כיתת הכוננות של שתולה לא לבד: אורה חתן, אם יחידנית לשני בנים, שהוריה עלו לארץ מכורדיסטן והם בין מקימי היישוב בגליל המערבי, היא האישה היחידה שנשארה בשתולה - ומסרבת לעזוב, גם אחרי שכל שאר התושבים פונו מבתיהם. "אני החלטתי שנסראללה לא ינהל את שגרת החיים שלי – אני נשארת פה וממשיכה את החיים שלי בדיוק כמו לפני המלחמה", היא מצהירה בנחרצות.
הבית של אורה ממוקם צמוד לגבול, ממש בכניסה למושב, והוא הבית הראשון מצד שמאל. מהמרפסת שלה בבית אפשר לראות בבירור את הכפרים בדרום לבנון - עייתא א-שעב ומרווחין. "אני רואה את הפיצוצים של הנפילות, אני רואה את אבוקת העשן שמגיעה בעקבותיהם ואת המוצבים של חיזבאללה שממוקמים ממש על הגדר, מול הבית שלי. זה ברור לי שכמו שאני רואה אותם – הם גם רואים אותי. אבל אני לא מפחדת – אני מרגישה מוגנת, וברור לי שאנחנו צריכים להישאר פה. זו הארץ שלנו, אני מחוברת לאדמה הזו. אני מתוסכלת מהמצב הבטחוני שהגענו אליו, אבל אני חושבת שאסור לנו לסגת – צריך אחת ולתמיד לפתור את זה", אומרת אורה.
המצב הזה לא חדש לאורה, כי מאז ומתמיד המצב הביטחוני כאן היה מאיים: היא עוד זוכרת את היטב את התקרית בשנות ה-70, שבה בין היתר מחבלים פרצו את הגדר והניחו מטענים. "מנהרת הדגל של חיזבאללה נמצאת בפתח הבית שלי. חוץ מעניין המנהרות, שהוא חדש יחסית, כל היתר היה פה מהיום ששתולה הוקמה. אז אם כבר יש בי חשש כלשהו זה רק מנפילת נ"ט, כי אין התראה מפניו. בנפילות של קטיושות ורקטות אני עוד מספיקה בכמה שניות להגיע למרחב מוגן – אבל הנ"ט זו סכנה אמיתית", היא מסבירה.
אורה בת ה-60 מגדלת לבדה את שני בניה - יהונתן בן ה-21, עתודאי בשנתו השלישית ללימודי רפואת שיניים בירושלים; ויאיר בן ה-10, תלמיד כיתה ד'. אחיה מנהל את מסעדת "חמדת הגליל" בשתולה, מסעדה המתמחה במאכלים ביתיים מהמטבח הכורדי, שעברה בירושה בין הגברים במשפחה. אבל אורה החליטה שאת המסעדה שלה היא פותחת בבית, ובימים של שגרה היא מארחת אנשים בבית שלה לסעודה של אוכל כורדי ביתי. בתפריט יש לה מרק קובה עם במיה וסלק אדום, עלי גפן (יפרח) ובצל ממולאים, עוף ממולא (תבית), קובה בורגול עם בשר וצנוברים, קציצות מטוגנות, חמין של שבת, עוגיות כורדיות ומעמולים – כל זה הוא רק חלק קטן מהמאכלים שיוצאים תחת ידיה.
האוכל של אורה והתודה מהחיילים בשטח
"את עלי הגפן אני קוטפת מהגינה, מקפיאה ומחכה לחורף להוציא ולגלגל אותם. את הבשר שאני מכינה אני משרה לילה שלם על הפלטות של שבת ולמחרת הוא משחים ופשוט נמס בפה. הסלטים הם מגוונים, יש הכל מהכל", היא מסבירה. אבל מעל הכל, מרכז הערב נסוב סביב סיפור עליית משפחתה ארצה והקמת שתולה. "כל מי שמגיע לאכול מהבישולים שלי – שומע גם את הסיפור של השושלת שלנו, החל מסבא שלי, שהיה נשוי לשתי נשים, ועד היום, כשהמושב כבר מפותח".
לא זזה משתולה
אבל עכשיו, בשעה שכל השכנים שלה מפונים מבתיהם, אורה החליטה שגם בימים מתוחים אלו,להישאר בביתה עם שני ילדיה. אורה מטפלת גם בחיות המשק, בתרנגולות, בתיש שהיא מגדלת וגם בכלבים ובחתולים של השכנים שפונו מבתיהם. "המושב הפך להיות ממש מושב רפאים. סגרו את כל הכבישים ואין גישה לכאן", היא מספרת.
כשפרצה המלחמה ופונו התושבים, האירוח הביתי שלה נעצר, ומאז היא מקדישה את כל זמנה ומרצה לבישול ללוחמים בשטח: גולש, אורז, מרקים, מפרום עם קוסקוס, מרק גריסים וסלטים – כל המאכלים הפופולריים שהיא מבשלת לחיילים שמגיעים עד אליה לאסוף את הסירים - ומחזירים אותםם ריקים – כך מדי שבוע, כבר למעלה מחודשיים. "לגדס"ר צנחנים אני מבשלת על בסיס יומי, אז אני משתדלת לגוון להם כמה שיותר את האוכל".
איך זה בדיוק קרה?
"הרס"פ של הגדוד יצר איתי קשר ושיתף שהאוכל שלי התפרסם בקרב הלוחמים ושהם מבקשים עוד ועוד ממנו – מאז אני שולחת להם כל יום".
ומי מממן את כל זה?
"את התשלום עבור המצרכים אני מכסה באופן עצמאי, והאחריות על קניות חומרי הגלם היא של הבן הגדול שלי, יהונתן. לפעמים אנשים מעבירים קצת בביט, אבל זה לא מכסה את העלויות, אני משלמת על הכל לבד. עמותת אוצרות הגליל של רעיה שטראוס נרתמה לעזור, ויהונתן נוסע לקנות לי את כל המצרכים שאני מבקשת לפי התפריט שאני בונה לארוחה. בשלב זה אשמח להמשיך בעשייה שלי אבל ההוצאות מכבידות, לכן אני פונה לכל מי שמעוניין לקחת חלק ולעזור ברכישת חומרי הגלם - שיתקשרו אלי (052-8739800). לא מפסיקות להגיע פניות מצד הורים לחיילים, שרוצים לדאוג לילדים שלהם לאוכל חם בשטח. אני מרגישה סיפוק אדיר, אותו לוחם ששוכב במארבים – מקבל בסוף את הארוחה החמה והעשירה שאני מכינה לו. החיילים והמפקדים מספרים לי כמה שזה משמח אותם ומחזק אותם – אז אני מרגישה שעשיתי את שלי. הם שומרים עליי ועל המדינה, זו הזכות שלי לבשל להם. אם הם לא נמצאים פה – אני לא יודעת מה היה קורה, היו מכריעים אותנו בגבול הצפון, ברגע אחד הכל יכול להסלים".
