היא יושבת מול הים, מתבוננת בו ועיניה היפות מתמלאות בגעגועים למחוזות ילדותה ונעוריה בלבנון, משם ברחה פרח רסלאן עם משפחה אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006. "כשאני רואה את הים, אני נזכרת בטיילת של ביירות, בה טיילתי עם אחיותיי והתלהבנו – גדלתי בכפר בדרום לבנון ולראות את הים, זאת הייתה חוויה בשבילנו", היא מתרפקת בנוסטלגיה.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"אני מוצפת בזיכרונות ילדות, מתגעגעת לחוויית הקנייה והאכילה בטיילת של לבנון ונזכרת בעגלה של הכעכ עם גבינות וזעתר. כשהגענו לישראל, חיפשנו מנות מהבית וטעמי ילדות ולא מצאנו אותם – אף אחד לא הכין כאן למשל את הכנאפה כעכ (התשובה הלבנונית לבייגלה ירושלמי, שמתהדרת בכיס פנימי, א"ק) וזה היה חסר לנו".
16 שנה, אחרי שרסלאן ומשפחתה חצו את הגבול והשתקעו בקריית שמונה, היא מביאה עכשיו את הכנאפה כעכ ללב הקולינריה – בשבוע הבא רסלאן תשיק יחד עם בעלה, עלי שייט ג'ליל, את דוכן "כנאפה כעכ" בשוק הנמל בתל אביב. מדובר במנת האודישן שלה שאיתה כיכבה ב"מאסטר שף", שם סיימה במקום החמישי.
פרח רסלאן: "אמא, שהייתה בהיריון, קיבלה את המעטפה וכמעט פתחה אותה, היא חשבה שמדובר בנעלים שהגיעו מביירות. אבא לקח את החבילה ופתח אותה ביחידה שלו. המעטפה התפוצצה ובפיצוץ, אבא איבד את הראייה שלו, את שתי הידיים וגם רגל אחת"
זה הסניף השני של הכנאפה כעכ. הראשון נפתח באגמון החולה, וברשותה גם דוכן נודד שנע בין אירועים ופופ-אפ. "בחרתי להכין כנאפה כעכ בגלל שכשהגעתי לארץ היה לי קשה להתחבר לכנאפה המקומית, כי כאן עושים אותה קריספית עם שערות קדאיף", היא מסבירה, "הכנאפה הלבנונית רכה, על בסיס סולת וגבינה. לפני שפתחתי את העסק חיפשתי בכל הארץ גבינה שתתאים מבחינת הטעם והמרקם לגבינה העדינה והנמתחת של לבנון, ובסוף מצאתי מפעל שמכין גבינה כזאת.
"בהתחלה חששתי כי לא ידעתי איך הקהל הישראלי יקבל מנה שמשלבת מתוק ומלוח, פחמימה בתוך פחמימה. אנשים שאלו מה הקשר? עניתי להם: 'אין כללים במטבח, אין כללים ליצירתיות'. ובאמת מהר מאוד המנה שיווקה את עצמה והיום שמה הולך לפניה".
הכנאפה מאוד טרנדית עכשיו באזור המרכז. זה מתוך רצון ללכת על בטוח?
"הכנאפה הפכה לפופולרית בגלל תוכניות טלוויזיה ואינסטגרם. יש דיבור סביבה ואנשים מתחברים אליה. פעם אפשר היה למצוא כנאפה טובה רק בצפון, אבל זה השתנה. הרבה שואלים אותי אם זה טרנד שיעבור ואני תמיד עונה שהכנאפה היא מאכל היסטורי שעבר גלגולים, ואני מאמינה שאוכל נכון שורד. כמו באבולוציה, הטובים שורדים".
