אנו חיים בארץ זבת חלב ודבש, שבה פועלים אלפי יצרנים קטנים שמייצרים אוכל עם חזון. משבר הקורונה חשף את השבריריות שלהם ואת התלות של המשך פעילותם בנו, קהילת הצרכנים. המצב בחודשיים האחרונים עורר את הצורך לבחון מחדש את המושג "תוצרת הארץ": היצרנים הקטנים הפגינו כוח הישרדות מרשים, חלקם אף המציאו עצמם מחדש, וחלקם - לראשונה - הגיעו עם המוצרים שלהם עד אלינו, הביתה.
כתבות נוספות שאולי יעניינו אתכם:
אור הזרקורים שהפנה משבר הקורונה ליצרנים הקטנים, גרם לכולם להבין כמה חשוב קיומם, כי לעשייה שלהם יש ערך מוסף בשאלת השאלות ״מהו האוכל הישראלי״.
לרגל 72 שנה למדינת ישראל בחרנו להביא לכם את הסיפורים הכי מיוחדים של היצרנים הקטנים, כאלה שיש להם משקים חקלאיים שמייצרים גבינה, דבש ושמן זית, כי אחרי הכל - אין לנו ארץ אחרת.
דבש
גידול דבורים בארץ התחיל לפני כמעט 140 שנה. על פי הנתונים של מועצת הדבש, היום קיימות בארץ כ-120,000 כוורות, כשכל אחת מייצרת כ-35 קילוגרם דבש לכוורת בשנה. הצריכה השנתית של דבש בישראל, עומדת על 4,500 טונות בשנה. בנוסף לדבוראות הקונבנציונאלית אפשר למצוא בארץ גם דבוראות עירונית, דבוראות ביו דינמית, דבוראות אורגנית ודבוראות בת קיימא. כל אחת מהגישות לגידול הדבש היא עולם ומלואו, ולכל אחת יש תומכים ויש מתנגדים.
כמעט לכל דבוראי בישראל יש סיפור חיים מעניין, ולפחות מוצר אחד המיוחד לו: ישנם כאלה שהם דור שני למשפחת דבוראים; ישנם דבוראים צעירים בשנות ה-30 לחייהם; יש דבוראי שהגיע משירות הביטחון; ויש גם דבוראי שעשה עלייה מאוקראינה. מלבד טיפול בדבורים וייצור דבש, כמעט לכולם יש גם מרכז מבקרים - חלק מהמרכזים מושקע יותר וחלק מושקע פחות - אבל כל זה מתוך רצון להכיר לנו את הייצור המופלא שהם מגדלים. אבל לכל מי שעוסק ביצירת דבש משותף דבר אחד: אהבה לדבורים ולפועלן.
רוב הדבש שאנו צורכים בארץ מסתכם בחודש אחד - לקראת ראש השנה. רובנו, ככל הנראה, קונים דבש ממדפי הסופר מרקט, מבלי להבחין בין היצרנים השונים, שלא לדבר על סוגי הדבש השונים ועל המגדלים שעומד מאחורי הנוזל הזהוב שבצנצנת. כי גם כאן, בדיוק כמו בבשר או ביין - חשיבות מכרעת לאיזור הגידול של הדבורים, לאופן הייצור של הדבש - וכמובן גם למגדל עצמו. מה שרובנו לא עושים זה קנייה ישירה של דבש, ישירות מדבוראים. מתי בפעם האחרונה ראיתם בסופר דבש ינבוט, דבש חורחבינה, דבש האקליפטוסים האדומים מאוסטרליה ודבש אשל? התשובה פשוטה: אף פעם.
העולם הישן לעומת העולם החדש
המכוורת הוותיקה ביותר שפועלת כיום בישראל היא מכוורת עין-חרוד מאוחד, שהוקמה ב-1922. מי שמנהל אותה היום, הדבוראי אורי סורקין, עובד בכוורת כבר 28 שנה. דבש פרחי אבוקדו של המכוורת הזו, שהיא אגב, גם היצואנית הגדולה בארץ, זכה במקום ראשון במסגרת ה"אוסקר" הקולינארי שנערך בניו יורק.
מתוך קרוב ל-600 דבוראים הפועלים בארץ, מעטים בלבד הם דבוראים צעירים. גל גולן בן ה-31 הוא דור צעיר של דבוראים שמשלב גידול דבורים עם עבודה נוספת. את הדבש הוא מוכר רק אצלו במשק וממנו הוא גם מייצר בירה ללא גלוטן.
"בבוקר אני עובד בתור טכנאי מכשור רפואי בבית חולים סורוקה, ובערב, בסוף יום העבודה אני חוזר למשק ועובד עם הדבורים", אומר גולן. אביו הקים את מכוורת "מרדכי גולן" ב-1982 במושב גילת בנגב. העסק, שהתחיל מעשר כוורות, גדל למאות כוורות, שחלקן משמשות היום להאבקת הגידולים החקלאיים וחלקן משמשות לייצור הדבש.
