הסיפור של הדר שניצר ברון (35) מבאר שבע הוא לא עוד סיפור על אישה יזמית שפתחה עסק עצמאי, אלא סיפור על נחישות, על אומץ ועל אופטימיות מתוקה - מתוקה אפילו יותר מהעוגות המרהיבות שהיא אופה. הכל התחיל לפני ארבע שנים, כשהיא גילתה יום אחד בזמן הנקה, ממש במקרה, גוש בשד.
עד אז שגרת החיים שלה כללה סבב תורנויות ומשמרות עמוסות כאחות במחלקה כירורגית א' בבית החולים סורוקה כולל עבודה בלילות, בימי שישי ולעיתים גם בשבתות. בבית המתינו לה שני ילדים קטנטנים, אמיתי ואיתם, מה שהוסיף לתמרון הבלתי נגמר שלה במשרה מלאה פלוס, לבין הבעל דור שעבד במשרת היי-טק תובענית.
"המחלקה בבית החולים הייתה יותר מהבית השני שלי", היא משחזרת, "אבל כשיום אחד אמרתי למנהלת שלי שאני לא מסוגלת לג'נגל יותר היא טענה שהיא לא מכירה אותי ככה כי אני ג'דאית, אבל פשוט הרגשתי שאני לא יכולה לתפקד".
מה זה אומר לא יכולה לתפקד?
"הייתי חוזרת ממשמרת, שמה את הילדים מול הטלוויזיה במקום ללכת לגן משחקים, ומחכה שבעלי יגיע הביתה. הייתה לי הרגשה של עייפות החומר, שאני לא מסוגלת לחלק את הזמן כראוי בין הזמן לילדים. כל זה לא היה אופייני לי".
במקביל, שניצר ברון, שעוד הניקה את בנה הקטן, אז בן שנה ותשעה חודשים, הרגישה יום אחד גוש בשד. זה היה בקיץ 2018. בהתחלה היא חשבה שמדובר בצינורית חלב שנסתמה, ורק כעבור שבועיים היא הלכה להיבדק במרכז לבריאות השד בבית החולים בו עבדה. "זה הכי הסנדלר הולך יחף", היא נזכרת. "כשראיתי שהגוש לא מתפרק, דיברתי עם מישהי מהמחלקה וסידרו לי תור מהיר. הלכתי לשם לבד, עשו לי ממוגרפיה, אולטרסאונד ואז הרופאה אמרה שתעשה לי ביופסיה. נלחצתי, למרות שהיא אמרה שזה רק לפרוטוקול, אבל בחושים המקצועיים שלי, הרגשתי שמשהו לא תקין.
"התקשרתי לאמא שלי, שגם עבדה כאחות בבית החולים במחלקת נשים, והיא מיד הגיעה. כשעשו לי את הביופסיה הייתה אחות נוספת בפנים, היא הניחה לי יד על הכתף, ושאלה: 'תגידי, כמה ילדים יש לך בבית?' באותו רגע הבנתי שיש לי סרטן והתחלתי לבכות. זיהיתי את נימת החמלה, שגם אני הייתי משתמשת בה כשהייתי נכנסת עם הרופא למטופל במצבי. היא ניסתה להרגיע אותי ולומר שעוד אי אפשר לקבוע כי שולחים לפתולוגיה, אבל ידעתי שהיא בעצמה יודעת איך נראה גוש סרטני. חמישה ימים לאחר מכן קיבלתי את האבחנה הרשמית".
בטח לא היו ימים פשוטים.
בהתחלה אמרו לי שמדובר בגוש קטן שניתן להסיר בקלות בניתוח. באותו יום שבו קיבלתי את הבשורה, היינו אמורים לטוס עם כל המשפחה המורחבת לטיול שאמא שלי תכננה באירופה. המשפחה רצתה לבטל, אבל אני התעקשתי והיה לנו טיול מדהים של 11 יום, שהצלחתי בו רוב הזמן להתנתק מהמחשבות ולהנות.
