בתחילת החודש נפתח בשכונה קראמיקוס באתונה בר חדש ושמח, בשם BACK YARD. על הבר וגם בחצר הגדולה המאוכלסת בצמחים ישבו בליינים, לגמו אוזו, ערק וקוקטיילים מתוחכמים והתענגו משווארמה כרוב קלוי, מטרטר סלק יוגורט יווני, מפרשנות חדשה לקפרזה – עגבניות שרי קלויות, בזיליקום וגבינת פטה פחות מלוחה וממוס שוקולד עם פלפל צ'ילי. אבל זה לא נגמר בזה: גם די.ג'יי הרים את האווירה הודות למוזיקה של שנות ה-90, והשמחה הייתה רבה.
לא הרבה מהנוכחים ידעו כי בעלי המקום – זוג נשוי מתל אביב, צבר הטמן (28) ושי גלעדי (31), הם בכלל ישראלים שאיבדו את העבודה שלהם בקורונה, וניסו למצוא אפיק חדש.
הטמן וגלעדי לא יכלו להסתיר את התרגשותם. את אנחת הרווחה, כך מספרים, אפשר היה לשמוע עד לתל אביב: "זה היה מרגש, לחנוך את הבר אחרי כל התלאות והצרות שחווינו בדרך", מסבירה הטמן. "גם ערב הפתיחה התחיל עם בעיות. בשעה 20:00 בערב אף אחד עוד לא הגיע. שי ואני עישנו סיגריה, שתינו קוקטייל, הסתכלנו אחד על השנייה בעיניים מפוחדות, וחשבנו לעצמנו 'הוי, מה עשינו'".
למה?
הטמן: "אני אדם אופטימי מאוד, ולמרות זאת ממש פחדתי. באיזשהו שלב האופטימיות החלה להיעלם, וכבר חשבנו שאף אחד לא יגיע. אבל בשעה 20:00, כמו קסם, התחילו להיכנס אנשים לבר, והרימו את המקום. זאת הייתה חוויה מטורפת".
אבל הדרך לשם הייתה ארוכה ולא תמיד קלה: לפני פרוץ המגפה, הטמן וגלעדי התפרנסו מהפקת אירועים, אבל אז התחילה הקורונה ואיתה התחילו הסגרים. כל האירועים בוטלו, והם נקלעו לתקופה "לא פשוטה", כהגדרתם. "הרגשנו שאנחנו עם הגב לקיר", נזכרת הטמן, "היו המון חרדות וחששות. תהינו מה יהיה ומה יהיה איתנו".
שי גלעדי: "התמחור כאן הוא 30 אחוז פחות מבישראל. מנה לא עולה בממוצע יותר מ-8 יורו"
"אנחנו אנשים עם חוט שדרה חזק ותמיכה הדדית והבנו שאנחנו חייבים להמציא את עצמנו מחדש", מוסיף גלעדי, "אמרנו שמהמשבר הזה נצא חזקים. מאוד האמנו בכוח שלנו לצאת ממנו".
שי המשיך לעבוד באירועים דיגיטליים, אבל חיפש אפשרויות פרנסה נוספות. צבר פנתה לשיווק. אבל אז פנו אליהם חברים של המשפחה שגרים ביוון, וביקשו שיקדמו מותג של דירות נופש באתונה. השנים קפצו על ההצעה, פשוט כי הם לא היו במצב לוותר עליה בזמן כזה.
"בזמן העבודה על המותג, שמענו מחברים, שיש בר מעוצב ויחסית מוכן בעיר, שעומד למכירה, עקב שותפות שהתפרקה", משחזר גלעדי, "החברים התעקשו שזאת מציאה שאי אפשר לוותר עליה. מאחר וצבר באה מעולם הלילה של תל אביב, אז נושא האירוח לא זר לנו. אחרי הרבה התייעצויות ושיקולים החלטנו ללכת על זה. זאת הייתה הזדמנות שהתאימה לתקופה. החלטנו שמגיעה לנו הרפתקה חדשה ומדליקה, עם כל הטירוף שקורה בעולם".
איך התמודדתם עם ההליכים הבירוקרטיים ועוד בלי לדעת את השפה?
הטמן: "זה לא היה פשוט. מה גם שעשינו הכול בשלט רחוק דרך הטלפון והאינטרנט ולא דיברנו יוונית. ידענו רק את המילה יאסאס. בנינו את החלום בראש, עוד לא הגענו ליוון בכלל".
גלעדי: "רק בנובמבר 2020, כשפתחו את השמים, נסענו לאתונה להשלים את התהליך - סגרנו עסקה ושיפצנו את המקום. ואז אתונה נכנסה לסגר שני שנמשך קרוב לחצי שנה. הלכנו שני צעדים אחורה".
