ביקור מקרי במסעדה בפנסלבניה הפך ליוזמה מרגשת של אם שכולה: הכל התחיל לפני שנתיים, כשיעל רובנר צימט, אם שכולה המתגוררת בשוהם, הייתה בביקור מולדת בארצות הברית. במהלך הביקור היא הבחינה בשולחן ריק שניצב בכניסה למסעדה, ועליו פרושה מפה לבנה. על המפה היו מסודרים צלחת עם פלח לימון, מלחייה, אגרטל עם סרט אדום עם ורד בפנים וכוס הפוכה.
האם השכולה מיהרה לברר במה מדובר: "שאלתי מה זה ואמרו לי שזה שולחן שהחליטו לשים לזכר חיילי ארצות הברית שנפלו, ולא הצליחו לשבת וליהנות מהקפה, מהאוכל ומהאווירה", מספרת רובנר צימט, "קיבלתי צמרמורת בכל הגוף והבנתי שאני חייבת להביא את זה לארץ. כבר בשנה שעברה רציתי להרים את המיזם הזה, אבל היינו בשיא מגיפת הקורונה וזה לא הלך. עכשיו הרגשתי שזה הזמן הנכון".
רובנר צימט כתבה פוסט בפייסבוק ובו קראה לבעלי מסעדות ובתי קפה להרים את הכפפה ולהצטרף למסע הזיכרון. הפוסט שלה זכה לתהודה ומסעדנים התחילו לאמץ את היוזמה. נכון לעכשיו הציבו כבר עשרות מסעדות שולחן ריק בכניסה למקום, ועליו כל האלמנטים.
לכל פריט בשולחן הנופלים יש משמעות: השולחן הקטן ערוך לסועד אחד, והוא מסמל את החיילים שנפלו ולא יכולים עוד לשבת שם; המפה הלבנה מסמלת את כוונותיהם הטהורות של החיילים שהתגייסו לצבא; ורד בודד באגרטל מסמל את הדם שנשפך כדי להבטיח את קיומה של מדינת ישראל; הסרט האדום מייצג אהבה למדינה שהעניקה השראה לחיילים לשרת את המדינה; פרוסת לימון על הצלחת מייצגת את גורלם המר של הנופלים והנעדרים; מלח שמפוזר על הצלחת מסמל את הדמעות של המשפחות השכולות; כוס הפוכה מסמלת את העובדה שהחיילים שנפלו אינם יכולים לקחת חלק בהנאה; הנר הדולק מסמל אור של תקווה בלבבות והוא גם מאיר את דרכם של הנעדרים הביתה; והכיסא הריק מסמל את היעדרם של החיילים שנפלו.
רובנר צימט איבדה את בנה הבכור אחיעד לפני כעשור. אחיעד, הנקרא על זכר שמו של אחיה הגדול שנהרג בתאונת דרכים בגיל 25, נהרג בתאונת נשק שאירעה מתוך שינה, כשהוא בן 21. "אחיעד ואני היינו קרובים מאוד והיינו דומים זה לזו - גם במראה וגם באופי. היו לנו הרבה שיחות נפש והוא היה פתוח מאוד איתי. היינו מחוברים מאוד ועשינו הרבה דברים יחד. אחד הדברים שאהבנו לעשות היה לשבת בבתי קפה ולדבר. בכל יום שישי כשאחיעד היה חוזר מהצבא היינו הולכים לבית קפה, לא היה יום אחד שויתרנו על זה. אבא שלו ואני היינו אוספים אותו מהתחנה והוא היה מגיע מסריח עם המדים מהצבא, ואפילו לא מתקלח. היינו אוספים אותו ויושבים שעתיים ומדברים, והוא תמיד היה מזמין דברים קבועים - מוזלי ואייס קפה. השיחות איתו חסרות לי, ולפעמים בלילה אני ממשיכה את השיחות איתו".
אחיעד התגייס לשריון, יצא לקורס קצינים וסיים את הקורס בהצטיינות. בתום הקורס הוא עבר לחיל שלישות והספיק לשרת חמישה שבועות בלבד בבסיס עד שקרה האסון. אחיעד סבל מתופעה המכונה פאראסומניה - פעולות שעושים מתוך שינה ולא מודעים אליהן.
"כבר מילדות אחיעד היה הולך מתוך שינה ומדבר מתוך שינה. כשאתה ילד זה מצחיק וחמוד. אבל כשהוא גדל הבנו שהוא חייב לישון מספר שעות מסויים בלילה בשביל שזה לא יקרה", מספרת רובנר צימט. "אבל בצבא הוא לא ישן מספיק, מטבע הדברים. היו פעמים שהוא היה עולה על מדים מתוך שינה ונותן פקודות. אחרי קורס הקצינים הציבו אותו בבסיס בבית אל באוגדת איו"ש, ושם הוא בכלל לא ישן בלילה. שם אירעה תאונת הנשק".
מה הביא אותך לכתוב את הפוסט?
"אני לא חזקה במדיות החברתיות, אבל כתבתי את הפוסט בפייסבוק ואמרתי לעצמי שאכתוב ונראה מה יקרה. אנשים התחילו לשתף את הפוסט, אבל לא תיארתי לעצמי שיהיו כל כך הרבה שיתופים. אני מרגישה שליחות. חשוב לי שזה יגיע לכל בית קפה ומסעדה בארץ בשביל שאנשים יזכרו שחללי צה"ל ונפגעי פעילות האיבה לא זכו להמשיך ליהנות מהחיים, וחלק מהחיים זה לשבת בבתי קפה וליהנות".
ואיך התגובות של המסעדנים?
"כל היום מבקשים ממני להסביר מה זה ושולחים לי תמונות מכל רחבי הארץ של בתי קפה ומסעדות שהצטרפו ליוזמה כמו קפה שקד ברמת חן; רשת הפרופסור, שהיו בין הראשונים שפנו אלי; קפה כפית וקאסבה במודיעין; מסעדת מנדרין בפארק ברעננה; שיפודי הכיכר בבית שאן ומסעדת קיטון בדיזנגוף בתל אביב. מסעדנים שואלים אותי אם זה לרגל יום הזיכרון או שזה שולחן שצריך לעמוד שם כל השנה, ואני חושבת שזה אינדיבידואלי. אישית הייתי שמחה אם זה היה כל השנה, זה לא תופס הרבה מקום, זה שולחן קטן בצד בשביל שנזכור את כל אלה שלא איתנו".
מה את מרגישה כשאת רואה את ההיענות הגדולה של המסעדנים ליוזמה שלך?
"זה מרגש אותי לראות שאנשים מתחברים לזה, יש לי נחמה מסויימת כשאנשים מבינים את הצער. אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את החוסר שיש לי, אין יותר גרוע מלאבד בן. מאז האסון בכל פעם שנשמעת דפיקה בדלת בלילה אני מפחדת. כשאני רואה את ההיענות הזאת של המסעדנים אני מרגישה הזדהות, וזה מחמם את הלב לדעת שיש שותפים לכאב שלי, זה כמו חיבוק".