"ביום שחזרנו חנכו בסורוקה מרכז חדש לחקר הסרטן, והוזמנתי לשם כעובדת בית החולים. הלכתי בערב, הסתובבתי באירוע ולא האמנתי שבאתי לחנוך את המרכז החדש שבעצם אני אהיה מטופלת בו. כמה ימים לאחר מכן התחלתי את כל הבדיקות, ואז גילו שהסיפור הרבה יותר מורכב כי נמצאה גרורה בעמוד השדרה ומסרטן 'קטן' הוא הפך להיות סרטן שלב 4 גרורתי. נכנסתי למרה שחורה ולדיכאון כי הבנתי שהפרוגנוזה להחלמה יורדת בעשרות אחוזים".
זה שלב שבו כל אחד היה נשבר בו.
"היו ימים קשים שבהם ביליתי בבכי ובמחשבות שאני הולכת למות. כל היום רק עבר לי בראש מה יהיה עם הילדים, אם אראה אותם הולכים לכיתה א', עולים לתורה בבר מצווה, מתחתנים ואיך בעלי יסתדר בלעדי. זאת הייתה תקופה של שבועיים של חוסר ידיעה, שאותם העברתי במיטה עד שבנו לי תוכנית טיפול. אמרתי שאני מוכנה לעשות כל מה שצריך. הסרטן בו אובחנתי היה סרטן הורמונלי בעקבותיו נאלצתי לעבור כריתת שחלות ללא אפשרות של שימור פיריון. הייתי אז רק בת 31 וזמן קצר לפני כן בעלי ואני תכננו לעשות ילד שלישי. זו הייתה תקופה לא פשוטה כשהבנתי שבנוסף לכל זה גם לא אוכל להרות יותר".
איך התחושה לעבור ממצב של מטפלת למטופלת?
"הלכתי להמון רופאים ואנשי מקצוע כי אמא שלי רצתה חוות דעת שנייה, שלישית ואפילו 15 חוות דעת. ביקרתי לכל אורכה ורוחבה של ישראל ולפעמים הרגשתי כמו עוד מספר וזה כאב לי מאוד. היום אני מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון כשהמסר שלי הוא שאני אולי עוד שם ברשימה, אבל צריך להתייחס אלי כאילו אני המטופלת הראשונה באותו יום. מטופלות כמוני נחשפות פיזית ונפשית להמון רופאים וטכנאים שצריך להתפשט מולם. צריך לגלות המון אמפתיה לסיטואציה הזו ולעיתים הרגשתי שזה חסר. הייתה אפילו רופאה שבתחילת הגילוי אמרה לי: 'חבל שנדבר על הפרוגנוזה שלך, לכי הביתה תהיי עם הילדים בזמן שנשאר לך'. ואז עניתי לה - 'את בעצם שולחת אותי למות?'"
העוגות נתנו כוח
אבל בניגוד לתחזית הקודרת הזו, במשך שנה וחצי אינטנסיבית שניצר ברון הגיבה טוב לטיפולים שקיבלה. "הקולגות שלי לא היו מעורבים כי העדפתי לעשות את ההפרדה הזו", היא מסבירה. בעקבות 25 הקרנות רצופות שעברה ובשילוב הכדורים האנטי הורמונליים והביולוגיים, המחלה הפסיקה להיות פעילה והסרטן הפך לכרוני. מאחר שהיא לא הבריאה ממנו לחלוטין, וכדי לתת לה מעטפת הגנה נוספת, היא עברה גם כריתת שדיים, שכוללת ניתוח הסרה ושחזור. עדיין, בתוך המסע הקשוח להחלמה ושינוי המסלול האישי הנדרש, הגיעה גם הארה חיובית, שהצליחה להמתיק את ההתמודדות המורכבת.
"כרגע יש את המחלה שהיא בקו מקביל אלי, אני עוקבת, עושה טיפולים ובדיקות אבל לא נותנת לזה לנהל אותי. אני מנהלת אותה ואת החיים שלי. אחרי שבכיתי על מר גורלי באיזה שהוא שלב קמתי על הרגליים ואמרתי - הייתי באבל ועכשיו צריך להמשיך.