הטמן: "ישבנו בבית בתל אביב וחיכינו לחדשות. בשלב הזה כבר ממש תלשתי שערות. בתקופת הסגר, אנשים פרצו לבר, גנבו לנו דברים והשחיתו. היינו צריכים לשפץ הכול מחדש. הלכנו על עיצוב שיקי - שיש ירוק עם שילוב נחושת, קירות בטון מאסיביים שמכוסים בהרבה צמחייה ותאורה מגניבה. הפכנו את החצר האורבנית המהממת למדליקה ואינטימית".
קל יותר לפתוח מקום ביוון מאשר בישראל?
גלעדי: "גם ביוון הבירוקרטיה קשה, ובתקופת הקורונה היא זוועתית. היה מורכב מאוד להפעיל אנשים, איתם הייתי צריך לתקשר באמצעות אנשים שמדברים אנגלית. אבל גיבשנו סביבנו צוות של דוברי אנגלית, אנשים שיכולים לתקשר איתנו ולנהל את המקום, גם כשאנחנו לא נמצאים שם. בסופו של דבר הצלחנו, ובגדול אפילו. התחלתי עכשיו ללמוד יוונית – זאת שפה קשה. בדרך כלל אני טוב בשפות, והיוונית גורמת לי להתכווץ בכיסא".
הטמן: "גם בבנקים לא יודעים אנגלית. אתה מגיע לתור שלך, שחיכית לו חודש-חודשיים, אתה אומר: 'היי', וישר הם אומרים לך: 'לא'".
"אנחנו מדינה כל כך קטנה וכולם מכירים את כולם, ברגע שאתה יוצא מהקופסה הקטנה הזאת, ומהגבולות של ישראל, אתה ממציא את עצמך מחדש גם כבן אדם"
איזה תגובות קיבלתם מהסביבה הקרובה שלכם? לא הזהירו אתכם?
גלעדי: "חלק תומכים, חלק פעורי פה, וחלק לא מאמינים, איך ולמה עשינו את זה".
הטמן: "אנחנו מקבלים כל הזמן מטר של שאלות, אבל למזלנו יש לנו סביבה תומכת ואוהבת, שהצליחה להפתיע אותנו".
גלעדי: "המקום פועל רק חודש, וכבר אנחנו מקבלים פידבקים נהדרים מהסביבה, על הסגנון, על האוכל ועל האווירה. הקהל שלנו אלה אנשים בגילאי 35-28. חבר'ה שאוהבים לצאת לבלות ולקבל מוצר טוב ונכון - וגם מוכנים לשלם עליו".
איך זה?
הטמן: "ההתנהלות ביוון שונה מזו שבארץ. הבליינים לא רגילים שהבעלים או המארחים מגיעים לשולחן, מציעים צ'ייסר ושואלים לשלומם".
"אנחנו מביאים לכאן חומרי גלם שכולם מכירים מישראל, כולל תבלינים משוק לוינסקי, ג'יין וערק. המקומיים מתלהבים פה מהטחינה ומהסחוג"
שוברים אצלכם צלחות כנהוג ביוון?
גלעדי: "לא, זה לא קורה אצלנו. אנחנו מביאים את תל אביב, לא את אתונה. בשונה מכל מיני מקומות באתונה, המנות אצלנו יותר קטנות ושיתופיות. אנחנו לא מגישים פה מאזטים, ואנחנו לא טברנה. אנחנו מציעים מנות שרינג, כולם צריכים לטעום מהכול ובדרך גם לשתות קוקטיילים טובים ומעניינים. הברמן שלנו הוא דווקא יווני שהבאנו מברלין. את התבלינים למשקאות ולאוכל אנחנו לוקחים מהגינה בחצר. אנחנו מביאים לכאן חומרי גלם שכולם מכירים מישראל, כולל תבלינים משוק לוינסקי, ג'יין וערק. המקומיים מתלהבים פה מהטחינה ומהסחוג, ובמקביל אנחנו עושים כבור לחומרי הגלם הטריים המקומיים מאתונה והסביבה".
הטמן: "המטבח שלנו הוא שילוב של השוק היווני, למשל חצילים לבנים וקישואים עגולים, שנמצא ממש ליד הבר שלנו, לבין שוק לוינסקי, ממנו אנחנו מביאים את הטעם הישראלי. שי בנה את התפריט יחד עם ניקוס, השף שלנו, שהוא בוגר 'מאסטר שף' היווני. יש לו נכונות להשתמש בחומרים מישראל ולעשות משהו מגניב ושונה. הלקוחות בבר מתלהבים שיש לנו מנות טבעוניות מפתיעות, ולא סתם סלט כמו בכל מקום".
המטבח הישראלי לא אמור להזכיר את היווני? מדובר הרי בשתי מדינות ים תיכוניות.
גלעדי: "במסעדות באתונה אין את הרב גוניות שיש בישראל. בישראל אוהבים לשים הרבה מרכיבים במנות והטעמים קצת יותר עמוקים ועשירים. בישראל אתה מקבל את החמוץ, מתוק, מלוח, חריף באותו מקום, באתונה לא".