"לא מזמן השם שלי עלה בחדשות בלבנון. 'הכנאפה כעכ' והאינסטגרם שלנו הפכו ויראליים, ועכשיו שיש לנו גם עוקבים מלבנון. גם היה בלבנון דיון עלינו ועל ההופעה שלי בריאליטי, הם התייחסו לזה בצורה שלילית"
ראסלן ויתרה על קריירה של מדענית ועל לימודי הדוקטורט והסתפקה בתואר שני. נכון לעכשיו היא דחתה את החלום הישן למצוא תרופה לסרטן, לטובת יזמות. "חודשיים אחרי שידור 'מאסטר שף' התפטרתי מהעבודה בתור מנהלת מעבדה בתחום הפודטק, בגלל שהתחשק לי לפתוח את הכנאפה כאכ. הייתי צריכה לקבל אומץ כדי לעזוב את הקריירה. לא מעט אנשים, כולל אמא שלי, אמרו לי: 'את באה מרקע של טכנולוגיה ומחקר של מחלת הסרטן, אז כנאפה כאכ זה מה שאת עושה?', אבל האמנתי במוצר. המדע עדיין נמצא בתוכי, ואני יכולה להיות מדענית ובשלנית באותו זמן. בעסק שלנו, אני מגשימה את עצמי יותר".
הבריחה החשאית מלבנון באישון לילה
רסלאן בת ה-35 נולדה בכפר המוסלמי השיעי עדייסה בדרום לבנון, שנמצא מול קיבוץ משגב עם, השלישית מתוך משפחה בת שבעה ילדים. אביה סמיר היה קצין בכיר בצד"ל (צבא דרום לבנון), שפעל ברצועת הביטחון, בחסות צה"ל. "גדלתי בכפר שמרני ומסורתי", מספרת רסלאן. "הייתה לנו ילדות רגילה ומאושרת. היו אמנם רעשי הפגזות, אבל התרגלנו אליהם, גדלנו עם הבומים. בגלל הפחדים והדאגות של הוריי, לא יצאנו כמעט מחוץ לחצר. רשת הפרידה בין החצר לשדה מוקשים".
רסלאן מספרת שמשפחתה נהגה לבשל תוך הסתמכות על חומרי גלם מקומיים. "אמא, חובבת הניקיון, לא אהבה שנכנסו למטבח וליכלכנו, אז היינו נכנסים בחשאי ואם האוכל לא היה מצליח לנו אז היינו מעלימים ראיות, כדי שאמא לא תראה שפלשנו למטבח. היה חשוב לי להכין דברים מיוחדים ואפיתי עוגות ועוגיות. בדרום לבנון בולט התיבול, ומרבים להשתמש בכמונה, שזו תערובת תבלינים מיוחדת על בסיס כמון. באזור שבו גדלתי לא הייתה תרבות של מסעדות. יחד עם זאת למשפחתי הייתה מסעדה שהתמחתה במזון מהיר".
"בחרתי להכין כנאפה כעכ בגלל שכשהגעתי לארץ היה לי קשה להתחבר לכנאפה המקומית, כי כאן עושים אותה קריספית עם שערות קדאיף. הכנאפה הלבנונית רכה, על בסיס סולת וגבינה"
כשרסלאן הייתה בת עשר, המשפחה חוותה אירוע דרמטי, עתיר השלכות: אנשי חיזבאללה שלחו מעטפה בתוכה הייתה קלטת ממולכדת לאביה של רסלאן. "אמא, שהייתה בהיריון, קיבלה את המעטפה וכמעט פתחה אותה, היא חשבה שמדובר בנעלים שהגיעו מביירות. אבא לקח את החבילה ופתח אותה ביחידה שלו כי הוא סבר שהיא מכילה מידע, שקשור לשירות הצבאי שלו. המעטפה התפוצצה ובפיצוץ, אבא איבד את הראייה שלו, את שתי הידיים וגם רגל אחת.
"המקרה הזה טלטל את חיינו. המצב לא היה פשוט. היום אני יכולה להגיד שאנחנו משפחה מפורקת, פוסט-טראומטית, וזה לא נגמר בפציעה. ההשלכות מלוות אותנו עד היום ומתחזקות. כשהייתי ילדה, לא נתתי תשומת לב לעניין הנפשי. עכשיו, כשאני חושבת על מה אבא עובר, זה מכאיב לי וטורד את שלוותי. אני קמה בלילות ובוכה. הפצע הזה אף פעם לא מחלים".
