הסיפור הזה בקלות יכול היה להיגמר אחרת לגמרי: שף צעיר שעובד באחת המסעדות הכי עמוסות בתל אביב מקבל הצעה לעזוב הכל ולעבור למדבר. אחרי התלבטות ארוכה הוא מסכים ומקבל את ההצעה אבל בדרך הדברים משתבשים, הקורונה משנה את התוכניות לכולם, והוא מוצא עצמו עם אישה ושני ילדים קטנים ביישוב רחוק בערבה במרחק רבע שעה נסיעה מאילת בלי עבודה.
השם אוהד לוי אולי לא יגיד כלום לרוב הקוראים אבל הוא שם מוכר בעולמות המטבח. הוא עבד במסעדות נחשבות כמו הרברט סמואל של יונתן רושפלד, עם השף יובל בן נריה (טאיזו), מיכאל גרטופסקי (מיכאל, מושב לימן), הלל טווקולי (אנימאר) ועוד. ברזומה שלו יש גם את מסעדת סושייאל קלאב ושלוש שנים בתור השף של הבר-מסעדה צ'יקטי, שם הוא עבד באושר עד שפגש את איש העסקים רוני דואק, שכן ולקוח קבוע במקום.
"כשפגשתי את רוני כבר הייתי שלוש שנים שף ושותף בצ'יקטי", מספר לוי. "המסעדה הייתה מפוצצת ערב ערב ואני הייתי בתקופה הקולינרית הכי טובה שהייתה לי. הייתי מפציץ מנות כל ערב, נהנה מכל רגע, ממש הרגשתי שאני על גג העולם".
"כשנכנסנו לקורונה פחדנו ממה יקרה אבל אשתי ואני בנינו עסק מטורף ואנחנו מרוויחים הכי הרבה שהרווחנו אי פעם. אנחנו במצב הכלכלי הכי טוב שלנו ובדיוק עכשיו קנינו את אוטו החלומות של ילנה"
צ'יקטי זה בר-מסעדה איטלקי, מלא חיים ואש. הוא שוכן באחד הצמתים של רחוב יהודה הלוי, ובאחד הרחובות הסמוכים מתגורר דואק, שנוהג לפקוד את המסעדה על בסיס יומי. בין לוי לדואק מתפתחת ידידות, ודואק מציע לו הצעה: "רוני ואני התחלנו להתיידד", מספר לוי, "רוני היה יושב ערב ערב במסעדה ונהנה מהאוכל. יום אחד הוא סיפר לי שיש לו מקום בערבה שמתוכנן להיפתח שם מלון והוא רוצה שאהיה השף של המקום שלו בשחרות. מיד אמרתי לו שאני לא עובר לגור במדבר ותודה על ההצעה, אבל הוא לא ויתר ובמשך חצי שנה הוא היה זורק לי מדי פעם שוב את ההצעה, עד שבסוף אמרתי לו 'בוא נדבר'".
זאת הייתה הצעה מפתה?
"רוני הציע הצעה מכובדת מאוד, יותר ממה שהרווחתי אז בצ'יקטי. הוא סידר לי מצנח נוח והבטיח לעזור לנו עם הדירה ועם המעבר, בכל זאת אנחנו זוג עם שני ילדים קטנים. אשתי, ילנה, הציעה שניסע לטיול בערבה, נסענו ועברנו בשחרות ושם אנחנו רואים יישוב בלי כבישים, בלי מערכת חשמל, בלי ביוב. הבנו שזה לא בשבילנו והמשכנו לטייל. בסוף הגענו לבאר אורה, יישוב מגניב עם וילות ואווירה ואנשים שמסתובבים ברחובות. נדלקנו על המקום והחזרתי לרוני תשובה חיובית".
גירוס בחנייה
אוהד וילנה לוי ושני ילדיהם אורזים את החיים שלהם לתוך מזוודות וארגזי קרטון ועוברים באוקטובר 2019 לגור בבאר אורה. הוא עוזב את העבודה בצ'יקטי ומתחיל לעבוד במלון החדש בשחרות, שעדיין לא נפתח. שבעה חודשים זה נמשך, עד שהבוס הגדול לוקח אותו לשיחה ומודיע לו שנגמר.
"נחתנו ביישוב החדש ומהר מאוד לא זכרנו שהיו לנו חיים אחרים לגמרי לפני כן. ילנה התחילה לעבוד במצפה התת ימי באילת ואני הייתי נוסע כל יום לשחרות. התחלנו לעצב את המטבח, לעבוד על תפריטים, לקנות צלחות – כל מה שעושים לפני פתיחה של מקום".
ואיפה הקורונה פוגשת אותך?
