צפו: האודישן של איילה אורגובי ל"משחקי השף"
(יח"צ)
מאז שהשף אייל מיכאל אורגובי זוכר את עצמו, הוא אוהב את המטבח ומוצא בו נחמה אמיתית. המטבח גרם לו להאמין שהוא טוב במה שהוא עושה, שיש לו עתיד לפניו, ולעיתים - אף שיש לו עבור מה להמשיך לחיות. המטבח אפשר לו לממש את היכולות שלו גם בילדות, כשבישל יחד עם אמו, גם בפנימייה בה התגורר במהלך שנות נעוריו, גם במחלקה הפסיכיאטרית בה שהה במשך מספר חודשים וגם היום - כשהוא כבר שף של מסעדה פופולרית באילת.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"אני הפמיניסט המושלם. אני יודע איך זה מרגיש לעבוד במטבח כאישה וכגבר; כאישה הייתי צריך להוכיח את עצמי כל הזמן, אם זה על ידי הרמת סיר עצום ומלא בציר כדי להוכיח שאני יכול ושאני חלק מהחבר'ה, ואם זה על ידי התנהגות קשוחה במיוחד שסיגלתי לעצמי", חושף אורגובי (30) ומוסיף: "בתור גבר, אני לא מרגיש שאני צריך להרים סירים או בכלל, שאני צריך להוכיח משהו לאחרים".
הוא נולד בקצרין כאיילה אורגובי, בת בכורה מבין שלוש בנות לזוג הורים דתיים. בילדותו, נחשב לילד היפר אקטיבי עם בעיות קשב וריכוז ודיסלקציה קשה, בבית הספר החרימו אותו לא מעט פעמים וחברים כמעט ולא היו לו. כשהיה בן 12 וחצי, הוריו התגרשו ואורגובי עבר להתגורר עם אביו. כשהיה בתיכון, עקב מצבו הכלכלי הרעוע של אביו, עבר אורגובי להתגורר בפנימייה דתית לבנות במושב יהונתן, סמוך לקצרין.
"בפנימייה נתנו לי את המפתחות למטבח, ועבדתי שם יחד עם מנהלת המטבח, שמידי יום הייתה מכינה שם ארוחות צהריים. אני הייתי אחראי על הכנת ארוחות הבוקר, וזה גרם לי לאושר עצום. מעבר לזה, שבפעם הראשונה בחיי סוף סוף הרגשתי טוב ומוערך בקרב הסובבים אותי", הוא משחזר.
למרות התחושות החיוביות של אורגובי בפנימייה, לאחר שנה של שהות שם - הוא אושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית החולים בצפת למשך ארבעה חודשים. "אשפזו אותי כי פגעתי בעצמי בלי הפסקה וסבלתי מהתפרצויות זעם לא ברורות. לפני האשפוז שלחו אותי מהפנימייה לבדיקה פסיכיאטרית, והפסיכיאטרית שבדקה אותי אמרה לי באופן חד משמעי: 'או שאני מאשפזת אותך בכוח - או שאתה מתאשפז ברצון'. עניתי לה שאם זה יעזור לי, אז שתאשפז אותי".
"המטבח היה המפלט שלי מהמחשבות האובדניות"
לדברי אורגובי, כבר מגיל צעיר היה קשה לו כשהגדירו אותו כבחורה והוא הרגיש כמי שכלוא בגוף שלא שייך לו. "אבא הוא חשמלאי, ומגיל מאוד צעיר עבדתי איתו, חצבתי בקירות, השחלתי חוטים ואהבתי את כל התחום הזה. גם מבחינה מינית - נמשכתי לנשים, אבל כמובן שלא העזתי לספר על התחושות האלו לאף אחד והייתי עמוק-עמוק בתוך הארון".
לאחר ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית, חזר אורגובי לפנימייה וניסה לחזור לשגרת חיים נורמלית ככל האפשר, אך ההמשך הבלתי צפוי לא אפשר לו לעשות זאת; במהלך בילוי עם חברים בנהר הירדן, ניגשו אליהם שני גברים זרים ואחד מהם אף ניסה ליצור היכרות אינטימית יותר עם אורוגבי, שהיה אז עמוק מאוד בתוך הארון וניסה בכל כוחו להתכחש לתחושותיו.
