"אומרים שבן אדם מת פעמיים, פעם אחת ביום המוות שלו ופעם שנייה ביום שמפסיקים לזכור אותו", זה היה המוטו של האב השכול, חזי שגב ז"ל, שאותו נשא במשך 17 שנה - מהיום שבו בנו הבכור, נמרוד שגב, נהרג בקרב, ועד יומו האחרון. דבר מותו המפתיע של שגב בן ה-72, הכה בתדהמה את המושבה הציורית ראש פינה. האב השכול היה אחת מהדמויות הבולטות של מלחמת לבנון השנייה, וה"אבא" של נמרוד, החייל שלזכרו הוקמה רשת "קפה נמרוד".
שגב נפטר בשבוע שעבר בניו יורק מדום לב, בעת ששהה בביקור משפחתי אצל בנו הצעיר, שנשאר גם בנו היחידי לאחר מות נמרוד. "אבא היה בריא ומאושר, אבל בסוף הוא נפטר מדום לב כי הלב שלו נשבר מהאסון בעוטף עזה", סיפר השבוע בנו, אהוד שגב.
"אבא ראה את כמות המשפחות השכולות החדשות שהצטרפו למשפחת השכול אחרי האסון בעוטף עזה, ושמע את ההורים השכולים וראה את כל התיעוד בסושיאל, ואמר שזה מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים"
שגב היה פעיל בתפקידו כאב שכול, ועשה הכל כדי להנציח את זכר בנו, נמרוד, שנפל בקרב בדרום לבנון בשנת 2006, והוא בן 28 במותו. שגב הקים בראש פינה את "מצפה נמרוד", אזור נטוש בקצה ההר, שבו נהג בנו, נמרוד, לשבת לנגן עם חבריו, ואותו הפך לאתר הנצחה יפהפיה, הכולל מצפה גדול וגן. שגב היה פוגש שם חיילים ומטיילים, ומספר להם את סיפורו של בנו נמרוד. אהוד, אחיו של נמרוד, הקים את רשת "קפה נמרוד", שגם היא פעלה להנצחת זכרו של האח.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"תגידו לי שנמרוד בחיים"
צפו: ראיון עם חזי שגב במצפה נמרוד (ארכיון משנת 2019)
מצפה נמרוד שהקים חזי הפך להיות מקום מפגש פופולרי בגליל, ועד עכשיו הגיעו אליו מיליוני מבקרים מכל העולם. מיד אחרי מותו של נמרוד פנה חזי למועצה בראש פינה וביקש להקים באזור מצפה לזכרו של בנו. שם הוא היה נפגש מדי יום עם מבקרים שעלו לרגל למצפה, מקבוצות של מטיילים בימי גיבוש ועד חיילים שסיימו מסלול או קורס.
חזי שגב בראיון ל-ynet משנת 2019: "מבחינתי נמרוד לא בבית קברות, אני בכלל לא הולך לשם. דרך המצפה הזה אני מרגיש שנמרוד ממשיך לחיות בינינו. למקום הזה יש כוח משלו"
"ברגע שאנשים מגיעים למצפה ושומעים את הסיפור של נמרוד - מבחינתי נמרוד ממשיך לחיות", כך אמר חזי שגב ז"ל ל-ynet בשנת 2019, במהלך כתבה על המצפה שהקים בראש פינה. שם, במצפה שהקים לזכר בנו, הוא דאג לספר את הסיפור של נמרוד לכל אחד: שלושה שבועות לאחר תחילת מלחמת לבנון השנייה, נמרוד התנדב למלחמה. יום אחד, במהלך ההכנה של הטנקים לקרב, נמרוד התייבש והתאשפז בבית החולים. לאביו הוא אמר אז: "אבא, יש לי הרגשה שמהמלחמה הזאת אני חוזר בארון".
