שנת תש"ף לעולם תיזכר כשנת הקורונה, בכל התחומים. איך שלא תנסו לברוח מזה, לא תצליחו. גם כשבאים לסכם את תש"ף בעולם המסעדנות, כמעט אף אחד לא זוכר בדיוק מה קרה מספטמבר 2019 ועד ה-15 במרץ, התאריך שבו עולם המסעדנות קיבל את הכאפה: היום שבו נסגרו, בפעם הראשונה, כל המסעדות, הברים ובתי הקפה בארץ. ממש היום (ו') זה קרה בפעם השנייה, אקרוד סיום צורם לתקופה שלא מצליחה להחליק בגרון, כמו ביס שנתקע בושט ונשאר שם ומקשה על הנשימה.
אחרי שכמה מסעדנים הכריזו על חודש אוגוסט טוב יחסית, שבו נראו ניצני התאוששות, הגיע הבום השני: שלושה שבועות של סגר. אולי יותר. אולי יהיה גם טייק אווי בהמשך, אף אחד עדיין לא באמת יודע. אבל היי, משלוחים יהיו. וגם חל"ת לעובדים. לפחות זה.
למי ששכח, המסעדנים לא התחילו לסבול עכשיו: כבר שנים ארוכות הם לא מלקקים דבש, בלשון המעטה. המומחים אומרים שמי שנכנס למשבר הזה "חזק" או עם "כיסים עמוקים" אולי יצליח לשרוד אותו, אבל חשוב לזכור שאת רוב המסעדות הקורונה תפסה לא מוכנות, כלומר – חלשות מאוד מבחינה כלכלית.
אז יש בלבול, וגם אי בהירות, אבל מה חדש. חוק הפיקדון על עובדים זרים היה ברור יותר? תכל'ס לא. אפילו ממש לא. חוק הפיקדון, נזכיר למי שפספס, הוא חוק שלא נאכף במשך שנים ומסעדנים רבים האמינו בלב שלם שהוא לא חוקי, תוך שהם נשמעים לעצות אנשי הכספים שלהם, ולא שילמו היטל עובדים זרים, כמתבקש.
לפני כשנתיים, אחרי שאושר בבג"ץ הליך גבייה רטרואקטיבי, נשלחו שומות לכל המסעדות שלא שילמו את המס. הסכומים הגדולים שלפתע נדרשו המסעדנים לשלם, רוקנו לחלוטין את קופות המסעדות. גם אז המסעדנית רותי ברודו הפכה את השולחן ונשבעה שהיא לא תשלם את שלושת המיליון שהתבקשה לשלם. אבל היא שילמה. וכולם שילמו. והרבה.
ומה עם חוק הטיפים שהגיע חודשים ספורים אחרי זה - הוא היה ברור? גם לא. אפילו השופט שפסק שהטיפים שמקבלים מלצרים ידווחו לרשויות ויחושבו כחלק משכרם (כלומר - הטיפים ייכנסו לקופת העסק וישולמו לעובדי השירות כשכר עבודה), ופרש לגמלאות מיד אחרי הפסיקה, לא הסביר בדיוק מה הדין בנוגע לחובת המע"מ, והנושא עד היום נתון לפרשנות ולמלחמות.
אבל אחרי שחשבו שפסק הדין הזה ימוטט את הענף, הוא בעצם התגלה בשנת תש"ף כפסק דין סוציאלי ורלוונטי מתמיד – תארו לכם את כל אותם מלצרים ממשיכים לעבוד בלי תלושי שכר בתקופת הקורונה. לא רק הם היו בוכים היום על מר גורלם אלא גם המעסיקים שלהם.
אז נכון, גם חוק הפיקדון וגם חוק הטיפים הם שתי נקודות ציון שאינן אמורות להיכנס לסיכום השנה הנוכחית כי שניהם התרחשו ב-2018, אבל הם בהחלט גלשו גם לסוף שנת 2019 ושתיהן נקודות ציון ששופכות אור על המצב העגום שבו נכנסו המסעדנים לשנה הזאת, ולמשבר הקורונה, המשבר הקשה ביותר בתולדות המדינה. ענף המסעדנות, שנראה נוצץ, סקסי וזוהר בפועל הוא פצוע, פגוע ומדמם.
אבל תש"ף תיזכר גם כשנת המשלוחים, השנה שבה האוכל שלנו למד להיארז ולנסוע, לקרוע את הכבישים ולהגיע עד לפינת האוכל שלנו בבית. וולט ותן ביס פרחו, המסעדנים בכו והשליחים התאגדו ומרדו במערכת.
אבל הם לא היו היחידים שמרדו: בשנת תש"ף התחיל להישמע גם קולם של המסעדנים. אחרי שנים ארוכות שבהן לא קיבלו ייצוג הולם בכנסת ולא היה להם לובי מול מקבלי ההחלטות, הם התחילו למחות, להפגין והיה אחד שגם שבת רעב עד שהתמוטט.
בתש"ף נזכרנו גם שאוכל לא זורקים - וזה לא משנה מאיזו עדה אתם. אחרי שהחלטות שרירותיות, נמהרות ולא מתחשבות גרמו למסעדנים להפסדים גדולים של חומרי גלם ושעות עבודה, נראה שכבר אף אחד לא ממהר יותר לפתוח את הדלת בתוך הכאוס הזה, ומסעדות רבות כמו קיטשן מרקט, מסה וטוטו - סוגרות חצי שנה ללא פעילות.
אז אם בכל זאת נחזור לחודשים שקדמו להתפרצות המגפה, ניזכר שהמסעדנים הגיעו לסגר הראשון מותשים אחרי חורף נוראי – גשמים, סופות וסופי שבוע סוערים במיוחד. הרווחים נחתכו, הסועדים ישבו בבית מתחת לפוך, וכל מה שרצו בענף זה להגיע לאביב ולפסח, לניצנים הראשונים של השמש ולהמונים שימלאו את המסעדות, את הברים ואת בתי הקפה, ללקוחות שיתקלפו ובגדי החורף ויחזרו ללרלר על פארסת הבחירות על כוס יין או כוס אספרסו. ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
