דניאל חזות, ירושלמי שגדל בשכונת מוסררה, הוא גבר מחוספס, נראה מהסוג הבלתי שביר. מבנה גוף רזה, יש לו את הלוק. אי אפשר לנחש שהוא ראה ב-35 שנותיו הרבה יותר ממה שמישהו אמור לראות בחיים שלמים.
השבוע, אחרי שהמסעדן הגיע לפת לחם, הוא פנה למימון המונים. בהתחלה הפרויקט קירטע, אבל אז, פוסט מרגש שכתב בפייסבוק, ובו הוא פונה לבתו שנפטרה ומבקש את עזרתה – זכה לאלפי שיתופים, וחזות קיבל למעלה מ-650,000 שקל, בדיוק 150,000 שקלים יותר מהיעד של הפרויקט.
- לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים באוכל - הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
חזות הימר על כל הקופה. ככה זה כשכבר אין לך מה להפסיד. שלוש שנים קודם לכן התגלה שבתו הבכורה, נעה, חולה במחלה אוטואימונית. הוא תרם לה את רוב האונה השמאלית של הכבד שלו, וגם פעמיים מוח עצם. נעה נפטרה שבועות ספורים לפני בת המצווה שלה, לה ציפתה.
אבל העסק עבד טוב, והוא ניסה להתאושש מהניתוח שלו, שהסתבך, ומהמוות של נעה. הוא בילה שעות רבות באירוח בבר מסעדה שלו – הסנדק בירושלים, והרגיש שחוויית האירוח עושה לו טוב. התיירות בירושלים פרחה באותה תקופה, והוא לאט לאט נעמד על הרגליים.
מערך משלוחים הוא לא עשה, החובות הצטברו, הספקים כעסו, חברת חשמל ניתקה את הזרם, מע"מ התקשרו, הבנק סגר את הברז, כבר לא היה כסף לשלם לגן של הילד
אבל אז הגיעה הקורונה. התיירות נעלמה ואיתה גם התנועה ברחובות. בסגר הראשון חזות נאלץ לסגור את המסעדה, יחד עם כל המסעדות בארץ. מערך משלוחים הוא לא עשה, החובות הצטברו, הספקים כעסו, חברת חשמל ניתקה את הזרם, מע"מ התקשרו, הבנק סגר את הברז, כבר לא היה כסף לשלם לגן של הילד. וכך הכל קרס לא לאט – אבל בטוח.
אבל הסיפור של חזות הגיע לאוזניים הנכונות, והוא ניצל, לפחות נכון לעכשיו.
החיים הם סרט
לחזות ארבעה ילדים – נעה ואחיה מאשתו הראשונה, ועוד שניים מאשתו השנייה. את הבן הקטן נעה לא זכתה להכיר, אבל היא העניקה לו את שמו – נעם.
בר הסנדק נמצא במבנה עתיק לשימור בירושלים שחזות שיפץ. "שיפצתי בידיים שלי את כל המקום במשך 5 שנים", הוא מספר. "אני עשיתי את הספתח ברחוב יפו, לני שהגיעו כל המסעדות לכאן. המקום פרח. עבדנו בעיקר על תיירות".
עד לפני שהכל התחיל עוד היו לו שלושה עסקים בתחום האירוח – חבצלת, גינת אירועים; שלומציון - בר עם קומת ויאייפי, והסנדק – המסעדה שעמד לאבד השבוע.
בינתיים, במהלך המחלה של הילדה, שני העסקים האחרים נסגרו, הסנדק המשיך ועבד, אבל בדיוק לפני שנתיים נעה נפטרה ולא הספיקה לחגוג בת מצווה, וחזות התנחם במסעדה: "עבדתי עם תפרים בבטן ועם האובדן של הבת. המוזיקה שהתנגנה במקום עזרה לי לצאת מהאבלות. עברתי ניתוחים קשים בשביל להציל את הילדה שלי. איך שקמתי מהשבעה נולד לי בן. שבוע אחרי שנעה נפטרה נעם נולד.
"לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי איך לקרוא לו. הברית שלו הייתה ביום של הבת מצווה שלה. אני מרגיש שהחיים שלי הם סרט ופתאום ייצא הבמאי מאיזו פינה, אבל זו המציאות שלי. המצב בבית היה קשוח. גם לילדים זה לא היה פשוט, אחותם הבכורה נפטרה, עוד ילד נוסף למשפחה. אני, שהייתי הגבר החזק, פתאום יושב על כיסא גלגלים עם חיתול, ואשתי מחזיקה לי את הידיים. היום אני יודע שאף רגע עם הילדים שלי לא מובן מאליו. רק לפני שנתיים עשיתי סלפי עם הילדה שלי בסלון והיום התמונה הזאת תליון על הצוואר שלי. זה לא היה מסע פשוט".
6 צפייה בגלריה
דניאל ונעה בבית החולים: האבא תרם לבתו את רוב האונה השמאלית של הכבד
(צילום: אלבום פרטי)
ואז הגיעה הקורונה והסרט הלך והסתבך?
"המצב היה שרק בחמישי ובשישי היו באים לבלות אצלנו ישראלים. כל שאר השבוע עבדנו על תיירות. השוק לא חזר לעצמו עד היום. רק השכירות של המקום שלי זה 22,000 שקל בחודש, בתחילת הקורונה אפילו 800 שקל קופה ביום לא עשיתי. כבר בדצמבר הפסיקה התיירות בירושלים. הספקים רצו כסף, היו לי צ'קים שצריכים לרדת, וגם ככה הייתי אחרי אובדן גדול. עבדתי רק עם מזומן, והתגלגלתי. בנובמבר 2019 היו לי 42 עובדים, ובמהלך הקורונה פיטרתי 38 מהם. אימא שלי עזרה לי".
נשמע קשוח.
"בעיקר על ההתנהלות של המדינה בקורונה. העסקים שלי קרסו, והכל היה כמו כדור שלג, ראיתי ממש איך החיים שלי מתפרקים. הרגשתי שעד שהצלחתי להרים את המסעדה, עכשיו נהרס הכל. אז גם התחילה הקריסה - היה סגר, התחילו מלחמות עם ספקים, הרשויות רצו תשלום, והרגשתי שאני במצב של מלחמה. התמודדתי מול כולם עד שריתכו לי את הדלתות של העסק".
איך יוצאים מדבר כזה?
"כתבתי פוסט בפייסבוק על זה שכבר איבדתי את כל הכוחות שלי, ובעקבותיו הגיעו אנשים טובים לעזור לי – לה פמיליה, אבא פגום והשולמנים. הסיפור שלי נגע לכולם, עם ישראל נרתם לעזור לי. לנעה הייתה צוואה: היא ביקשה שאשמור על הבית ועל האחים שלה. אז בעזרת האנשים האלה פניתי לגיוס המונים, אבא פגום הנחו אותי והשולמנים ולה פמילייה צעקו את הצעקה שלי. אבל אז 48 שעות לפני סיום הפרויקט עדיין כלום לא זז והיינו רחוקים מהיעד, עד שכתבתי פוסט נוסף".
הפוסט השני באמת היה פוסט יוצא דופן, מלא כאב לא רגיל.
"אני בנאדם חילוני, אני מגיע מחיי הלילה, היו לי בעבר מועדונים ומסעדות, האכלתי 2,000 איש ביום ועכשיו אין לי אוכל בבית. אבל מאז שנעה נפטרה אני מרגיש שיש לי תקשורת איתה, וידעתי שאעבור את זה. שמרתי את הקלף הזה והשתמשתי בו בסוף, זה היה הקלף האחרון. כבר הייתי בזמן פציעות. בדרך איבדתי תקווה, חברים כבר התאכזבו בשבילי אבל אז הפקדתי בידיים של נעה את כל הגורל שלי, וזה עבד בדרך נס. רק ביום ראשון השבוע קיבלתי צו עיקול. בסוף השבוע האחרון כבר היה לי קשה, ראיתי איך זה לא זז. לא ראיתי תקווה. הרגשתי שהמדינה עושה לי רע. אספר לך משהו מדהים: האזכרה של נעה הייתה ביום שלישי, ובדיוק הממשלה נפלה ביום שלישי, ממש ברגע שנסגר הפרויקט גיוס".
סמלי שהממשלה נפלה באותו יום שבו נסגר הפרויקט בהצלחה.
