"אנחנו תשושים, מעורטלים, חלשים, אך עדיין בחיים״ - כמעט כך נפתח הפוסט הנוגע ללב של אולגה גורל, בעלת גסטרובר שפועל מזה שנה וחצי בעיר התחתית של חיפה, באזור המכונה השוק הטורקי. "בחודש וחצי של הסגר עבדנו מאוד קשה ובמצב נפשי סוער, רק כדי לא להשתגע, מנסים לזכור לשמור על טוב לב ואהבת חינם, כדי שהאוכל יצא טעים, מצלמים תמונות של מנות שיצאו למשלוחים ותוך כדי מחביאים את הכאב, הדמעות, הפחד והייאוש שלא יצוצו ויהרסו את המנה" - כך היא ממשיכה ומתארת באותו הפוסט הנוגע ללב, מה עבר עליה בתקופה האחרונה.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"האם זה אומר ששרדנו את המשבר? אני לא בטוחה, אבל אנחנו נפתחים לשבוע, לחודש, לחצי שנה - לא יודעת... לכמה שנוכל... ננסה. אני לא מחכה לעזרה מהמדינה. אני פשוט חיה. השקעתי כל כך הרבה שזה יהיה טיפשי לעזוב את הכל. אנחנו נפתח אפילו למען הפתיחה בלבד. אם יתמזל מזלנו נוכל לחגוג יום אחד את הסוף של כל האבסורד הזה. בינתיים נפתח אפילו בשביל מסיבה אחת. אפילו בשביל שולחן אחד. אפילו בשביל לקוח בודד. בשביל זה יש לנו כסף. בשביל משהו מעבר- כבר אין".
OMNIVORE הוא בר קטן שנמצא בבניין פינתי ליד מסעדת ג'אקו המיתולוגית בחיפה, ליד שני ברים סטודנטיאלים. גורל (47) היא השף, הטבח, הסו-שף והבעלים של המקום, ובעלה, איליה, הוא האדריכל, המעצב, הקבלן והבנאי של המקום הזה.
בימים שלפני הקורונה הם הגישו במקום תפריט מצומצם של אוכל רוסי ביתי ונוסטלגי. בכל מנה משתקפת האישה שמאחוריה, אולגה. לצד המנות האלה היא הגישה יינות שהיא אוהבת, ואת האווירה יצרו אז נרות ומוזיקת ג׳אז. מבפנים ומבחוץ הבר הזה נראה מקום שכונתי - עם שיק פריזאי ומטבח סובייטי - לא משהו שאתם מצפים למצוא בעיר התחתית בחיפה, וגם לא במסעדה רוסית.
השוונג של הפילמני
החיים כבעלת מסעדה אף פעם לא היו לה קלים: מתחילת הדרך גורל נלחמה על כל לקוח, ודאגה שכל מי שנכנס, ירצה גם לחזור. אבל מה שקרה בחודש מרץ האחרון, שיבש את הכל. "הרבה לפני הסגר כל המקומות הסטודנטיאליים עדיין היו הומי אדם, ואנחנו כבר עמדנו ריקים", היא נזכרת. "לא הבנתי שזה קשור למגפה, חשבתי שפשוט לא אוהבים אותנו. אבל אז הבנתי שהלקוחות שלי מבוגרים יחסית ורובם מהכרמל, וזה בדיוק הראשונים שהפסיקו לצאת מהבית. סביבנו כולם חגגו פורים, על הכרמל המקומות היו עדיין מלאים, ואצלנו כבר אז היה מת".
ובאיזה מצב הגעתם לתוך המשבר הזה?
"רוב מקומות הישיבה שלנו ממוקמים בחוץ, תחת כיפת השמים. בגלל החורף היחסית קשה השנה, החודשים דצמבר, ינואר ופברואר היו חלשים מאוד. חיכינו לתחילת האביב כדי להתאושש, בדיוק כפי שהיה בשנה שעברה, אבל זה לא מה שקרה. מנקודת מבט עסקית זו הייתה קריסה מוחלטת. נכנסנו למשבר הזה כשהיינו מרוקנים מהחורף, וגם באמצע שיפוץ שנועד להרחיב את המטבח. המשבר תפס אותנו נטולי משאבים".
מה עשיתם באותה תקופה?
"בימים שבהם היה אסור לצאת מהבית, בעלי ניצל את המצב כדי לסיים את השיפוץ במטבח, והוא היה נשאר לישון במסעדה. אני הבנתי שאין ברירה, והתחלתי להפעיל משלוחים, רק כדי לעשות משהו ולא להשתגע".
אבל אז ההזמנות התחילו להגיע.
"כן, אבל בהתחלה לא הבנתי איך בכלל מוציאים את האוכל החוצה וכמה זה באמת בטוח. הרי אף אחד לא באמת יכול לדעת מי התעטש מעל הסיר, והאם האוכל נארז עם כפפות ומסכה. רציתי לשלוח רק אוכל קפוא, אז בחרתי מנות דגל מהמטבח הרוסי - פלמני, ורניקי, חינקלי, סירניקי וצ'יבורקי, ואותן אני מכינה בעצמי במטבח שלי".
ואיך זה עבד?
״בימים הראשונים היו רק חמש הזמנות וכמעט איבדתי תקווה, אבל אז כמות ההזמנות עלתה וחברים נרתמו לעזרה. היו כאלה שהביאו את המשלוחים מחיפה לתל אביב ולמודיעין, והיו כאלה שחיפשו בשבילי ביצים בנהריה כדי שאוכל להמשיך לבשל".
גם להפעיל מערך משלוחים עולה כסף.
