לפני שנה, לקראת האזכרה של אביה המנוח החליטה מאיירת האוכל שרית עציץ לא להכין הפעם דברי געגועים כתובים שאותם תקריא מעל הקבר, אלא להתחבר לגעגוע ולאובדן בדרך מקורית – היא איירה עבור אביה, אדמונד רחמים, את המנה האהובה עליו ביותר: ספיחה – תבשיל של חצילים קטנים ממולאים באורז ובבשר, ששוכבים על פרוסות חצילים מטוגנות.
"הייתי מאוד מחוברת לאבא, שמת לפני חמש שנים מסרטן והוא נורא חסר לי, ואז עלה לי הרעיון לאייר את המנה, שהוא הכי אהב, במקום לעמוד ולהקריא משהו". זאת הייתה יריית הפתיחה לז'אנר שהיא אימצה - איור אוכל. מה שהיא לא ידעה אז זה שלימים היא גם תתפרנס מזה, ושהאיור של הספיחה של אבא הוא רק ההתחלה.
"בגלל שכולם מצלמים אוכל יש איזשהו אחידות. לכולם יש אייפונים טובים ורבים לוקחים קורסים של צילום בנייד, ופתאום הכול נראה אותו דבר. יש באיור משהו ייחודי ואחר"
"כשאמא שלי הייתה מכינה לאבא את הספיחה, הוא היה בעננים, ותמיד היה אומר: 'תשימי עוד חצילים'. זאת מנה שלא משנה כמה חצילים תשים בה, זה אף פעם לא יספיק כי הם נמסים כמו חמאה. היה לי חשוב להתחבר אל אבא מהמקום הזה – הספיחה הזכירה לי את הארוחות עם אבא ואת ההליכות איתו לשוק התקווה מדי יום רביעי. אבא ידע לבחור את הירקות והפירות הכי טובים, ולימד אותי בסבלנות לבחור את החציל הנכון, את הגזר הכי צעיר ואת האבטיח הכי מתוק. כשהבאתי את האיור לאזכרה שלו לרגע יכולתי לשמוע את אבא מתענג מכל ביס", היא מספרת.
עציץ (51) מאיירת ידנית לא רק את הזיכרונות הפרטיים שלה: היום היא מאיירת בהזמנה אישית גם זיכרונות קולינריים של אחרים. "יום אחד, לקראת פסח, פנה אלי בחור וביקש ממני מתנה לאשתו – הוא רצה איור של גפילטע פיש שמונחים על צלחת עם עיטורים כחולים, צלחת שאשתו ירשה מסבא שלה. זה היה הזיכרון היחידי שנשאר לה מסבא ששרד את השואה, ואת הגפילטע פיש היא מכינה ממתכון של סבתה. היה לי חשוב מאוד להעביר באיור את תחושת המסורת המשפחתית ואת החשיבות של הצלחת והמתכון שעוברים בירושה מדור לדור אצלה במשפחה".
את בכלל אוהבת גפילטע?
"לא. אני לא מתחברת לטעם ולמרקם. ניסיתי כמה פעמים לטעום את הקציצות, אבל זה לא הסתדר לי. הן זרות לי. חמי מנסה כל הזמן לשכנע אותי לטעום את הגפילטע שמכינה הדודה, שנחשבת למומחית בהכנת גפילטע, אבל אני פשוט לא אוהבת גפילטע פיש. החך שלי מסרב לקבל את הטעם".
באיור שלך הקציצות דווקא נראות מעוררות תיאבון.
"יש משהו רגשי באיור אוכל, גם אם זה לא האוכל שאני אוהבת או רגילה לאכול. כשאנשים מזמינים ממני איור, במיוחד של מנה שמהווה זיכרון רגשי, הדבר שהכי חשוב לי זה להתחבר לסיפור שלהם ולטעמים עליהם הם מדברים, וזה מה שגורם בסופו של דבר לאיור להראות ריאליסטי וטוב, אחרת אתה מאייר בצורה טכנית. מה שיקר למישהו אחר הופך להיות יקר גם לי".
איך נראה תהליך העבודה שלך על איור?