החברה שהייתה עמו לחצה עליו להכיר את הבחור, ולאחר שהסכים והלך איתו הצידה - אנס אותו הבחור וחטף אותו יחד עם חבריו (שבעבר נפתחו להם כמה תיקי אונס במשטרה, שנסגרו עקב ביטול התלונות), שהעבירו אותו מסכת ייסורים בלתי נתפסת שכללה אונס, איומים והעברתו מבית לבית ומעיר לעיר. כשהגיעו לכרמיאל, לאחר שאנסו אותו שוב במשך מספר פעמים בדירה של אחד מהם, הוא התחיל לצרוח. הם הוציאו אותו מהבית, חבול ופצוע, ואורגובי הצליח לצלצל לאימו וזו אספה אותו לביתה שבקצרין.
11 צפייה בגלריה
אורגובי: "כשהייתי אישה - חלה עליי חובת ההוכחה במטבח, בתור גבר אני הרבה פחות מרגיש את זה"
(צילום: יוסי דוס-סנטוס)
הצלחת לספר לאימא מה שעבר עליך?
"כשהגענו - התחפרתי בשמיכה. בהמשך, בעקבות לחץ שהפעילו עליי אמי ובן זוגה, סיפרתי להם מה שקרה. משם הלכנו להעיד במשטרה, והתחיל מסע מפרך של בדיקות בבית חולים ומתן עדות. אחרי לא מעט משפטים הם נכנסו לכלא - אחד קיבל שמונה שנים, והשני קיבל 15 שנה. בתקופה לפני שהם נכנסו לכלא - הם ניסו להעביר אליי מסרים שלא אעשה את זה ושלא אתלונן עליהם. במשך שנים עברתי דירות כדי שלא ימצאו אותי".
בהמשך חזר אורגובי לפנימייה, והשתדל להיות עסוק בכמה שיותר דברים על מנת שלא לחשוב על הטראומה הקשה שחווה. "באותה תקופה בקושי הצלחתי לישון, הייתי מצליח להירדם רק על עצים או מתחת למיטה, ורוב הזמן מה שהציל אותי היה המטבח. לפעמים, בארבע לפנות בוקר, כשהייתי מתקשה להירדם, הייתי הולך למטבח ומבשל. מנהלת המטבח נתנה לי יד חופשית שם, וזה היה המפלט שלי".
רגע לפני סיום שנת הלימודים, כשהיה אורגובי בכיתה י"א, מצבו הנפשי התדרדר שוב והוא חזר לפגוע בעצמו. צוות הפנימייה בחר שלא לקחת סיכון, ושלח אותו לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, אותה מחלקה בה שהה בעבר.
"במחלקה היו חוג בישול ואומנות, שני דברים שאני מאוד חזק בהם ואוהב לעשות אותם. פעם בשבוע הייתי מבשל ארוחת ערב לכולם, ובבוקר הייתי מייצר מהמרכיבים של ארוחת הבוקר יצירת פאר - וכך, מגבינה צהובה וזיתים הייתי מצליח ליצור נשנוש מושלם ויצירתי שגרם לי לגאווה אמיתית. ובכלל, הבישול הרגיע אותי במהלך השהייה שם, הוא גרם לי להרגיש נינוח ושלם עם עצמי, וגם הוכיח שאני טוב במשהו ושאני לא כזה גרוע כמו שכל חיי חשבתי שאני".
במהלך האשפוז, שנמשך הפעם שמונה חודשים, הוא החליט כי הוא לא מוכן להיפגע יותר, וביקש מהצוות הרפואי לקשור אותו למיטה בכל פעם כשהוא מנסה לפגוע בעצמו. "ברגע שהחלטתי עם עצמי שאני לא רוצה להיפגע יותר – זה היה הרגע בו החלטתי לבקש עזרה.
"באותה תקופה, זמן לא רב לפני השחרור מהמחלקה, הגעתי לפסיכיאטר הראשי בניסיון לקבל מכתב שייאשר לי להתגייס לצבא ולהוציא רישיון נהיגה, הוא אמר לי שלא אשלה את עצמי ושאני לא אצא משם לעולם. באותו הרגע נעמדתי ואמרתי לו: 'אתה טועה, ואני אוכיח לך את זה'".
