם הקו שלה, עם האמת שלה ועם הצלחת שלה הביא אותה למרכז הבמה. המסעדה נסגרה בשנת 2007, מספר חודשים אחרי ששרון מכרה את חלקה בה.
בשנים האחרונות מיקה שרון חיה ויוצרת אוכל במנהטן, ניו יורק.
2017-2001
ילד הפלא של הקולינריה הישראלית, רפי כהן, פתח את המסעדה כשהוא בן 26 בלבד. ההצלחה המהירה, הכסף הגדול והקצב המואץ של החיים הובילו את רפי לסגירה הבלתי נמנעת של אחת המסעדות הטובות שהיו כאן. ורפאל הייתה טובה לא רק בגלל השירות המדוקדק והמוקפד שהיה בית ספר לכולם, לא רק בגלל האוכל, לא רק בגלל הפוקאצ'ה ולא רק בגלל הנוף לים - היא הייתה אוסף של הכל יחד, שיצרו שלם שגדול מסך כל חלקיו.
מרגע פתיחתה היה ברור כי מסעדת רפאל הביאה לעולם הקולינריה משהו שלא היה קודם לכן. לסגנון הזה היו ניצנים שהחלו במסעדת קרן של חיים כהן, אבל אין ספק שרפי כהן לקח את הז'אנר לקצה והגיע איתו לשיאים חדשים. הוא לא מצמץ כשהגיש קוסקוס של הסבתא המרוקאית שלו אותו הכין עם חמאה ופירות ים (בניגוד מוחלט למקור) או טלה, או כשהכניס את הדוד שלו למטבח בשביל לגלגל סיגרים מופלאים ממולאים בחלקי פנים.
רפאל הייתה מסעדה אלגנטית ומהודקת, וסגירתה הייתה לא פחות מרעידת אדמה בעולם הקולינריה. אצל רפי כהן ברפאל עבדו רבים מהשפים המוכרים היום ובהם ירון שלו, גיא גמזו, יהונתן בורוביץ', מוטי טיטמן ועידו אדרי.
1994-2003
בירנבאום ומנדלבאום אף פעם לא הייתה עוד מסעדת בשר. בתוך החלל המעניין בשדרות רוטשילד, בלב הסיטי של תל אביב, הצליחו האחים ירזין להעמיד מסעדת בשר יוקרתית, שהייתה נכונה לזמנה: סטייק טרטר ועוד מקבץ מנות שלא היו פופולריות אז, הוגשו כאן בתוך חלל אלגנטי להחריד. בתקופה שבה בשר יכולתם לאכול כמעט רק בשיפודיות, בירנבאום ומנדלבאום שיחקה משחק אחר לגמרי.
אבל האינתיפדה והמיתון הובילו לסגירת המסעדה בסוף קיץ 2003: לאנשים נגמר הכסף ולמסעדנים נגמרה הסבלנות, והירזינים הבינו שהקונספט מיצה את עצמו והחליטו להקליל את המחירים ואת הגישה. במקומה של בירנבאום ומנדלבאום נפתח באותו המבנה, ושוכן בה עד היום, הסניף הראשון של מסעדת מוזס.
2016-1989
מירושלים ועד תל אביב, מהנמל ועד הסוף העצוב ברחוב חשמונאים: אם יש מישהו שראוי לתואר הטבח המסור ביותר בעולם, זה גילי פפרמן, ירושלמי לשעבר שפתח מסעדת בשר קטנה בכניסה למדרחוב הקטן בירושלים. אי אפשר היה להזמין מקום, ואם הגעתם בשעות המבוקשות הייתם צריכים להצטופף על המדרכה עם עוד כמה עשרות רעבים, עד שהיה מגיע תורכם.
פפרמן היה מגיש שם תפריט מצומצם שבמרכזו מספר מנות בשר. הוא הגיש מה שהיום כמעט אף אחד לא יעיז להכניס לתפריט שלו - סטייק פילה או סינטה ברוטב שמנת (עם קוניאק, פטריות או פלפל), שהיה כמעט הביס הכי טעים שאפשר לדמיין. וכמובן היו את היודל'ה שנעשה מהקצוות של הפילה ושחו ברוטב שתמיד רצינו עוד ממנו. אז אולי היום זה מיושן והכי לא עדכני או ישראלי, אבל למי זה היה אכפת אז.