"אנשים שמזמינים ממני איור באים אלי עם הסיפור, עם הזיכרונות ועם הרעיונות שלהם, לפעמים מראים תמונות, אם יש, ואז אני עושה קולאז' בראש ובדמיון שלי ורוקמת אותם לאיור. זוהי כמו עבודת רקמה אנושית. ואני מרגישה שאני מגשימה לאנשים חלומות. לא מזמן התקשרה אלי אישה וביקשה איור מתנה לשותפה שלה, ואמרה: 'אני אוהבת פלפל חריף, והשותפה אוהבת חמאה, אף אחת לא מסוגלת בלי זה ובלי זה, אז אני רוצה לתת לה מתנה שמשלבת את שני הדברים'. אז איירתי פרוסת לחם מרוחה בחמאה ועליה חתיכות פלפל חריף. אני מרגישה שאנשים סומכים עלי במאה אחוז ואני צריכה להביא את העבודה הכי טובה שיש".
חנוכייה מתפוחי אדמה
אחד המקרים שהכי נגעו לליבה של עציץ היה איור שאיירה לסבא ניצול שואה של חברה. הסבא, בן 90 הוא היחידי מכל המשפחה שהצליח להינצל ולשרוד. הוא גדל בכפר קטן בהונגריה, בו לא היו הרבה יהודים – ומאחר ולא היו להם חנוכיות, כל שנה המשפחה שלו הכינה חנוכייה מתפוחי אדמה אותם הם גידלו – הם עשו חור בתפוחי האדמה והכניסו לשם את הנרות.
"אהבתי להסתכל על המפגש של הנשים במשפחה, שישבו וגלגלו קובות קטנות. מאז יש לי חולשת לידיים של סבתות, ידים שעובדות, לשות, ממלאות, מגלגלות ומרדדות"
"כשהסבא עלה לארץ, גם שכבר היו לו נכדים, הוא המשיך לעשות מדי חנוכה חנוכייה מתפוחי אדמה", מספרת עציץ. "בשנה שעברה, חברתי ביקשה שאצייר את החנוכייה הזאת, כדי שהוא ירגיש שהוא הביא אתו לארץ משהו מרומניה. כשהתיישבתי לאייר את החנוכייה התרגשתי מאוד, וכשהמשפחה הביאה לסבא את האיור הוא היה מרוגש בצורה בלתי רגילה – האיש ישב במטע הזיתים שלו מוקף בשבט שהקים כאן ופתאום קיבל מתנה מההיסטוריה שלו".
עציץ גדלה בחולון. אביה המנוח עלה לארץ מהעיר חלב בסוריה ועבד בחברת מקורות ואמה רחל עלתה מטורקיה ועסקה בתפירה. ההורים גידלו ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים ועציץ היא השנייה ברשימה. "גדלתי על אוכל מדהים והכי טעים בעולם – השילוב בין האוכל הסורי לטורקי היה מופלא", היא מספרת, "אהבתי להסתכל על המפגש של הנשים במשפחה, שישבו וגלגלו קובות קטנות. מאז יש לי חולשת לידיים של סבתות, ידים שעובדות, לשות, ממלאות, מגלגלות ומרדדות. כל יום שישי אכלנו אורז ומרק שעועית, וגם הילדים שלי לא מוותרים עליהם. כמובן שגדלתי על ממולאים, בורקס טורקי וספיחה".
היית עוזרת לאמא במטבח?
"לא. אמא לא הירשתה לי להיכנס למטבח כי היא חששה שאלכלך ואבלגן. בימי שישי הייתי מבקשת ממנה: 'אמא, תני לי רק להפוך את החצילים המטוגנים, אני יודעת לעשות את זה', אבל גם את זה היא לא הסכימה. לכן עם שלושת הילדים שלי עשיתי תיקון – אני נותנת להם להתנסות במטבח, לחתוך ולהציע הצעות".
כבר מגיל צעיר, עציץ הפליאה לאייר: "האיור בחר בי", היא מצהירה. "כבר מכיתה א' אני משרבטת בכול מקום אפשרי, מציירת ועושה קשקושים. תמיד יש לי עיפרון ומחברת ביד. האיור מאפשר לי להביע רעיונות ולדבר וכשאני רוצה להסביר משהו לבעלי, אותו הכרתי בלימודי עיצוב מוצר בחולון, אני לוקחת דף ועיפרון ומציירת לו את מה שרציתי לומר".
במשך שנים רבות עסקה עציץ בעיצוב מוצרים, עד שנטלה פסק זמן. לפני מספר שנים, חברתה הטובה גלי דוידזון, מי שהייתה עורכת אופנה באתר התוכן המנוח "סלונה", הציעה לה לפתוח בלוג, ועציץ הרימה את הכפפה וחנכה בלוג ששילב מתכונים, איורים וטקסט. "המדור תפס תאוצה והתחלתי לקבל הצעות עבודה ובסוף הפכתי להיות מאיירת אוכל. היום אני עובדת עם משרדי פרסום וחברות מזון, ועושה קמפיינים וקידום מכירות".