״כשהייתי קטן הייתי מקנא בחברים עם הורים שכירים. בחופש הגדול הם היו קמים מתי שרוצים וכל היום עושים דברים כיפיים. אני, לעומת זאת, הייתי קם והולך לעבוד, חוטף עקיצות מדבורים והולך לבכות לאבא".
לגולן היה ברור שהוא יצטרך מקצוע נוסף בחיים, לכן הלך ללמוד הנדסת מכשור רפואי, והתמחה במכונות לב ריאה ובמכונות הנשמה. "אם הייתה לי האפשרות לחיות בכבוד מהחקלאות, הייתי בוחר לעסוק רק בחקלאות, אבל לצערי זה לא המצב בגלל הייבוא מחו"ל, שפוגע בכל ענפי החקלאות", אומר גולן, ותמיד אמרתי לאבא שאני לא יכול לסמוך על המדינה שתתן לי בשעת צרה, לכן בניתי לעצמי נישה נוספת להכנסה קבועה ואני משלב.
בימי שישי, כשיש לו חופש מהעבודה בבית חולים, גולן עובד כל היום במשק עם אבא. את רוב התוצרת הם מצליחים למכור ללקוחות הפרטיים ומה שנשאר נמכר לחברות גדולות בחביות. "פעם זה היה הפוך - אבא היה מוכר חביות של 300 קילוגרם לחברות גדולות, ואת השאריות משווק ללקוחות פרטיים. כשנכנסתי לתחום השיווק של המכוורת, ראיתי שאנחנו מפסידים המון בשיטה הזו, ושכנעתי את אבא לעשות מהפך. היום אנחנו מצליחים 'לשמור את הכסף בבית', אבל קשה להגיע ללקוחות הפרטיים", הוא מספר. את המצב, לדבריו, הצילה העלייה הרוסית שהיא 85% מהלקוחות הקבועים שלו.
גולן מכיר את עולם החקלאות לא רק מההיבט של הדבש: כשהיה ילד אביו גידל כבשים, והוא היה מאכיל את העדר ומוציא אותו למרעה: "היום הבעיה הכי גדולה של התחום שלנו היא שאין יותר שטחי מרעה לדבורים, הכל תפוס. זו גם הסיבה לכך שאי אפשר להפוך היום לדבוראי, כי אין כאן מקום לדבוראים חדשים".
חוץ מהכוורת יש לגל גם מרכז מבקרים מיוחד שהוא בנה בתוך אוטובוס ישן, ושם אפשר לטעום דבש וגם בירה.
הרעיון לייצר מדבש את בירת הדבש ללא גלוטן, נולד במקרה: "בתהליך ערבוב דבש עם מים נוצרת תסיסה ותסיסה יוצרת אלכוהול. אני מוסיף לזה תבלינים ואורז ומתקבלת בירה. הוציאו לנו את הנשמה עד שקיבלנו את רישיון היצרן כי אין שום אחדות בדרישות ובכל בדיקה מבקשים ממך דברים שלא היו נחוצים בבדיקה הקודמת, אבל בסוף הצלחנו. השנה לצערנו הפסח היה מאוד חלש ויש לנו מלאי ענק של בירה שייצרנו ולא היה לה ביקוש".
"הישראלים אוהבים לקנות בזול"
כשמגיעים לערבה ופוגשים את האנשים שחיים באזור, מבינים מהר מאוד שמדובר באנשים לא רגילים. כדי לחיות במועצה המנותקת הזו חייבים אופי מיוחד. לפגוש אנשים שנולדו בערבה זה אמנם אפשרי, אך נדיר, כי רוב תושבי הערבה הם מהגרים מאזורים אחרים בארץ, שבחרו להתרחק מחיי ההמולה ולעסוק בחקלאות. רן פורת הוא אחד מהאנשים המיוחדים האלה.
אביו של רן, חגי, היה ממקימי הישוב עין יהב: חגי פורת הקים את "מכוורת פורת" ב-1989, שהיו בה אז ארבע כוורות דבורים. היום פורת מטפל ב-2,000 כוורות, ומייצר דבש זני מיוחד - דבש מדברי טהור מפרחי חרחבינה ואשל. חוץ ממכוורת יש למשפחת פורת גם מוזיאון דבורים מעניין ויחיד במינו, שבו יש אלפי דבורי מתכת צבעוניות משתלשלות מהתקרה, יצירות אמנות אקולוגיות, גזעים עתיקים וכוורת אמיתית שקופה, רוחשות חיים ופעילות, שממנה אפשר להציץ לנבכי החיים בכוורת הדבורים. קרוב למוזיאון, בבית הישן של ההורים, יש גן פסלים שמספר את הסיפור: כיצד הופכים מדבר לבית.
"התחלתי לעבוד במשק כשהייתי ילד, וחוץ מגידול של ירקות ופירות תמיד אהבתי לשחק עם בעלי חיים. בדבורים מצאתי בעל החיים שלא צריך להרוג, אלא רק לטפל בהן", אומר פורת.