"בהתחלה חששתי כי לא ידעתי איך הקהל הישראלי יקבל מנה שמשלבת מתוק ומלוח, פחמימה בתוך פחמימה. אנשים שאלו מה הקשר? עניתי להם: 'אין כללים במטבח, אין כללים ליצירתיות'"
בשנת 2000, כשצה"ל נסוג מלבנון בפתאומיות, במהלך חד-צדדי, חלק נכבד מאנשי צד"ל נמלטו לישראל, מחשש שאנשי החיזבאללה יתנקמו ויענישו אותם. הוריה של רסלאן היו צריכים להחליט האם לעבור את הגבול או להישאר בכפר.
"בסוף נשארו בלבנון ולא ידענו מה יעלה בגורלנו. כוחות חיזבאללה נכנסו לכפר, ואחרי חודש גירשנו אותנו מהבית ומהמסעדה ועברנו לחיות בצפיפות ביחידת דיור קטנה, בבית של סבא וסבתא. לילה אחד קמנו ושמענו בום חזק. הבנו שאנשי חיזבאללה פוצצו את הבית ממנו גורשנו. אחרי חודש הם פוצצו גם את המסעדה. אסרו עלינו לפתוח עסק ולהתפרנס. אסור היה לנו גם להחזיק טלפון וקו אינטרנט. היינו מנודים חברית. זרקו לנו הערות ועלבונות".
אחרי התיכון, רסלאן החלה ללמוד ביוכימיה באוניברסיטת נבטיה. "רציתי להיות תלמידה טובה, כדי שאבא שהקריב כל כך הרבה בשבילנו, יהיה גאה בי. הוא דחף אותנו ללמוד ולהצליח. נבטיה היא עיר בה גרים הרבה תומכי חיזבאללה, אז הייתי צריכה להסתיר את הזהות שלי ואת העובדה שאבא שירת בצבא דרום לבנון. לא התחברתי יותר מדי, בגלל שלא רציתי שישאלו אותי שאלות ושלא יתנכלו לי. זה לא היה נעים בכלל להסתיר את הזהות שלי. תמיד הייתי לבד, עם עצמי, כדי שלא אצטרך לשקר".
ואז ב-2006, פרצה מלחמת לבנון. מה את זוכרת משם?
"ברחנו מהכפר להרים, וכשחזרנו גילינו שהרבה בתים נהרסו. חיינו מפיצוי סמלי שקיבלנו מצה"ל ואבא הבין שהכספים אוזלים ושלמען עתיד ילדיו עדיף יהיה לצאת מלבנון. הבריחה הייתה סודית ביותר ולילדים היה אסור לדעת עליה. אבא ביקש מאיתנו להתאסף ולהיפרד מאחותנו שנשארה לחיות בלבנון, בגלל האהבה. לא הבנו שזה הולך להיות מעבר לכל החיים".
"נדחסנו 14 איש ברכב אחד. לא היה מקום לכיסא הגלגלים של אבא, אז לקחו אותו על הכתפיים. בגבול, החיילים הישראלים כיוונו אלינו נשק, בעודנו מתחבאים מאחורי בטונדות, לא ידענו אם נשאר בחיים. עלי, לימים בעלי, שגר אז כבר בישראל, וארגן את הבריחה, אמר להם שלא יירו עלינו. בהתחלה סירבו להיכנס אותנו. עלי סיפר לחיילים מי זה אבא שלי וגם הגיעו נציגי התקשורת שתיעדו את האירוע בשידור חי, ובסוף נתנו לנו להיכנס".
ואיך היה המפגש עם ישראל והישראלים?
"השתקענו בקרית שמונה. בגליל העליון מזדהים מאוד עם הצד"לניקים, עוטפים אותם, עושים לנו כבוד. דודה שלי שכבר חייה בישראל עזרה לנו להתאקלם. חלק מהצדל"ניקים לא התאקלמו ובחרו לחזור ללבנון. אני יכולה להבין את המרמור. הכי קשה זה משבר הזהות והחשש לעתיד הילדים.