"תמיד אהבתי להתעסק בעוגות, תמיד הכנתי את הקינוחים במשפחה. הודעתי לבעלי שאני לא חוזרת עכשיו לעבודה, כי רוצה להגשים חלום וללמוד קונדיטוריה והוא להפתעתי אמר לי: לכי על זה. נרשמתי לבית הספר בישולים בתל אביב והעברתי את הטיפולים וההקרנות תוך כדי. המפגשים היו בימי חמישי וכשהיו לי הקרנות באותו יום, אבא שלי היה מסיע אותי לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, הייתי מסיימת ומשם לתל אביב ללימודים. נהניתי כל כך, זה מילא לי את הנפש, חייתי משיעור לשיעור וזה נתן לי כוח להמשיך".
היא התחילה לאפות בבית ולמכור לחוג המכרים הקרוב, עד שהחליטה לפתוח עסק בשם "הדרי'ס פטיסרי וקייטרינג" הפועל ממטבח ביתה. "ידעתי לעבוד עם הידיים אבל לא ידעתי מה זה להיות עצמאית", היא מודה. במקרה היא נתקלה במודעה של עמותת "יוזמות עתיד", והחליטה להצטרף לקורס און ליין חינמי. העמותה תומכת בנשים המעוניינות לתרגם כישרון או רעיון ראשוני לעסק, מעניקה מערך ליווי מקצועי כדי לאפשר יציבות ועצמאות כלכלית.
שניצר ברון למדה כל מה שדרוש בשביל להפעיל עסק - תמחור ומכירה רווחית, טכניקות שיווק, פרסום ובניית תוכנית עסקית. "התחלתי להעלות פוסטים בפייסבוק, יצרתי שיתופי פעולה והרחבתי את התפריט מאפייה של עוגות שמרים לעוגות ראווה וימי הולדת, ועכשיו העסק שלי כולל גם לקייטרינג חלבי מושקע לאירועים. התחילו לפנות אלי אנשים מכל באר שבע והסביבה, ולפני שבוע קיבלתי טלפון ממישהי בתל אביב שקיבלה המלצה עלי. מבחינתי, שום דבר מזה הוא לא מובן מאליו".
איך תקופת הקורונה משפיעה על העסק?
"בזמנים של גל קורונה יש לי הזמנות קטנות יותר. בין הסגרים יש אירועים ל-40-50 איש, ועכשיו זה נע סביב ה-10-12 אנשים, כי מעדיפים שלא להתגודד הרבה באירוע בבית. אני ממשיכה להכין עוגות יומולדת מעוצבות אבל בקוטר קטן יותר, כי החגיגות הן עם פחות אנשים. מצד שני יש הרבה הזמנות למארזים לבידוד".
מה נותן לך העיסוק במה שאת אוהבת?
"זה אולי ישמע מצחיק, אבל זה מרגיש לי די דומה העבודה הזו לקודמת. אם פעם טיפלתי באנשים באמצעות תרופות, היום אני מטפלת באמצעות אוכל. אוכל זה דבר מנחם, אז אני גם עושה משהו שאוהבת וגם מקבלת פידבקים שממלאים אותי. אני חיה מהזמנה להזמנה".
יש לך מודל השראה בארץ?
"הייתי רוצה לשתף פעולה עם הקונדיטור ואושיית הרשת תומר אומנסקי, זוכה העונה השנייה של בייק אוף. אני סטוקרית מטורפת שלו. הוא יצירתי מאד, מלא אנרגיות ועושה דברים מדהימים. אני רואה כל פרסום שלו ולוקחת טיפים ממנו. אני עוקבת אחרי עוד קונדיטורים בעולם, אבל מבחינתי הוא העילוי והייתי שמחה ללמוד ממנו. לא פעם אני חולמת על זה שיהיה לי מקום ממותג משלי, קונדיטוריה קטנה עם כמה מקומות ישיבה. אני יודעת בראש איך זה יהיה ומקווה שהחזון הזה עוד יקום יום אחד".
נשים ששוקלות להקים עסק יכולות לפנות לעמותת יוזמות עתיד, עמותה המלווה נשים בתהליכי הקמה ופיתוח של עסקים עצמאיים