על קו פלורנטין-אתונה
הטמן נולדה בישראל ("אני הצברית הראשונה במשפחה ומכאן שמי"), גדלה בוושינגטון הבירה וחזרה אלינו בגיל 6. בבגרותה השתלבה בחיי הלילה ובהפקות אירועים. גלעדי הוא ירושלמי בעברו, מהנדס תעשייה וניהול שעבד בהייטק ובשיווק דיגיטלי. בהמשך גם הוא הגיע לעולם ההפקות.
השנים נפגשו לפני חמש שנים בשיעור של "ימימה". "בדרך כלל 'ימימה' זה לנשות גיל העמידה, אבל פתחו קורס לצעירים בתל אביב", משחזר גלעדי. "צבר הייתה בדיוק אחרי הטיול הגדול במזרח ובאה ל'ימימה' בהכוונה להכיר את הבן של החברה של אמא שלה. ואז בשיעור הראשון היא פגשה אותי, כשישבנו אחד מול השנייה".
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. משיעורי "ימימה" השנים פרשו מהר מאוד, אבל הקשר ביניהם הלך והתחזק ולפני שנתיים הם מיסדו את הקשר, ואז הגיעה ההרפתקה ושמה BACK YARD.
איך חלוקת התפקידים בניהול הבר ועסקי ההשכרה?
גלעדי: "צבר מנהלת את השיווק ואותי. אני מנהל את האופרציה והמטבח".
ומה עשתה הפתיחה של העסק המשותף ועוד של בר, לחיי הזוגיות שלכם?
הפטמן: "זה היה אתגר מדול לזוגיות, במיוחד בתקופה שהכול היה סגור, והמתנו בתל אביב להתפתחויות – היינו צריכים להיות מאוד סובלניים. עכשיו, אנחנו כמו זוג בירח דבש. אין יותר מאושרים ממנו. אנחנו מרגישים כאילו ה'בייבי' שלנו נולד".
גלעדי: "פתיחת הבר הוסיפה לזוגיות שלנו המון הערכה וגאווה. אני מעריץ דברים שצבר עושה - בלעדיה היו דברים שלא הייתי יכול לקדם".
עכשיו הם חיים על הקו פלורנטין-אתונה. "אנחנו לא עוברים לאתונה כי אנחנו אוהבים את הארץ, את המשפחה ואת החברים", מנמקת צבר. "שי נמצא ביוון יותר ממני. אני משתדלת להגיע לשם פעם בחודש. במקביל אני עובדת בארץ בחברת הייטק גיימינג".
גלעדי מרגיש כי השכונה שבה הבר מוקם מזכירה את פלורנטין לפני חמש שנים: "זהו אזור בילויים מקומי מגניב ופחות תיירותי. מסביבנו יש מסעדות והשכונה ליד מזוהה עם הקהילה הגאה ושופעת מועדונים".
ותיירים ישראלים מגיעים אליכם?
צבר: "כן. הישראלים חוזרים ליוון. חיי הלילה משתקמים לאט לאט ואפילו המועדונים חזרו לפעול. כמובן, שהעולם השתנה, אבל התיירות בשיא שלה עכשיו והיוונים אוהבים לבלות ומבלים עד מאוחר. העובדה שיש לנו חצר מעניקה לנו יתרון בימי קורונה. אנחנו מנהלים גם השכרת דירות לתיירים במיקום מדהים במרכז העיר, ומציעים חוויות אורח כוללת, והדיירים מגיעים לבר לאכול ארוחת ערב.
"מגיעים אלינו גם ישראלים שחיים באתונה. חלקם הפכו לחברים. הם תומכים וממש עפים על המסע שעברנו. הישראלים שגרים באתונה מתלהבים לקבל בית שני אצלנו ולהנות מטעמים ישראלים. הם אומרים שאנחנו נותנים להם חוויה, אליה התגעגעו. יצרנו קשר נהדר גם עם הקהילה היהודית ועשינו לכבוד צעירי הקהילה ערב מיוחד, טעים וכייפי".
ואיך התמחור אצלכם ביחס לתל אביב?
גלעדי: "30 אחוז פחות מישראל. אוכל בממוצע מנה לא עולה יותר מ-8 יורו. קוקטיילים – 5-7 יורו".
אחרי ההתנסות שלכם, מה דעתכם על ישראלים שפותחים עכשיו עסקים בחו"ל? זה בגלל שכל כך קשה בארץ?
גלעדי: "אנחנו מברכים כל מי שעושה משהו בחו"ל על ההחלטה, הדרך והאתגר. זה צעד לא פשוט. יש משהו מרגש בלפתוח מקום או לעשות משהו בחו"ל, אפילו אם זה נראה קל. יש בזה אתגר, פרסטיג'. אנחנו מדינה כל כך קטנה וכולם מכירים את כולם, ברגע שאתה יוצא מהקופסה הקטנה הזאת, ומהגבולות של ישראל, אתה ממציא את עצמך מחדש גם כבן אדם".