"היו משפחות שברחו בנסיגה בשנת 2000 עם הכפכפים לרגליהם וזהו. הם היו פליטים והטראומה שהם עברו, אני לא מאחלת לאף אחד. הצד"לניקים קיבלו פיצוי סמלי, אז חלק חזרו, בגלל שלא ראו את העתיד שלהם בישראל, וכשהם שבו ללבנון הכניסו אותם לכלא. אחת האחיות שלי לא התאקלמה כאן וגם בחרה לחזור".
עוקבים מלבנון באינסטגרם
רסלאן היא אישה מעוררת השראה והתפעלות. למרות כל הקשיים והדרמות בחייה לא תשמעו אותה מתקרבנת, מקטרת או מתמרמרת. עברית למשל, היא למדה לבד, בעזרת מילון.
"כשהגעתי לישראל, פחדתי להישאר מאחור. אני אוהבת להיות פורצת דרך ומובילה. אז לקחתי מילון ולימדתי את עצמי עברית. עשיתי בגרויות ולמדתי במכללת תל חי לימודי ביוטכניקה. כדי להתפרנס מלצרתי במלון בקיבוץ הגושרים. אחרי שנים בהן הייתי מופנמת וסגורה, פרצתי בישראל והתחברתי עם אנשים. נכון, כל החיים היינו עסוקים בלשרוד, אבל אני מקבלת כל דבר בצורה חיובית. כל מה שאני עוברת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבו – מה שאני מקבלת ממנו. אי אפשר להישאר מאחור. אתה צריך לקום בבוקר להתקדם, לעבוד, לקחת את עצמך בידיים, ולא להתמרמר: אכלו לי, שתו לי".
לפני כעשור רסלאן התחתנה עם עלי והם הורים לשתי בנות – לי בת השבע וים בת חודשיים. אבל לפני שנים אחדות, מפגש מקרי של בני הזוג בסמטאות עכו שינה את מסלול חייהם: "יום אחד, טיילנו בעכו, וחיפשנו איפה לאכול. פתאום עברה ברחוב מלהקת של ריאלטי בישול ושאלה אותי אם אני בשלנית. סיפרתי לה שבישול זה התחביב שלי, שיש לי ידיים טובות ואני חולמת לפתוח מסעדה לבנונית. התחקירנית שאלה אם בא לי להצטרף לתוכנית והחלטתי למלא את הטפסים".
בתוכנית היא הגיעה לרבע הגמר. "זאת הייתה חוויה מדהימה ונשארו לי חברות טובות מהתוכנית. התגובות מהצופים היו נהדרות – קיבלתי הרבה חום פירגון. עטפו אותי באהבה. לא האמנתי שאקבל כאלה תגובות. היו מעט מאוד תגובות גזעניות. אני מאמינה בגורל ומאמינה שהמפגש המקרי עם התחקירנית הזאת לא היה סתם".
התבאסת שלא עלית לגמר?
"בהתחלה בכלל לא דמיינתי שאגיע לגמר, עשיתי זאת בשביל החוויה. אבל במהלך הצילומים כן רציתי להתקדם. כשלתי במשימה שבה היינו צריכים להכין קינוח מורכב, הכול בגלל הפרפקציוניזם שלי - נפלתי על זמנים. הייתי קצת מדוכאת, אבל אני מאמינה שהכול לטובה".
התוכנית פתחה לך דלתות?
"בשבילי זאת הייתה הזדמנות, צומת משמעותי בחיים. לא עניין אותי להיות באור הזרקורים ולהיות מפורסמת והלכתי מעט מאוד להשקות. לא התחברתי לעולם הזה. קיבלתי גם הצעות משחק, אבל סירבתי. אני מעדיפה לייצור דברים, בשקט שלי".
