צפו: שישי בערב, מסעדה של 700 מטר ריקה
המסעדות ובתי הקפה ברחבי הארץ אולי פתוחים למראית עין, אבל למעשה נראה שכבר עדיף היה שלא ייפתחו. המגבלות החדשות לצד העלייה בתחלואה השאירו את קהל הסועדים והמבלים בבתים, ורוקנו את המסעדות.
"מביך כמה אנשים היו פה בשישי בערב", אומר אייל שורצברד, הבעלים של מסעדת בליקר במושב משגב. "אם משווים את מה שקורה כאן עכשיו לשנה שעברה, יש ירידה של יותר מ-50 אחוזים. בימי שישי בקיץ אנחנו מארחים 100 אנשים, והערב היו בקושי 30. היה אמור להיות די.ג'יי אבל ביטלנו אותו; הייתה הזמנה לשולחן של 25 איש שהיו אמורים לחגוג יומולדת 70 לסבא, והם ביטלו; בשבוע הבא היו אמורים לחגוג כאן בריתה עם 100 איש וגם זה בוטל. רק השבוע היה לי אובדן הכנסה של 40,000 שקלים
רק על הבריתה הפסדתי משהו כמו 20 אלף שקלים. הקיץ היא העונה הכי חזקה שלנו שנותנת לנו אוויר קדימה".
מסעדת בליקר שייכת לשני אחים, שקיימת כבר 12 שנה. בגל הראשון הם התחילו לעשות משלוחים, צמצמו עובדים, קראו לאבא לבוא לתת יד ולעזור. "עושים מה שצריך בשביל להתפרנס, אנחנו עובדים מהבוקר עד הלילה, כמעט בלי עובדים בכלל", אומר שורצברד. "עד לפני הקורונה המסעדה הזאת האכילה את כולנו, עכשיו רק מכסים חובות. עברנו הכל פה במקום הזה ואפילו צוק איתן לא השפיע כמו מה שקורה עכשיו. מפחידים את האנשים ואף אחד לא יוצא מהבית. בחודש שעבר עוד היה בסדר, פתחנו מחדש, גייסנו צוות, קנינו מלאי, ואז פתאום הכל נגמר, שוב. בשבוע שעבר גם הייתה קטסטרופה".
למה אתם לא סוגרים?
"בהתחלה באמת חשבנו לסגור כי יותר זול להיות סגור, אבל עד כמה שזה נשמע הזוי, יקר לסגור את המסעדה כי כשסוגרים צריך לשלם לספקים את כל השוטף 90 ושוטף 60, וצריך לשלם פיצויים ל-30 עובדים, זה הרבה כסף. עכשיו נשארנו רק עם 15 עובדים, אין יותר ברמנים, אני ואח שלי מוזגים משקאות. גם אין לנו יותר אחראי משמרת, אנחנו בעצמנו אחראי משמרת, אנחנו מתחלקים גם משמרות האלה. גם במטבח קיצצנו: בגל הראשון פיטרנו שתי שוטפות כלים ואנחנו שטפנו כלים. אנחנו בעלי עסק, אנחנו כאן 12 שנה, ואז ביום אחד אתה גם שוטף כלים, גם אחראי משמרת, גם איש משלוחים".
כמה זמן תוכלו להמשיך ככה?
"זה תלוי כמה כוח נפשי יהיה לנו לעבוד כל יום מהבוקר עד הלילה. אנחנו בצוות מצומצם, והיום גם הורדנו מלצר, אני עושה הכל. מסעדנים הם חתולי רחוב, ואני מבין שאני עושה הכל כדי להביא אוכל הביתה ולהחזיק את העסק. האבסורד הוא שאני חייב לעבוד כאן ולא יכול לצאת מפה בשביל להביא משכורת ממקום אחר כי אין לי איך להעסיק עובדים".