לאחר השחרור מהמחלקה הפסיכיאטרית, הוא חזר לעיר הולדתו, קצרין, שם השלים את הבגרויות שנותרו לו, נסע לתקופה ממושכת בחו"ל וכשחזר, הכיר בחור עמו גם התחתן בהמשך. "באותה תקופה ניסיתי להסתיר בכל כוחי את העובדה שאני נמשך לנשים, ושלמעשה אני גבר שכלוא בגוף של אישה. פחדתי לחזור לאשפוז ולכן גם לא סיפרתי לאף אחד.
"הייתי בן 19 וחצי כשהתחתנו. הוא היה בן 26. גרנו בקצרין, עברנו לא מעט דירות ולאורך כל הדרך ניסיתי להתחמק מהרגע בו איאלץ להיכנס איתו למיטה. היינו יחד שנתיים, במהלכם למדתי לימודי בישול ב. 'רימונים' בטבריה. בסיום הלימודים החלטתי לנסוע לעשות סטאז' במלון באילת, אז גם הבנתי שהגיע הזמן לסיים את הנישואים האלו ולצאת מהארון".
טראנסג'נדר זו לא מחלה
בגיל 22, אחרי שעבד בלא מעט מסעדות באילת, התחיל אורגובי לעבוד בתור טבח על אוניות ברחבי איטליה. כשחזר לאילת, השף שלימד אותו במכללה, דוד מגן, רשם אותו לתחרות של "מסדר אבירי הגריל" שהתקיימה בבית הספר לבישול "תדמור". אורגובי ניצח בתחרות, זכה במדליית הזהב ונשלח לתחרות של "אבירי הגריל" לשפים צעירים בטורקיה.
מאיפה האומץ להתמודד בתחרות הזו?
"אמרתי לעצמי שאני מסוגל לעשות הכל, במיוחד אחרי מה שעברתי. אמנם בטורקיה פחות הלך לי כי רוב המנות שם סבבו סביב פירות ים, חומר גלם שפחות התעסקתי בו בעבר וכנראה גם בגלל שרוב השפים שהגיעו לתחרות היו מלווים במאמנים שלהם - שאימנו אותם על פרקטיקות בעיקר - ואני באתי עם אבא שלי, כך שלא היה באמת מי שייאמן אותי כמו שצריך".
לא התאמנת בכלל לפני שהגעת לתחרות?
"שלחו אותי להתאמן אצל שפים כאלו ואחרים לפני, אבל זה בטח לא היה באותה המידה שבה אימנו את השפים האחרים שהשתתפו בתחרות. בשביל מאמן צמוד צריך כסף ולי לא היה את הכסף הזה, אני לא מגיע מבית עם יכולת כלכלית ומימנתי את כל ההוצאות מכיסי הפרטי".
בהמשך, עבד בכמה מסעדות שף בתל אביב ואף עבר להתגורר בחיפה, שם גם התחיל בתהליך של התאמה מגדרית: "הייתי בן 23 וידעתי שאני לא רוצה להיות יותר אישה, אבל לא ידעתי מה זה הורמונים ולא היה לי שום ידע נוסף בנושא. בגלל זה, אגב, אני עושה כיום המון דברים לטובת הקהילה הטראנסג'נדרית, כדי שלאנשים כמוני יהיה את הידע שלי לא היה.
"עד כדי כך לא הבנתי כלום, שרזיתי באותה התקופה כדי להפוך להיות בעל מבנה גוף 'נערי' יותר, והייתי חובש את עצמי בתחבושות אלסטיות חזקות - פעולה שנחשבת למסוכנת במיוחד - כדי להשטיח את החזה. הייתי אמנם נראה כמו גבר ואנשים אפילו פנו אליי בלשון זכר, אבל סבלתי מאוד והרגשתי מאוד בודד באותה תקופה".
כעבור שבעה חודשים בהם התגורר בחיפה, חזר אורגובי לאילת, שם החליט לעצור את תהליך ההתאמה. במקביל, החליט להירשם לעונה השנייה של תוכנית הריאליטי "משחקי השף", אליה הגיע בתור איילה. הוא עבר את האודישנים, והשתתף בתוכנית תחת ניצוחו של המנטור - השף מאיר אדוני. במהלך התוכנית, דיבר אורגובי לא מעט על נטייתו המינית ועל האונס שעבר.