גיליז, שנפתחה בשנות ה-80, הייתה לאחד ממוסדות האוכל החשובים בארץ. באפריל 2002 אחרי פיגועים ואינתיפדה פפרמן נשבר, סגר את המסעדה בירושלים, העתיק את חייו למרכז תל אביב והקים בנמל תל אביב בצמוד למסעדת מול ים, את גיליז החדשה. בפרואר 2015 הוא עבר לרחוב החשמונאים ושם גווע לאיטו, רחוק מתהילת העבר, נוצץ בבדידותו, אחרי 27 שנות פעילות.
2008-1981
המסעדה הסינית המיתולוגית של ישראל אהרוני, שהייתה מחלוצות המסעדות הסיניות בארץ, ופעלה כאן בתקופה שכמעט ולא היו חומרי גלם אותנטיים כמו שיש היום בכל סופר שכונתי. בתפריט אז כיכבו מרק תירס, עוף בקשיו ובננה מטוגנת לקינוח, מנות שהיום אולי נשמעות בלתי עדכניות בעליל, אבל היו בתחילת האייטיז הדבר הכי לוהט. אהרוני ביסס בארץ בנחישות את יסודות המטבח הסיני (וגם הוציא באותה תקופה ספר בישול סיני), למרות שהיום כבר כמעט שלא קיימות מסעדות סיניות מתמחות.
המסעדה נפתחה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ונסגרה כשהיא שוכנת ברחוב הארבעה. אהרוני עזב את המסעדה ומכר אותה כארבע שנים לפני סגירתה.
2009-2003
אורקה הייתה מסעדת שף של איש חיי הלילה שמעון משל (הבעלים של בר פיקוק בתל אביב) ושותפים מעולם הפרסום. למטבח הם ליהקו את ערן שרויטמן, שף פורץ דרך שהצליח להביא פיין דיינינג אחר ומיוחד לתוך הסצנה הקולינרית. שרויטמן הגיש שם אויסטרים, טרטר טונה אדומה, שיפודי שרימפס ואת מנת הדגל שאף אחד לא מתכוון לשכוח לו - רביולי חלמון.
הקהל שלה היה בעיקר אנשי עסקים, תיירים וכאלה שיכלו לשלם אז 500 שקל לארוחה. במונחים מקומיים אורקה הייתה אולי "מוסד", אבל גם זה לא עזר לה להצליח במונחים כלכליים, והיא נסגרה בשיא המיתון של 2008-2009, משאירה אחריה בור גדול וזיכרון מתוק. לימים נפתחה במקום מסעדת המזללה של מאיר אדוני, שגם היא נסגרה.
2016-2002
על כתית תמיד דיברו כאן במונחים של חשיבות - חשוב שתהיה כאן מסעדה כמו כתית, ציקצקו כל המבינים הגדולים, אבל בשורה התחתונה - עם כל ארשת החשיבות שהייתה סביבה כתית לא שרדה את הזמן: היא התחילה את דרכה בתקופה שבה בישול עילי מולקולרי היה רק בגדר פנטזיה, ובמשך שנים נחשבה לאחת המסעדות המוערכות בארץ. מאיר אדוני הצליח להפוך אותה למסעדת שף עם בישול עילי כמו בספרים, עם מנות מצולחתות בפינצטה וספירות שרק נראו כמו זית או חלמון של ביצה אבל היו הרבה יותר מזה.
אבל הזמן עושה את שלו ועם השנים האוכל בכתית כבר הרבה פחות ריגש את הפודיס, שחיפשו את הטרנד הקולינרי הבא. עולם האוכל בארץ הלך לכיוון של בישול ים תיכוני יצרי וספונטני, שאמנם נראה מרושל מול המנות המהונדסות של כתית, אבל זה מה שהקהל רצה. לאט לאט פחות עניין אנשים לשלם מאות שקלים על החוויה הזאת והמסעדה הלכה וגוועה לאיטה, עד שנסגרה סופית יחד עם המזללה, שחלקה איתה את אותו החלל.