"אני שמח על זה. המדינה לא עזרה לי כשהייתי צריך, לא נשאר לי כלום. אני בן 35 עם רזומה של איש בן 70. רציתי למות".
איך הרגשת שב-48 שעות לא רק שעמדת ביעד אלא גם עברת אותו ב-150,000 שקל?
"אם לא היו מתאגדים בשבילי, הייתי מחוק. הרגשתי שנעה איחדה מדינה שלמה, המקרה הזה צריך לשמש דוגמה מה זה אהבת עם. היום כל עם ישראל אחים שלי, היום אני מבין שכולנו משפחה. אין ימין ואין שמאל, כולם נרתמו לעזרה. עדיין לא כיסיתי את כל הנזקים והחובות, אבל הרמתי את הראש מעל המים. אני מוקיר תודה ואני מלא הערכה כלפי העם שלנו. אני אוהב את כולם מהלב".
למי פנית בבקשה לעזרה?
"קודם כל לבנקים. אמרו שמקפיאים הלוואות אבל אני שילמתי 3,800 שקל בחודש ריבית על זה. כל בוקר הייתי קם לעוד יום מגעיל וקשוח, כל פעם מישהו אחר היה מתקשר אלי. עסקתי כל הזמן בכיבוי שריפות. לפני חודש ממש כבר סגרו עלי מכל הכיוונים. אני לא מבין איך לממשלה יש כסף לכל כך הרבה קמפיינים לבחירות, ובמקום שהם יתמכו באזרחים אז השולמנים צריכים לתמוך בי? זה לא הגיוני. עכשיו זה הזמן לעוד מסע בחירות? אני הגעתי לפת לחם, אבל כמוני יש עוד הרבה במדינה, וגם לידי בשוק מחנה יהודה. מה עושים סוחרים בשוק שסגרו להם את הבסטה? ולמה הסופר כן פתוח והם לא, איפה ההיגיון? מי מסתכל עכשיו בזמן הקורונה על הבסטיונרים האלה? רק בזמן בחירות נזכרים בהם? שיבואו לשוק ויראו את המצוקה. אני הצלחתי לעמוד על הרגליים אבל הרבה כמוני נופלים".
אתה כועס?
"זה בעיקר פחד אימים, כי מי ישמור עלינו אם לא המדינה שאנחנו שמרנו עליה? עכשיו מפקירים אותנו ללחם? אתם סגרתם לי את העסק, אז תנו לפחות תמיכה בסיסית. למה בזמן הזה מורידים לי את השאלטר וגובים ממני מסים. מה זה המדינה המטורפת הזאת? איפה הערבות ההדדית? זה דבר בסיסי. אנחנו חיים בג'ונגל".
את שלושת הימים האחרונים חזות העביר בעיקר בשינה. "אחרי שלוש שנים אני מרגיש סוף סוף שהגוף שלי רגוע", הוא מודה, "הייתי מרוסק. הגוף שלי כבר לא יכול היה יותר. הגוף שלי עייף. רזיתי מאוד. אבל עכשיו אני מנסה לאגור כוחות, ומתחיל פרק חדש בחיים. עוד לא התרפאתי אבל קיבלתי כוח".
עם איזה מסר אתה יוצא מהסיפור הזה עכשיו?
"אני חושב שהסיפור הזה הראה מה זה איחוד. הייתי על סף מוות וגיליתי שיש לנו את העם הכי יפה שיש. כולם נרתמו לסיפור הזה. אם אני הגעתי למצב הזה, כל אחד יכול. אני עוד לוחם ואני יודע לשרוד, הייתי בצוק איתן, חוויתי אובדן, חוויתי כישלון. אבל כמוני יש עוד הרבה שהם לא חזקים. אני מרגיש שהמדינה סגרה לי את הדלת. היום אני רוצה לשמור על אהבת אחים, אני לא רוצה שיהרסו לנו את זה. אני הולך עכשיו להילחם למען אחרים שנפגעו והגיעו למצב הזה, אני מרגיש מחויב לעזור כמו שעזרו לי. אנשים במדינת ישראל לא יהיו רעבים ללחם, ואני אעזור כמו שעזרו לי. נשארו לי חובות ואני לא הולך לשבת רגל על רגל".