למה בעצם חשפת בתוכנית את מה שעבר עליך?
"עשיתי את זה כי היה לי מאוד חשוב לדבר על נושא הטראנסג'נדריות ולהעלות אותו למודעות, ובמקביל רציתי להוכיח שאפשר להצליח להתגבר על טראומות קשות כמו אונס".
איזה ביקורות קיבלת על החשיפה הזו?
"אני לא אשקר - היו כאלה שחשבו שאני מנסה להשיג תשומת לב, אבל מבחינתי סיפורי החיים האלו והחשיפה שלהם חשובים מאוד גם להחלמה האישית שלנו, אלו שעוברים את הדברים האלו. במקביל, היא גם נותנת נקודות אור לאנשים אחרים שעברו דברים כאלו ומסרבים להיחשף.
"גם זה שאני מדבר על כל העניין של השינוי המגדרי חשוב, כי בסופו של דבר יש לא מעט כאלה שנמצאים לבד בכל התהליך הזה, וחשוב לי להראות להם שהם לא לבד ושיש להם מאיפה לקבל תמיכה ועזרה. אנשים מפחדים ממה יגידו, ואני לא. אני רוצה שיידעו שלהיות טראנסג'נדר זו לא מחלה. המחלה היא עצם זה שאנחנו חיים עם עצמנו בשקר, מצב שמוביל לדיכאונות ולתחושת בדידות איומה. אנשים לא מתחילים לתאר לעצמם אפילו מה זה אומר לחיות בשקר".
ומה לגבי הביקורת על תוכניות הריאליטי שככל שהסיפור של המתמודדים קשה יותר - כך מדד הרייטינג שלה עולה. לא חששת שיחשבו שהתקבלת בגלל סיפור החיים שלך?
"תראי, ברור לי שתוכניות צריכות רייטינג כדי להצליח, אבל מבחינתי זאת הייתה פלטפורמה טובה עבורי שגרמה לי להצליח להעביר מסר חשוב מאוד לחברה, לצד תחושת הניצחון האישית שלי. אני לרגע לא חושב שקיבלו אותי לתוכנית בגלל הסיפור שלי, אלא רק בזכות יכולות הבישול שלי".
איך התמודדת עם המצלמות ועם כל הלחץ של התחרות?
"ברור שיש לחץ, אבל מצד שני בואי תעשי 'סרוויס' ל-250 איש - זה הרבה יותר מלחיץ, אבל אני אוהב את הלחץ הזה".
איך היה היחס של מאיר אדוני כלפיך במהלך התוכנית?
"מאיר היה מדהים. עד כדי כך אני אוהב אותו, שלפני שנה - כשהתחלתי שוב את תהליך ההתאמה המגדרית - הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח לו הודעה ולעדכן אותו בזה. הוא מיד שלח לי הודעה מפרגנת, מחבקת ואוהבת, וזה חיזק אותי מאוד. אגב, גם אסף גרניט ומושיק רוט היו מדהימים ומכילים".
הודחת מהתוכנית מהר מאוד, זה לא תסכל אותך והוביל אותך למקומות פחות טובים?
"הודחתי שני והתאכזבתי, בעיקר כי אני תמיד דורש מעצמי את הכי טוב, אבל זה לא שבר אותי. בכלל, כל מה שקשור למטבח - ועכשיו גם לחיים האישיים שלי – גורם לי לרצות להשתפר ולהיות טוב יותר. בדיוק כמו שקרה עם התחרות בטורקיה, בעקבותיה אני יודע היום איך לעבוד עם פירות ים. אני אף פעם לא מפסיק באמצע ולא מתייאש, כישלונות רק גורמים לי להמשיך ולנסות".
מאמין באנרגיות במטבח
במהלך צילומי התוכנית, עבר אורגובי להתגורר בתל אביב. לאחר הדחתו ממנה, עבד בכמה מסעדות שף בעיר, בהן גם ניהל את המטבח ובהמשך אף החל לעבוד כשף פרטי באירועים. לפני כשנה, הוזמן למסעדת "פיפט אווניו" באילת כשף אורח למשך שבוע ימים. הבעלים של המסעדה, בני הזוג שלומי ומורן עמר, ביקשו שיישאר במסעדה בתפקיד השף הראשי, אך אורגובי הרגיש כי זהו עדיין אינו הזמן המתאים לכך.