"הולך להיות פה כאוס"
גם בערים אחרות מתקבלת תמונת מצב דומה: "האוכלוסייה בבאר שבע פרנואידית", אומר אילן זיגדון, הבעלים של כמה ברים ומסעדות בעיר. "האנשים כאן לא נלחמים במה שיש בתקשורת, כולם ממושמעים, שומרים על ההנחיות ולא מתווכחים. השבוע האחרון היה מהמחרידים שהיו אי פעם. בחמישי בערב בשיא הלחץ היו לי שבעה אנשים במקום - היו לי 12 עובדים על שבעה אנשים. המקום שלי 700 מטר והגיעו רק שבעה".
אז למה הבאת כל כך הרבה עובדים?
"אנחנו קובעים סידור עבודה בתחילת השבוע, אני לא יכול פתאום לגרש עובדים. חשבתי שיגיעו אנשים אבל אז הבנתי את נחת הזרוע של המגפה. גם ככה העובדים שלי לא מגיעים לאלף שקל משכורת בחודש. העובדים אומרים שאין עבודה ולא שווה להם לעבוד. הם מעדיפים לצאת לחל"ת. רק מי שיש לו מסעדה או בר יבין מה קורה בשטח - כשיש לך ירידה של 10 אחוזים זו בעיה, כשיש לך ירידה של 20 אחוזים כבר לא כדאי לפתוח, וב-30 אחוז ירידה ההוצאות הרבה יותר גדולות מההכנסות. אני מרגיש שהולך להיות פה כאוס שלא היה כמוהו בתולדות ישראל", מסכם זיגדון.
אפי אזולאי, הבעלים של מסעדת אדמה בזיכרון יעקב, מתאר תמונה דומה: כבר 12 שנה שהוא הבעלים של המסעדה, אבל מעולם לא חווה משבר כזה. בסוף שבוע רגיל הוא מאכיל, לדבריו, 300-400 איש. בסוף השבוע האחרון היו בקושי 50. "עדיף לי ללכת מכאן. בסוף השבוע עמדתי עם הצוות שלי ולא באו אנשים", אומר אזולאי, אב שכול. "חינכתי את הילדים שלי לאהבת הארץ, הבן שלי היה לוחם שייטת והוא נהרג ואני שואל על מה. על מה אנחנו מקריבים את החיים שלנו בשביל המדינה הזאת? וזה לא רק אני, כל משפחת השכול שואלת את השאלה הזאת. אמרו שיש מגבלות ואני מוריד את הכובע בפני משרד הבריאות, הם עושים עבודת קודש והמספרים שלהם אמיתיים, הם צריכים להיות השומר בשער ולדאוג לבריאות הציבור, אני מלא הערכה אליהם. הבעיה היא שהנתונים שלהם עוברים למקבלי ההחלטות ולהם יש עוד שיקולים שהם צריכים להכניס לתוך הנוסחה שלהם, ושם מתקבלות החלטות שהן להערכתי לא מדויקות. אני לא נוהג להתבטא במילים חריפות, אבל זה קיצוני. אם הם אומרים שיש הגבלה על 20 איש הם צריכים להיות מודעים לזה שהם מפחידים את הציבור ובפועל מגיעים שניים כי 18 מהם מפחדים לצאת מהבית".
לא עדיף לסגור?
"צריך להבין מה המשמעות של סגירה של העסק. יש לעסק התחייבויות ומחויבות, יש לי חוזה שכירות לחמש שנים וזה אומר שאני צריך לפצות את בעל הנכס אם אני מחליט לסגור. יש גם תשלומים של שוטף 30 לספקים, וצריך לשלם פנסיה לעובדים שעובדים פה חמש שנים וצריך לשלם חופשים וזכויות לכל מי שמפטרים. כשאתה מסכם את כל ההוצאות הנילווות עקב סגירת המסעדה אתה מגיע לסכומים של מאות אלפי שקלים למסעדה בסדר גודל שלי - ואין לי את הכסף הזה. אני בן 65 ואני צריך להסתדר, אז המצב הוא שאין לי ברירה ואני לא יכול לסגור. אם ייתנו לי את הכסף שצריך בשביל לסגור - מחר בבוקר אני סוגר".