"נכון, אז בגלל שלא יכולתי לשלם לספקים, הייתי צריכה לקנות כל יום את המצרכים לבד ולהביא אותם בעצמי למסעדה. הרגשתי שאין לי רשות להזמין עוד משהו כשאני לא יכולה לשלם על מה שכבר הזמנתי וקיבלתי, אז כל יום מה שהרווחתי מהמשלוחים, השקיעתי למחרת במצרכים להכנות, וככה התגלגלתי. קראנו למשלוחים שלנו 'נתיב הפלמני', וקידמתי את זה ברשתות החברתיות".
לאותם האנשים שדאגו ועזרו היא קוראת "צדיקי החסד", וחוץ מהם היו אז עוד כמה דברים טובים, כמו בעל הנכס שבו שוכנת המסעדה שלא אכזב ונתן להם 50 אחוז הנחה בדמי השכירות עד יוני. "הספקים מבקשים תשלום אבל לא מנג׳סים", היא מסבירה, "כולנו באותה הסירה וכולם מבינים את המצב, אני משלמת לכולם לאט לאט לכולם".
יש סחורה לשבוע
גורל נולדה וחייה כל חייה במוסקבה שבה הייתה לה חברת יחסי ציבור שבין לקוחותיה נמנו "שבוע האופנה הרוסי", גדולי האומנים, פסטיבלים מוזיקליים ותיאטראות, מותגי יוקרה והשף הרוסי אנטולי קום , הבעלים של מסעדת Green בג'נבה המעוטרת בכוכב מישלן.
לפני חמש שנים, כשהיא בת 42, היא הרגישה שזו ההזדמנות האחרונה שלה לעשות עלייה. בעלה היה במוסקבה אדריכל מפורסם ובתם הצעירה הייתה עדיין בבית ספר יסודי. המשפחה עזבה את חיי הנוחות בדירה במרכז העיר, את בית הקייט ואת החברים, ועלו לארץ. בתם הבכורה (23) נשארה במוסקבה בשביל לסיים את הלימודים.
"חינכו אותי להיות ילדה טובה, ללמוד, לעבוד במקום הנכון, להרוויח טוב ולחיות טוב, אבל מה שאני רציתי בלב זה לבשל ולהאכיל אנשים", היא מספרת, "בכל מקום שהגענו אליו היינו מחפשים את הנכס הפוטנציאלי למסעדה משלנו, ותמיד פינטזנו איפה יהיה הבר ואיפה נמקם את קולט האדים. ואז יום אחד בעלי שאל אותי כמה זמן אני יכולה להסתובב ככה בהיריון מתקדם עם מסעדה ברחם, והבנו שאני צריכה כבר 'ללדת' את המסעדה שאני כל כך רוצה. לקחנו הלוואות מהבנק במוסקבה, חברים בארץ הלוו לנו כסף, והגשמנו את החלום, שהתפוצץ לפני חודשיים".
בתה הבכורה של אולגה חיה במוסקבה עם בן זוגה, לומדת רפואה ועם תעודת הסומלייה מתפרנסת מעבודה במסעדות בעיר. ״כשפה כבר היה סגר מלא, שם המסעדות עוד היו מלאות והיא עוד התייעצה איתי האם לקבל הצעת עבודה במסעדה נחשבת. היום אף אחד לא יודע בדיוק כמה חולים יש בעיר כי אין בדיקות קורונה. אבא שלי בן 82 יצא מהעיר ונמצא כרגע בבית של המשפחה בכפר".
מסעדנות זה חיידק
המעבר בין יחסי ציבור למסעדנות, מהחיים הנוחים במוסקבה למלחמת הישרדות בעיר התחתית בחיפה, לא היה פשוט, והם מבינים את זה: "המשבר הזה גרם לנו להבין שאם אנחנו לא אימפריה, אין לנו ביטחון. אנחנו לא נמצאים באירופה השבעה והעשירה, ואם לא נהיה רווחיים, ספק אם נוכל להתקיים לאורך זמן. המסעדנים עושים קפיצת ראש לתוך זה, גם במוסקבה".
מה ההבדל בין מסעדנות במוסקבה לבין מסעדנות בחיפה?
"הקשיים הם כמעט אותם הקשיים, אבל יש הבדל עצום בהתנהלות. בישראל קשה מאוד לעמוד בתשלום המיסים, ויש בעיה גדולה ביחסים עם עובדים, כי החוקים באים לקראת העובד, אבל העובדים כאן לא אוהבים לעבוד. ברוסיה לעומת זאת ההוצאה על המשכורות הרבה יותר נמוכה, וגם פחות קשה עם המסים, אבל מצד שני לא תמיד עובדים לפי החוק. כאן בישראל הכל נעשה על פי החוקים".
עכשיו, אולגה מחכה לעזרה, בעקבות אותו פוסט שכתבה, ובו היא מנסה לגייס סכום של 100,000 בשביל לצלוח את המשבר. גיוס המונים זה משהו שלא עומד אצלם על הפרק, כי היא לא בטוחה שתוכל לספק את התמורה בסוף המשבר: "נכון לעכשיו יש לנו כסף כדי לקנות סחורה לשבוע מהיום, אבל לא נשאר כלום לתשלום החובות לספקים ולעובדים על החודשיים האחרונים. בעקבות הפוסט קיבלנו חלק קטן מהסכום וזה הכניס קצת אופטימיות וגרם לנו להרגיש רצויים, אבל הדרך עוד ארוכה. עד שהלקוחות יחזרו לשבת במדרחוב הקטן אנחנו מתכננים להמשיך ללוש בצק לפילמיני".