למה לא נשארת באילת באותה התקופה ששלומי ומורן הציעו לך את העבודה?
"המרחק אתגר אותי. אם המסעדה הייתה בתל אביב - לא הייתי חושב פעמיים ומגיע מיד".
לאחר החזרה מאילת - לפני כשנה - אורגובי הרגיש כי הוא לא מסוגל יותר לחיות בגוף של אישה, וכי הגיע הרגע ליישם את השינוי המיוחל. "באותה תקופה התנדבתי ב"בית דרור" (הוסטל לנערים ונערות מהקהילה הגאה), ושם נחשפתי לתהליך ההתאמה האמיתי והנכון, והחלטתי שאני הולך על זה ושאני מוכן לעבור את הניתוח".
תהליך ההתאמה החל עם לקיחת הורמונים במשך כשנה, ובעוד כחודשיים - הוא עתיד לעבור את אחד מהניתוחים שיהפכו אותו, בסופו של דבר, מאישה לגבר. במקביל, נענה אורגובי להצעתם של בני הזוג עמר, ולפני כחודש וחצי עבר להתגורר באילת ולעבוד כשף של המסעדה.
איך משלבים את השינוי יחד עם עבודה אינטנסיבית כל כך כמו בישול במסעדה, בפרט כשהיא נמצאת באילת?
"זה לא פשוט, ואני נמצא הרבה על הקו שבין אילת לתל אביב; פעם בשבוע אני נפגש עם טראנס ג'אנדרים ב'מרכז הגאה' בתל אביב (המפגשים נעשים בחסות בית חולים איכילוב, מרפאת לוויסנקי והמרכז הגאה). בימים האלו אני מסיים 'סרוויס' באחת בלילה, לוקח את האוטובוס לתל אביב וחוזר ביום שלמחרת, מיד אחרי המפגש.
"זה לא פשוט, אבל זה מספק וממלא אותי מאוד. גם המחשבה על הניתוח הקרוב מעניקה לי אנרגיות מטורפות, וכשאני חושב על זה אני בקושי מצליח לנשום. תביני - זה משהו שרציתי לעשות מהרגע שצמח לי החזה".
איך שלומי ומורן הגיבו לשינוי? הם הרי הכירו אותך בתור איילה.
"נכון, אבל שיתפתי אותם בכל התהליך, והם מדהימים ומכילים כל כך ואני שמח שהחלטתי ללכת על העבודה במסעדה למרות המרחק הגדול; יש באילת משהו שמאוד מרגיע אותי. האווירה פה מאוד נינוחה, שונה מאוד מהאווירה הלחוצה של תל אביב, ובתקופה הזו אני בעיקר מחפש מקום רגוע שבו אוכל לנהל סדר יום נינוח, לא מתחשק לי יותר על המרדף התמידי שיש בתל אביב.
"ובכלל, תמיד רציתי להיות שף ראשי של מסעדה – אבל לא ראיתי את זה קורה בתל אביב. מעבר לזה שאני באמת מאמין באנרגיות שיש במטבח כאן".
אתה מאמין שהיית מתקדם לתפקיד ניהולי גם בתור אישה?
"כן, כי זה אני. אבל כנראה שהייתי מצליח להגיע לזה בקלות רבה יותר, אם נקודת המוצא שלי הייתה כגבר".
תסביר.
"גם בתור אישה ניהלתי מטבחים, אבל תמיד כשעמדתי במטבח יחד עם טבח נוסף - הספקים שהיו מגיעים היו פונים ישירות אליו ולא אליי, כלומר הם היו בטוחים שהוא המנהל. מלכתחילה הייתי צריך להוכיח את עצמי ולהראות שאני המנהל ושיש לי כוח, והיום, בתור גבר, אני לא צריך להוכיח יותר שום דבר לאף אחד. ולא בגלל שיש לי יותר כוח, ידע או סיבולת מפעם, אלא פשוט כי הנראות שלי שונה וזה משפיע באופן אוטומטי על הסביבה".