איך אתם מסתדרים עם המצב הזה?
"בגל הראשון לקחתי הלוואה בערבות המדינה אבל זה חוב שצריך לשלם אותו, זה נתן לי אפשרות להרים את הראש קצת אבל זהו. אני צריך להחזיר את ההלוואה שלקחתי, מאיפה אחזיר את זה אם אין לי מקור הכנסה? מקבלי ההחלטות קיבלו נתונים ויוצרים פאניקה וזה האסון הכי גרוע. הם יושבים בכורסאות המרופדות שלהם ואף אחד מהם לא הראה דוגמה אישית ואיך הוא תורם באופן אישי למשבר. חברות ענק בתעשייה הורידו 20 אחוזים מהשכר לכולם כולל לעצמם, אני רוצה לראות משרד ממשלתי אחד שבא בצורה וולנטרית והודיע שהוא מקצץ משכרו בגלל התקופה הקשה ומפנה את הכסף לכלכלה. אחת המעלות של מנהיגות זו דוגמה אישית וכשאתה לא מראה דוגמה אישית אף אחד לא ילך אחריך. הממשלה מנופחת וגם האופוזיציה לא מתפקדת, איפה כולם? לא שומעים אותם. אנחנו משלמים מיסים וזה לא כסף של האוצר זה כסף שלנו, של העם".
אין כלב ברחוב
גם המצב בתל אביב, עיר הבילויים וההנאות שלא עוצרת לרגע, דומה. אחד המתחמים השוקקים בעיר הוא מתחם בית הכנסת הגדול, שבו פועלות שתי מסעדות ושלושה ברים. בימים עוברים במתחם קרוב ל-2000 מבלים, אבל בסוף השבוע האחרון המתחם היה שומם וריק מאדם. "בשישי בערב סגרתי את הבר בשעה 21:30 כי לא היה כלב ברחוב", אומר אלעד דור, הבעלים של הבר הוותיק שישקו.
"בדרך כלל עוברים אצלנו בשישי 250 איש בערב, והשבוע היו קצת אנשים בצהריים אבל בערב הכל היה מת. אנחנו עובדים רק 30 אחוז ממה שאנחנו עובדים כרגיל. בסופ"ש שברתי שיא שלילי מאז שפתחנו את המקום. צימצמנו לאפס את העובדים, ונשארנו עם שלושה עובדים כולל אותי. המצב לא טוב בעיקר כי יצרו פאניקה בענף. קולגות מספרים לי שהיו להם שני אנשים בשישי בערב, וזה כמו חלום בלהות. בחודש יוני הייתה קצת עבודה, אבל מאז חמישי שעבר הרגשנו צניחה דרמטית בעבודה. זה קטסטרופה. כרגע הפעילות שלי הפסדית, אני ממשיך לשלם ארנונה ושכירות וכשמגיעים עשרה אנשים במקום 100 זו בעיה גדולה".
למה אתה לא סוגר?
"קשה לסגור את העסק שוב, זה יכול לשבור אותי. אם רוצים שנסגור אז שיסגרו וייתנו פיצוי אבל לא ליצור פאניקה מיותרת. בתחבורה הציבורית נדבקים פי עשרה יותר אנשים מאשר במסעדות, ואותם לא סוגרים. אני רואה איך ממשלות אחרות מתפקדות ואני רואה את הסולידריות בערים כמו לונדון שם הממשלמה מחלקת ואוצ'רים למסעדות, ורק פה המצב בלתי נסבל. אסקפיזם זה הדבר שהכי צריך בימים אלה, ועכשיו גם את זה לקחו לנו ובמקום זה אנשים יושבים בבית בפאניקה".