"כשהקורונה התחילה גם ילנה וגם אני עבדנו במשרה מלאה ושני הילדים בבית ללא מסגרות. בגלל הקורונה הפתיחה של המלון נדחתה, ובאמצע הסגר הראשון רוני לקח אותי לשיחה והסביר לי שהוא עשה טעות ושהוא היה צריך לקחת למלון הזה שף עם עבר במלונאות ולא שף של מסעדה, והוא משחרר אותי לדרכי".
היית המום?
"מאוד. אף פעם לא פיטרו אותי משום מקום. בכל מקום שעבדתי בו, הצלחתי – אם זה במלון אלמה בזיכרון יעקב, אם זה במסעדת סושייאל קלאב, ואם זה במקום האחרון שעזבתי בשביל להגיע לשחרות – צ'יקטי. כאן עוד לא פתחנו ואני כבר מוצא עצמי בבית. הייתה לי תחושה כבדה מאוד כי הרגשתי שאכזבתי את המשפחה שלי. העברתי אותם לערבה בשביל לפרנס אותם, ועכשיו התחום שלי קורס ואף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. זו הייתה תקופת אי וודאות. לא הבנתי מה לעזזאל אני אמור לעשות עכשיו".
לפחות נחת קצת?
"לא, כי למחרת אשתי ואני התחלנו לגבש תוכנית. הבנו מהר שהאוכל הביתי עף באוויר והתחלנו לבנות תפריט של סלטים ואוכל ביתי ולמכור לשכנים. ילנה עזבה את העבודה שלה והתמסרה לזה: היא יצרה מותג בשם 'דקל דום 7' שזו כתובת הבית שלנו, מיתגה אותו, יצרה עמוד אינסטגרם ופרסמנו אם התפריט הראשון רק בקבוצות וואטסאפ בבאר אורה - זה יישוב עם 200 משפחות ואנשים התחילו להזמין. יישובים באזור שמעו על זה והתחילו להזמין גם, ופתאום אני מבין שגם באילת שמעו עלינו והזמינו מאיתנו אוכל, ומשבוע לשבוע זה הלך וגדל".
אבל לא עצרתם באוכל מוכן הביתה.
"נכון. האוכל הביתי היה רק בימי שישי, ושאלנו את עצמנו מה עושים בשאר ימי השבוע. ואז התחלנו לעשות בימי שלישי גירוס יווני בחנייה בכניסה לבית. העמדנו שם שני שולחנות מתקפלים, פרשנו מפה, הבאנו גריל, ילנה לקחה הזמנות ואני הרכבתי את הפיתות. פרסמנו את זה בקטנה באינסטגרם ובוואטס אפ השכונתי, וכבר בפעם הראשונה הגיעו 100 איש, זה היה מטורף לגמרי. ככה עבדנו שלושה חודשים בין הסגרים".
ואז מתחילים להכיר אותך באילת.
"בדיוק. התחילו להכיר אותי באילת והתחלתי לעשות ייעוץ – זה התחיל מבית קפה אחד שהבעלים ביקש שאעזור לו עם התפריט, וזה המשיך לרשת מלונות שביקשה שאעזור להם לפתוח את המלון, וככה התחלתי לעשות ייעוץ קולינרי באילת".
היה רגע של חרטה על המעבר למדבר והעזיבה של מקום העבודה הבטוח בצ'יקטי?
"מהרגע הראשון הבנתי שיש כאן שני דברים מרכזיים – מצד אחד הקריירה שלי שלא ידעתי מה יהיה איתה, ומצד שני יש החיים האישיים שלי שהיו במצב של פריחה. הזוגיות עם אישתי פרחה, ופתאום ראיתי איך אני מבלה באמת עם הילדים ולא תוך כדי שיחות טלפון עם ספקים, אז לא הצטערתי, כי גיליתי שיש עוד דברים חוץ מעבודה.
"ניהלתי מטבחים עמוסים גם בתור טבח וגם בתור שף, ואני גם בטח אחזור לזה, אבל פשוט נראה לי שבאזור שלנו הקצב שונה. בערבה ובאילת אחרי שמונה בערב אף אחד לא מחפש אותך בבהלה בשביל משהו או מסמס לך שאלה על הדגים ב-23:00 בלילה. זה פשוט לא יקרה".
מה עם המלון בשחרות? ביקרת שם מאז?
"לא. אני לא מתקרב לשם, זה עדיין לא נעים".
ההוצאות נחתכו בחצי
בימים אלה לוי הצטרף כיועץ לצוות המטבח של מסעדת "ביסטרו קייזר" בשדרות רוטשילד בתל אביב. פעם בשבוע הוא אורז מזוודה, עולה על טיסה בשדה התעופה רמון, נוחת בנתב"ג ולוקח מונית לרוטשילד ומעביר שם סרוויס מהבוקר. את הלילה הוא מעביר בהוסטל סמוך, ולמחרת על הבוקר הוא כבר בטיסה חזרה ובתשע הוא כבר בביתו במדבר.