11 צפייה בגלריה
אורגובי עם שלומי עמר, הבעלים של "פיפט אווניו". אורגובי: "תמיד רציתי להיות שף ראשי של מסעדה – אבל לא ראיתי את זה קורה בתל אביב"
(צילום: מתוך אלבום פרטי)
מה שאתה אומר פה בעצם זה שניהול מטבח עדיין נתפס כעבודה גברית?
"יש היום יותר ויותר פתיחות במטבחים, אבל עדיין נשים צריכות להילחם על מעמדן. בתקופה שהייתי אישה, היה שף שאמר לי פעם שאם אני רוצה להצליח - אני צריך להוריד את האגו שלי. היום, אני לא נותן לאף אחד את הפריבילגיה להתייחס אליי שונה. אבל אני נמצא בעמדת כוח, וברור לי שאלו שלא נמצאים בעמדה כזו – סובלים. יש לא מעט טראנסג'אנדרים שלא מתקבלים לעבודה במטבח, פשוט כי הם לא 'עוברים'".
לדברי אורגובי, גם הוא סבל לא מעט בעברו מהערות פוגעניות באשר לזהותו המינית, מצד קולגות שעבדו עימו. "ייש אנשים שחושבים שזה מצחיק לזרוק הערות על זה שהייתי פעם אישה. למשל הערה כמו: 'אתה מאוד מסודר, זה מה שנשאר לך מזה שהיית אישה', זאת הערה בלתי נסבלת מבחינתי".
מה התגובה שלך להערות מהסוג הזה?
"פעם הגיע למסעדה סוכן שלא הכיר אותי לפני השינוי, ולמרות זאת פנה אליי בלשון נקבה. כמובן שמיד תיקנתי אותו, והוא ענה לי ש'ייקח לו זמן להתרגל'. הסתובבתי אליו ואמרתי לו: 'אין לך את הפריבילגיה לפנות אליי ב'את', אתה לא מכיר אותי מהעבר, ואם אתה לא מסוגל לעמוד בזה – קח את הסחורה שלך ועוף לי מהעיניים'.
"מי שהכיר אותי קודם – אני יכול להבין למה הוא מתבלבל, למרות שעכשיו זה כבר לא קורה, רק עם כאלו שלא ראו אותי הרבה זמן. אבל בתכל'ס, מי שיפנה אליי בלשון נקבה עכשיו – יזכה למבטים מוזרים מהסביבה, כי אני לא נראה אישה בכלל וגם הקול שלי הוא לא קול של אישה".
ומה לגבי מסעדה משלך? יש מחשבות בכיוון הזה?
"אני לא יודע מה יילד יום, אני כן יודע שאני רוצה להצליח ולהיות הרבה יותר חזק בכל התחומים - אני רוצה להקים משפחה גרעינית משלי, והחלום הגדול הוא להקים בית ספר לבישול ולקונדיטוריה לקהילה הטראנסג'נדרית. הלוואי ואצליח לעשות זאת בשנים הקרובות".
בית ספר רק לקהילה הטראנסג'נדרית - זה לא שוב ממדר אתכם משאר החברה?
"אולי, אבל זה חשוב מאוד בכדי לחזק את חברי הקהילה הזו. עד היום היינו 'נחבאים אל הכלים', ובשנה האחרונה המלחמה שלנו היא להוכיח את החוזק שלנו ולהראות לאנשים שהטראנסג'נדריות היא לא מה שמגדיר אותנו, ושאנחנו אנשים נורמטיביים ומוצלחים כמו כולם".
ומה עם חלום לעתיד?
"לעומת הקהילה הלהבי"ת – אנחנו תמיד היינו השקטים, כי לנו היה קשה יותר להגיד ולעשות. אבל היום אנחנו נחשפים ומצליחים להגיע לעמדת כוח שמשפיעה על הסביבה, והתוצאה של המלחמה הזו תוביל בסופו של דבר - כך לפחות אני מאמין - לקבלה שלנו ושל כל מי שמוגדר כ'שונה' בחברה הישראלית, ואף אחד או אחת לא ייאלצו להסתתר יותר ולחיות בשקר תמידי. זה החלום שלי, וכל הפעולות שלי נובעות מתוך רצון אמיתי להגשים אותו. ובסופו של דבר - אני גם אצליח".