ארבעה ימים אחרי שחזר נמרוד ליחידה, נשמע הדפיקה בדלת ואיתה ארבעה קצינים עם בשורת איוב. בראותו אותם בפתח, טרק חזי את הדלת, כמו לא רצה לשמוע את הבשורה שבפיהם. כשהדלת נפתחה שוב, חזי כבר היה על הברכיים, מתחנן אליהם: "תגידו לי שנמרוד בחיים", הוא אמר להם, "פצוע, קטוע, אבל בחיים".
בסמוך לשבעה של בנו, עלה חזי לזולה של נמרוד בקצה ההר, להתייחד עם זיכרו. שם הוא החליט להקים את המצפה לזכר בנו: "מבחינתי נמרוד לא בבית קברות, אני בכלל לא הולך לשם. דרך המקום הזה אני מרגיש שנמרוד ממשיך לחיות בינינו. למקום הזה יש כוח משלו".
שגב הפך למורה דרך ומדריך טיולים, והיה שוזר את הסיפור של נמרוד בסיפורה של ראש פינה, תוך כדי שהוא "ממלא את הנוכחים בתעצומות נפש ובאנרגיה", מספר אהוד, "אבא איבד את הבן שלו במלחמה, אבל זה לא עצר אותו, להפך, הוא רצה שכל אחד יבין שהכל אפשרי. אבא קיבל אזור מוזנח בקצה ההר והפך אותו למקום שוקק חיים המשקיף לגליל ולגולן. הוא היה אחד מהאבות השכולים שהיווה דוגמה לתקווה. הייתה לו יכולת לחזק משפחות שכולות אחרות, והארץ הזאת הייתה חשובה לו, הבן שלו נפל בהגנה על המולדת. הוא הראה לכולם שלמרות הכל אפשר לשמור על אופטימיות".
ב-17 השנים האחרונות שגב אירח וליווה תיירים ומטיילים במצפה, עד שהגיעה מלחמת "חרבות ברזל", ואיתה קהילת ההורים השכולים שגדלה, והיומן שהתרוקן מסיורים והזמנות כי קבוצות המטיילים שתיכננו להגיע למצפה, ביטלו הגעתן.
5 צפייה בגלריה
חזי שגב: "ראינו איך הוא נקרע מהאסון, הלב שלו לא עמד בזה"
(צילום: אלבום פרטי, באדיבות המשפחה)
לפני כשבועיים החליטו חזי ואשתו איריס לנסוע לבקר את הבן אהוד, שמתגורר בשנים האחרונות בניו יורק. שם, בוקר אחד, לבו לא עמד יותר במבול החדשות שהגיעו מהארץ, ובמהלך ארוחת הבוקר בביתו של בנו אהוד, הוא קרס. יומיים אחר כך חזרה המשפחה עם גופתו לארץ, והוא נטמן לצד בנו נמרוד, בבית העלמין בראש פינה.
"אבא לקח את האסון נורא קשה", מספר אהוד, "ראיתי איך הוא נקרע מהסיפור, ואני משוכנע שהסיבה שבגללה הוא קיבל דום לב זה כי הלב שלו לא עמד בזה, אין סיבה אחרת. לאבא היו קבוצות שמתוכננות להגיע לסיורים חודשים קדימה, כל הקבוצות בוטלו וכל החיילים שהיו אמורים להגיע התגייסו בצו 8. הכל נעצר. הרגשתי שהצלחתי להוציא אותו מהארץ, אבל לא הצלחתי להוציא את הארץ ממנו. ראיתי איך הוא נקרע מכל סיפור וסיפור".
הוא דיבר על האסון בשבעה באוקטובר?
"כשהם היו אצלי בניו יורק דיברנו המון על השבעה באוקטובר, ועל זה היו רוב השיחות שלנו. אבא כל הזמן חזר למלחמת לבנון השנייה, והכאב שלו היה מוחשי. אבא היה נותן השראה למשפחות שכולות, כי הוא לקח את השכול למקום אחר. אבל אז הוא ראה את כמות המשפחות השכולות החדשות שהצטרפו למשפחת השכול אחרי האסון בעוטף עזה, ושמע את ההורים השכולים וראה את כל התיעוד בסושיאל, ואמר שזה מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים. הלב שלו לא עמד בזה.