2007-1995
המסעדה הראשונה שהתחילה את השותפות המורכבת והמתוקשרת בין המסעדנים יורם וארי ירזין לבין השף אבי קונפורטי. צ'ימיצ'נגה הייתה מסעדה מקסיקנית שהתמחתה במטבח סנטה פה, והיא הביאה בליל טעמים חדשים לצלחות, יחד עם צבעים עזים ודרגת חריפות יוצאת דופן לאותה תקופה. המסעדה הייתה לאחת הפופולריות והאהובות בתל אביב, ועד היום היא מפציעה מדי שנה-שנתיים בתפריט מיוחד שמגיש קונפורטי במסעדות אחרות שלו.
בתחילת שנת 2007 עזב קונפורטי את המסעדה, והיא נסגרה רק ארבעה חודשים לאחר מכן בקיץ 2007 בעקבות שריפה שפרצה בה.
2018-1992
בית הקפה שהקימו אורנה אגמון ואלה שיין ברחוב שינקין בתל אביב, בעודן סטודנטיות באוניברסיטה, ולימים הפך למסעדה של ממש. בתפריט היו עוגות ומאפים, לצד סלטים מושקעים, ארוחות בוקר מבוקשות ושאר מנות שהתחבבו על הקהל כמו לביבות הבטטה המפורסמות עם מטבל היוגורט שהוגש לצדן. השתיים היו סנונית ראשונה ברחוב שינקין, שלימים הפך לרחוב פופולרי במיוחד.
מפות לבנות היו פרוסות על השולחנות, מה שאפיין, אז וגם היום, רק מסעדות שף יוקרתיות. אבל בשבילן המסעדה הצנועה הזאת הייתה בהחלט ראויה לכבוד של מפה לבנה. בשנים האחרונות האג'נדה שהובילו השתיים הייתה אג'נדה של אוכל בריא, ויגן פרנדלי.
2008
מלצרים שמבינים איזה יין הם מוכרים, חומרי גלם מהשוק וצעקות הרוכלים של הכרמל, הם שהופכים את המקום הזה לאחד ומיוחד. יש שיתלוננו על הכיסאות המתנדנדים או על אווירת ה"שכונה", אבל כל זה רק מוסיף תבלין למקום, והתוצאה - חוויה של משתה חסר מעצורים או גבולות. ויש כאן גם אג'נדה קולינרית שמתבטאת בסוף באוכל שבצלחת: מצלחות קטנות ועד צלחות גדולות - אוכל פשוט שנזרק ברישול על הצלחת, כמו רוצה להגיד שלא צריך צלחות שובה עין בשביל לקבל ביס טעים.
את השפה שיצרה המסעדה ניסו ומנסים מסעדנים ושפים לשכפל, ללא הצלחה. כזאת יש רק אחת.
1991
המסעדן אלי סמרי אף פעם לא ויתר על הנוף לים: מהמסעדה על המצוק שהשקיפה על חוף גבעת עלייה ביפו ועד המתחם המפונק בצפון תל אביב. תמיד היה שם ים. טורקיז, ששוכנת היום במתחם סי אנד סאן היוקרתי, התחילה את דרכה בכלל בצד השני של תל אביב, בתוך מבנה רעוע ביפו. אבל גם אז ובטח עכשיו, האוכל היה שם הכל, והנוף לים הוא רק בונוס.
למרות שזה היה כמעט מתבקש למסעדה יקרה ויוקרתית כזאת, טורקיז מעולם לא הייתה מסעדת שף בהגדרה, וזה כל היופי שבה - לא משנה מי ניהל את המטבח - הרמה תמיד הייתה אחת מעל כל השאר. בשנים האחרונות מוביל את הקו הקולינרי במטבח השף רז סלע.