בזכות הופעות טלוויזיוניות כולל גם השתתפות בריאליטי הבישולים "המסעדה הבאה של ישראל", הביקוש לכנאפה של רסלאן התעצם, ועסקי הכנאפה כעכ הפכו ללהיט באירועים ובפסטיבלים. אבל היא ועלי לא מסתפקים בכנאפה כעכ, ומוכרים בשני הסניפים שלהם גם את מוצרי המיזם "בית אומניה" (המזווה של סבתא). אלה מוצרים שהם מכינים בעצמם: כדורי לאבנה, זיתים, חצילים כבושים, מעמולים וקינוחים לבנונים. שם הם מוכרים גם מוצרים מעץ, וגם תבלינים, כולל בהרט לבנוני.
איך זה לעבוד עם בן הזוג ביחד?
"עלי טוב יותר בפיננסים, בהקמה ובעבודה הפיזית ואני בתכנון, בעשייה ובפיתוח מוצרים. זה כיף, אני אוהבת לעבוד ולהיות כל הזמן עם עלי. לפעמים יש ויכוחים בגלל שאני קצת פרפקציוניסטית ועלי לעומת זאת אוהב להתקדם קדימה. אבל כשזה קורה אנחנו משוחחים ומחדדים דברים, כדי שהוויכוחים לא יתדרדרו לריב קיצוני. אני גם מעסיקה שתיים מאחיותיי – ריוואה שהייתה בעונה האחרונה של 'האח הגדול' מנהלת את העסק והאחות הקטנה בתול אחראית על השיווק והדיגיטל".
את חולמת על רשת לכנאפה שלך?
"כבר ביום שפתחנו את הבסטה הראשונה, חשבתי על רשת. פחדתי לספר על החלום הזה, בגלל שחששתי שאנשים ישאלו: 'מה פתאום רשת? ומה זה בכלל המוצר הזה כנאפה כעכ?'. אני מקווה שזה יקרה, וגם אפתח מסעדה בה אגיש מאכלים הלבנונים".
מה את חושבת על האוכל הישראלי?
"כשהגענו לארץ היה לי קשה להתרגל אליו והתגעגעתי לאוכל המסורתי, עליו גדלתי. עם הזמן התאהבתי בקוסקוס, שהפך לאוכל מבוקש אצלנו בבית. בישראל נחשפתי פתאום לאוכל איטלקי, סיני ולסושי. למדתי לאהוב דגים נאים. הקולינריה בישראל מתפתחת מאוד והפיוז'ן של המטבח הערבי עם מטבחי העדות יוצרים חיבורים מעניינים. אני אוהבת לבקר במסעדות של שפים, כמו חיים כהן (יפו תל-אביב), אייל שני (המזנון, הסלון), חמודי עוקלה (ראסיף 33 בחיפה) וזוזו חנא (מגדלנה בגליל), כדי לקבל השראה. זה מפתח לי את הראש. אני גם אוהבת את השווארמה והפלאפל של הקוסם, השווארמה שלו קרובה לזאת הלבנונית".
ומה עם הגעגועים ללבנון?
"אני מתה לבקר את שתי האחיות שגרות שם. כשאחת מהן התחתנה נסענו למשגב עם וראינו אותה באמצעות משקפת לבושה בשמלת כלה. לא הייתי רוצה לחזור לגור בלבנון, הפוליטיקאים הרסו מדינה שלמה שהייתה פעם שוויץ של המזרח התיכון. אגב, לא מזמן השם שלי עלה בחדשות בלבנון. 'הכנאפה כעכ' והאינסטגרם שלנו הפכו ויראליים, ועכשיו שיש לנו גם עוקבים מלבנון. היה בלבנון גם דיון עלינו ועל ההופעה שלי בריאליטי, הם התייחסו לזה בצורה שלילית. בעבר ניסיתי לחיות באירופה, אבל בארץ אני מרגישה יותר בבית ויש לי הרבה הזדמנויות להתפתח. המנטליות החמה של האנשים כאן קרובה אלי יותר מזו של האירופאים".