"בוקר אחד הוא פשוט נפל מהכיסא, כשהוא איתי ועם אימא שלי. במלחמת לבנון השנייה חזרתי ממקסיקו בשביל לקבור את אחי, וגם במלחמה הזאת נסעתי לקבור את אבא שלי ליד אח שלי. נמרוד היה החבר הכי טוב שלי, ואחרי שהוא נהרג אבא שלי מילא את המקום שלו. אבא הבין שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי והוא החליט שהוא יתפוס את המקום. עכשיו איבדתי את החבר הכי טוב השני שהיה לי".
בית קפה לזכרו של האח
בזמן שחזי שגב תיכנן את הקמת מצפה נמרוד בראש פינה, האח אהוד פתח יחד עם חבר ילדות בשם דויד אייל, בית קפה לזכרו ולהנצחתו של נמרוד. "אח שלי חלם שיהיה לו בי קפה, ויחד עם דויד, שהיה מסעדן דגול ותמיד הערצתי אותו על המסעדות שלו, פתחנו את הסניף הראשון בנמל תל אביב, שעובד עד היום.
"אבא היה מחלק במצפה שוברים לקפה או עוגה אצלנו, וכל יום היה מגיע לסניפים מישהו עם שובר שאבא שלי נתן לו. בהתחלה זה היה מאולתר, אבל אחר כך עשינו שובר מודפס יפה. אבא דאג כל הזמן לשלוח אנשים לסניפים, והסביר שככה יכירו את נמרוד. אבא אמנם לא היה חלק מבית הקפה, אבל הוא היה אבא של נמרוד, והוא עזר לנו לדחוף את המסעדות כמה שאפשר".
בעקבות הקורונה הרשת קרסה, רוב הזכיינים לא החזיקו מעמד והסניפים נסגרו. כל מפעל ההנצחה שדויד ואהוד בנו, קרס לגמרי. "חוויתי אובדן גדול כי מפעל חיי קרס, אבל אבא היה שם מאחורי ועזר לי. כל הבנקים היו עלי והמצב הכלכלי היה קשה, אבל אבא החזיק אותי צף מעל פני המים. כיום הרשת לא קיימת יותר ונותרו בתי קפה עצמאים כמו בנמל תל אביב, בשרונה בתל אביב ובאגמון החולה, שהוא גם משמש כיום לנקודת מפגש ושטח כינוס לחיילים".
איריס שגב, אשתו של חזי, מספרת כי אירועי השבעה באוקטובר הציפו אצלו את הכאב מהמלחמה הקודמת, בה שכל את בנו. "המלחמה הזאת, בהיותה מלחמה, הציפה את הכאב שלו מהמלחמה הקודמת, וזה החזיר אותנו למקום של האובדן של בננו, נמרוד. העומס של דבר כזה הוא קשה לכל אחד ואחת במדינה, אבל הוא קשה יותר להורים שכולים", מספרת איריס, אשתו. "מפעל החיים של חזי היה מצפה נמרוד, זה היה הלב שלו. הדברים שהחזיקו אותו היו הקבוצות של האנשים שהוא היה פוגש במצפה, וכך יכול היה לספר להם על נמרוד. הוא הרגיש שככה הסיפור של נמרוד נשמר, ושהאנשים האלה יעבירו את זה הלאה. חזי אמר שכאשר הוא מספר את הסיפור של נמרוד לקבוצות במצפה, המבקרים הם כמו דבורים שמגיעים למצוץ את הצוף מהפרחים, והאבקנים נדבקים לרגליים שלהן ואז הן מפזרות אחר כך את האבקנים ברוח".
פורסם לראשונה: 18:38, 12.11.23