וכן, המסעדה יקרה והאנשים שתפגשו שם בדרך כלל הם כאלה שרק קוראים עליהם במדורי הכלכלה והחדשות. אבל הדגים ופירות הים שמוגשים בצלחות הם מהטובים ביותר שתוכלו למצוא, והגישה לאוכל מקודשת. יחד עם תפריט יינות מרשים הכולל מעל 2,000 בקבוקים שונים, המסעדה ממוצבת היום כאחת מהמסעדות המוצלחות בארץ.
1996
המסעדה הראשונה בארץ שהצליחה לשבור את התבנית החנפנית של המסעדות האסייתיות בארץ ולהביא את טעמי איסאן האותנטים של תאילנד לצלחות שלנו, בלי אף פרשנות מקומית. האוכל החריף, הנאמנות למקור וההקפדה על העשייה במטבח, הובילו אותה למקום המכובד - המסעדה התאילנדית הכי טובה בארץ - תואר שנשמר באדיקות ובעבודה קשה שנים ארוכות.
אבל זה לא היה ככה בהתחלה: בשנים הראשונות הקהל לא ממש ידע איך לאכול את מה שהגישו לו, אבל ההתמדה והעקשנות הוכיחו את עצמם, והמנות הצליחו לחדור לחיך הישראלי, שעד אז כל מה שהכיר מהמטבח התאילנדי היה בעיקר פאד תאי. היום, 24 שנים אחרי, אפשר בהחלט להגיד שהיא חתומה על המהפך שהיה כאן בגישה לאוכל אסייתי.
2013
יש המכתירים את המסעדה של יובל בן נריה כמסעדה הכי טובה בארץ, אבל גם מי שלא מסכים עם הקביעה הזאת בוודאי יסכים שמדובר באחת משלוש המסעדות הכי טובות שנראו כאן בעשור האחרון. אז אם דיברנו על המהפך בגישה לאוכל אסייתי, אין ספק שטאיזו הצעידה את זה צעד אחד קדימה: בן נריה מגיש שם אוכל שף מוקפד מדרום מזרח אסיה, אוכל צבעוני, עשיר בטעמים ובתבלינים אקזוטים ומסקרנים, ומעל הכל - טעים בקטע אחר.
מהיום הראשון לפתיחתה המסעדה עוררה באזז גדול בעלום הקולינרי, באזז שלא דעך עד היום, 7 שנים אחרי אותה פתיחה מתוקשרת.
2006
אחרי שהיה במשך שנים ארוכות הסו שף של רפי כהן (ע"ע רפאל), ולמד ממנו כמעט כל מה שאפשר ללמוד מגאון קולינרי, קיבל ירון שלו את קדמת הבמה במסעדת שף בשם טוטו, שפעלה רק שנה אחת קודם לכן בפורמט אחר. שלו הוביל את טוטו ואת עצמו לראש הפרימדה, תוך שהוא משאיר ענן אבק לכל השאר.
ילד הפלא של הקולינריה הביא את כל מה שהוא אכל ולמד במהלך החיים לתוך המטבח של טוטו, ובאמצעות הקסם שיש לו בקצות האצבעות הוא הצליח להעמיד את אחת מהמסעדות הטובות והחשובות שנשארו כאן.
2008
גם אם לרוב אי אפשר להבין משפט אחד ממה שהוא אומר, הצלחת של איל שני היא בדיוק ההפך הגמור מזה - ברורה, ממוקדת ויש בה כל כך הרבה שכל והיגיון, עד שלעתים זה מרגיש כאילו לקחתם הרגע ביס מהאידאה של אותו חומר גלם בצלחת. עם הבנה טוטאלית בחומרי גלם, ועם הרבה פילוסופיה שחודרת לתוכם, שני יוצר שם מנות פיוטיות, ומצליח לנסח את הדברים בצורה מושלמת.
אז נכון שהמחיר שערורייתי והמוזיקה מחרישת אוזניים, אבל לחוויה שם אין מחיר - זה שילוב בין מסיבה סוערת לבין הצגת תיאטרון, יחד עם אוכל פשוט ומופלא, כזה שרק שני והטבחים שלו יודעים להכין. ואם נראה לכם מוזר לזלול רוסטביף בסכום של שלוש ספרות לצלילי עומר אדם, כנראה שמעולם לא ביקרתם בסלון של איל שני.