"התחברתי לכמה משפחות עשירות בארץ ואני מגיע לבתים שלהם ומבשל להם אוכל פשוט, קערות פסטה גדולות, ירקות טריים צלויים, בלי קישקושים ונקודות בצלחת", הוא מספר. "ככה אני יכול להשתעשע עם חומרי גלם, להשקיע בטכניקות וזה גם מכניס יותר כסף ממסעדה ומלמכור גירוס בחצר. אני מתגעגע לקהל התל אביבי, לחומרי הגלם ולטבחים, אז אני אוהב את זה שאני מגיע לעיר הגדולה פעם בשבוע. אני גם מתחבר מאוד לסגנון של הביסטרו של קייזר שזה אוכל מאזור פרובאנס – שמן זית וירקות מחקלאים קטנים וגבינות מצרפת, וזה מה שאני מתחבר אליו היום בבישול שלי. השף בפועל של המסעדה זה מוריס אביטן וביחד יצרו את התפריט. בעל הבית נעים הליכות, הוא זן אחר של ניהול".
כבר לא מעיפים מחבתות באוויר?
"לחלוטין לא. העובד הישראלי החדש לא ייתן היום לאף אחד להתנהג אליו ככה, ושף שנתקע שם פשוט לא יצליח למצוא עובדים. פעם באו אלי בטענות שאני נחמד מדי לצוות, והייתה לי ביקורת עצמית כי חשבתי שאני לא קשה מספיק. אבל זו שיטת הניהול שלי, אני מדרבן ולא צועק. אני היום שלם עם עצמי על זה שאני שף שמנהל בצורה לא אלימה".
ואיך היה לעבוד במטבח של רושפלד?
"עבדתי שלוש שנים בהרברט סמואל וזה היה מטבח אלים. כולנו היינו כמו קבוצת קומנדו חדורי מטרה אבל השיטה של יונתן זה לכעוס ולצעוק, ואנחנו היינו מונעים מפחד להיכשל. רושפלד גדל במטבחים צרפתיים וכשהוא הגיע לארץ הוא הביא איתו את שיטת הניהול הזאת. למרות הכל הרברט סמואל הייתה מהטובות שאכלתי בה ומהטובות שעבדתי בה".
היה פחד במטבח?
"חד משמעי כן. היו שם את הטבחים המנוסים הלל, יובל ומיכאל, שהם היו רגילים לזה, אבל אני הייתי נער בן 23 וזה היה המטבח הרציני הראשון שלי. פעם תפסתי צלחת באוויר. זאת הייתה ללא ספק התקופה שעיצבה אותי כטבח".
אתה חושב שתפתח מסעדה?
"כן. יש משהו בתחושה הזאת שאנשים באים אליך, מתלבשים, לוקחים בייביסיטר, מצפים, מתיישבים בהנאה. אני רוצה למזוג יין ללקוח, ואני גם אוהב שיש לי עובדים, לבוא בבוקר ולהגיד להם שלום, לשאול לשלומם ולדאוג להם. אני אוהב את זה, זו תחושה ביתית".
איפה זה יהיה?
"באילת. אני מייעץ כאן כבר שנתיים, אני מכיר את הקהל, אני מרגיש אותו ואני מוכן אליו לחלוטין. זה שאילתים אומרים שאין מה לאכול באילת זה קצת מצחיק כי אם תהיה באילת מסעדה תל אביבית לחלוטין אף אחד לא יקבל את המחירים, את גודל המנות, את התמחור של היין. אבל מישהו פשוט צריך להיות אמיץ ולהתעקש".
איך עכשיו המצב הכלכלי שלכם בתור משפחה?
"כשנכנסנו לקורונה פחדנו ממה יקרה אבל ילנה ואני בנינו עסק מטורף ואנחנו מרוויחים הכי הרבה שהרווחנו אי פעם. אנחנו במצב הכלכלי הכי טוב שלנו ובדיוק עכשיו קנינו את אוטו החלומות של ילנה. ההוצאות שלנו הצטמצמו בחצי. חסרות לנו המסעדות הברים והחברים מהתחום, אבל חוץ מזה אין תלונות. אנשים אחרים בקלות יכולים היו לשקוע לדיכאון, לעצב, למסכנות ולקרוס. אבל אנחנו התעלינו על עצמנו והוצאנו מזה דברים טובים. אני חושב שהסיפור הזה הוא סיפור קורונה אופטימי. אני לא שוכח שלא היינו מגיעים לערבה בלי ההצעה של רוני ולא היה קורה שום דבר מזה בלי שהקרונה הייתה טורפת לנו את הקלפים".