עציץ, גם מבוקשת בפרויקטים של ארכיטקטורה ועיצוב פנים: "עיצבתי ואיירתי בית מלון בירושלים. בגלל שהמלון קרוב מאוד לשוק מחנה יהודה, החלטתי להכניס לתוכו את אווירת השוק. איירתי גם לחדר האוכל של פנימיית הכפר הירוק. זה איור עצום, שמפאר קיר של 15 מטר, ומשלב חקלאות, טבע, שדות ואת ההיסטוריה וההווי של הפנימיה".
בעולם של אינסטגרם וסטורי, שבו כולם מצלמים תמונות בקליק אחד על האייפון - איך האיורים שלך בעצם משתלבים?
"הם משתלבים ולא משתלבים, וזה מה שאני אוהבת. בגלל שכולם מצלמים יש איזשהו אחידות. לכולם יש טלפונים טובים ורבים לוקחים קורסים של צילום בנייד, ופתאום הכול נראה אותו דבר. יש באיור משהו ייחודי ואחר, שמקפיץ את הדברים החוצה ותופס את העין, וגורם לך להתרגש ולחוש ריחות וטעמים. פעם אחת, בהפקת כריכים למגזין שף של לאישה, הצגנו את צילומי הכריכים על רקע איורים שלי, והתגובות היו פשוט מדהימות. יש דברים שאי אפשר להעביר בצילום".
מה החיסרון של האיור בהשוואה לצילום?
"החיסרון היחידי שאני רואה באיור זה שהוא לוקח יותר זמן מצילום. בצילום אתה עושה קליק וזהו".
מה מייחד את האיורים שלך?
"האיורים של ריאליסטיים, בגלל שאני אדם מאוד ריאליסטי, וכך היו גם המוצרים שעיצבתי. אני אוהבת לצייר את המציאות כמו שהיא. מי שרואה איורים שלי, ישר יודע שהם שלי".
יש מישהו או מישהי שאת חולמת לאייר?
"אני אשמח לאייר מנות של השף האיטלקי מאסימו בוטורה – המנות שלו נראות כמו ציור. חוץ מזה יש לי עוד הרבה חלומות: לעצב ליין של כלי קרמיקה מאוירים, לייצר פריטי טקסטיל למטבח ולהוציא ספר מתכונים מאוירים של מאכלים מכל העולם".
אבל עציץ לא מסתפקת בלאייר אוכל ונהנית גם לבשל: "זאת התרפיה שלי", היא מכריזה. "הגענו כבר למצב שאמא מבקשת ממני מתכונים. רגע לפני שאבא נפטר הוא אמר לי: 'הממולאים שלך יותר טעימים משל אמא'. אמא נורא נעלבה, אבל אני הייתי בעננים".
אבל רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני לא יכול שלא לשאול את המאיירת היצירתית הזאת, איך זה להסתובב עם שם משפחה כמו עציץ. "למשפחה של אבא קראו עסיס, וכשהם עלו לארץ עברתו להם את השם לעציץ. ככה לפחות מספרים אצלנו במשפחה. בילדותי, סבלתי מהשם והילדים צחקו עלי. קראו לי: שרית קקטוס ושרית אדנית, ומאוד התביישתי. בתחילת כל שנה היו מקריאים בכיתה את שמות התלמידים ותמיד כשהיו מגיעים לאות ע' הייתי מורידה את הראש".
מעולם לא חשבת לשנות אותו?
"התחתנתי אחרי שסיימתי לימודי מוצר והייתה לי כבר קריירה, ואז אמרתי לעצמי: 'כל החיים סבלתי מהשם הזה, הרווחתי אותו ביושר, ככה כולם מכירים אותי, אז אני לא הולכת לשנות אותו. אפילו לא הוספתי את השם של בעלי, אפלבוים - וזה מצחיק בגלל שהפירוש שלו זה עץ תפוח. היום אני כבר לא מתביישת בשם שלי ואוהבת אותו מאוד. הוא תמיד מעורר צחוק ושאלות, במיוחד לאור העובדה שאני מתעסקת באיור של אוכל וצמחים. אנשים חושבים שבגלל השם שלי בחרתי את תחום העיסוק, אז זה פשוט יצא טוב. הכול קארמה בחיים".