את מלאכת הדבוראות הוא למד בפקולטה לחקלאות ברחובות במספר קורסים מקצועיים, והיום כל כולו מוקדש לטיפול בכוורות, לגידול דבורים וליצירת דבש. "בזמן הפנוי אני עוסק בנגרות, וזהו", מצהיר פורת, שהיום הוא בן 50. למרות ששניים מהאחים שלו עזבו את הערבה ולא עוסקים בחקלאות, זה מעשה שמעולם לא עלה על דעתו לעשות.
"כשאני הייתי ילד היינו חייבים לעבוד במשק לפני ואחרי בית הספר, וההורים היו תלויים בנו. היום יש לנו פועלים והילדים יכולים לבחור אם לעזור או לא, יש לי תאומים בני 18 והיום זה כבר דור אחר", מסביר פורת.
השינוי הגדול של חקלאות הערבה קרה לדברי פורת עם הגעתם של המתנדבים והפועלים התאילנדים, "זה גרם לכך שהמשקים גדלו והפכו ליותר ניהוליים. מה שקורה היום הוא שבהיעדר תמיכה של הממשלה אנחנו, החקלאים, מנסים להחדיר לציבור חינוך מחדש, כי על מנת להמשיך ולהתקיים אנחנו חייבים שיבינו שחשוב לקנות תוצרת כחול לבן. הייבוא מביא לכאן דבש זול, כי הישראלים אוהבים לקנות בזול, אבל אף אחד לא יודע שזה לא דבש איכותי. את הדבש שאנחנו מייצרים לא תמצאו על מדפי הסופרים".
מחזיר לטבע את המשאבים
יש לא מעט אנשים שהקריירה השניה שבה בחרו היא לא בדיוק הקריירה שציפו מהם לבחור. אחד מהם הוא הדבוראי עמית יוסף, שעד לפני 16 שנים היה לוחם ימ״מ וחבלן משטרתי. דבוראי אחד שפגש הרשים אותו במיוחד, והוא החליט שזו תהיה הקריירה החקלאית שחיפש כשיפרוש מהשירות. היום יש לו 700 כוורות, מפעל לייצור דבש בשם "הכל דבש", שממוקם באזור התעשייה של יסוד המעלה, ומרכז מבקרים שבו הוא מדגים את הקשר שבין הטבע, הצוף והדבש.
"רציתי לעסוק בעבודה עברית", אומר יוסף, "רציתי עבודת כפיים והחלטתי שדבוראות זה מה שמעניין אותי, כי בתור דבוראי אני לא רק מגדל את הדבורים ומייצר דבש, אני גם שותל אקליפטוסים על מנת 'להחזיר' לטבע את המשאבים שלו".
את הדבש של יוסף אפשר לרכוש במספר קטן של חנויות בוטיק בצפון, ואצלו במפעל. בעונה, אפשר גם לצפות במקום שלו בתהליך הרדייה. מבחר סוגי הדבש שמייצר יוסף כולל דבש פרחי בר ודבש אקליפטוס, ולפעמים יש גם דבש זעתר ואבוקדו, ובקיץ יש דבש שזיף.
דבש מהמדבר
בשביל לעסוק בחקלאות נדרש קשר חזק לאדמה ולארץ. מי שגדל במשפחה חקלאית מקבל את זה בבית, ומי שלא נולד לתוך זה, מגלה את הקסם שבחיבור לטבע בדרכים בלתי צפויות. כזה הוא אדוארד פיליפוב שעלה לישראל ב-1993 מאוקראינה. 9 שנים אחרי העלייה הוא מצא נחיל דבורים באזור קדש ברנע, והבין שדבורים, להבדיל ממה שנהוג לחשוב, יכולות לשרוד גם במדבר. הוא שיקם את הנחיל, בנה מכוורת מסורתית והיום הוא יצרן הדבש היחיד שפעל באזור רמת הנגב, ממש סמוך למעבר ניצנה ולגבול המצרי.
"כשהגענו לכאן אמרו לנו ששום דבר לא יכול לגדול במדבר בגלל תנאי מזג האוויר הקשים בקיץ", נזכר פיליפוב. "אני כמובן האמנתי למה שאמרו לי, עד שמצאתי נחיל בר של דבורים ונוכחתי לדעת שגם במקום חם כמו מדבר, הדבורים יכולות לחיות יפה ואפילו לייצר דבש טעים".
מה שהתחיל בתור תחביב הפך לעסק יצרני מפתיע, בעיקר בגלל המיקום: "לא פשוט לגדל כאן דבורים, כי על מנת לייצר דבש בתוך כוורת צריכה להיות טמפרטורה של 36 מעולות, וברגע שחם הדבורים משקיעות את המאמץ לא בייצור הדבש, אלא בקירור הכוורת".
כשתשמעו את פיליפוב מדבר על דבורים ועל דבש, מבינים איך הוא הפך לדבוראי: פיליפוב רואה בדבורה מכונת ייצור מדהימה, ובדבש מוצר קסם שיכול לשמש לחיטוי פצעים, להחליף כדורי שינה או לשמש כמוצר קוסמטי בעל השפעה נדירה על העור: "זוהי אחת מתרופות הסבתא העתיקות והטובות ביותר בעולם", הוא מסכם.
