ניצלה מהתופת במסיבה של נובה ברעים ומשחזרת את רגעי האימה: בשבוע שעבר חזרה המלצרית יעל בונה (21) מחיפה לעבודה במסעדה הקטנה בשוק תלפיות בחיפה, אחרי שבועיים שבהם ניסתה להתאושש מאותו בוקר שבת.
- כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
למסיבה ברעים יעל נסעה עם עוד ארבעה אנשים, אחד מהם חבר טוב שלה ועוד שלושה שלא הכירה. חמישה אנשים יצאו בערב שבת למסיבה, וחמישתם הצליחו בנס להינצל ולחזור הביתה בשלום.
"אנחנו עד עכשיו לא קולטים שניצלנו, אני קוראת עדויות ואני לא מבינה איך שרדנו, זה רק במזל. ניצלנו כי ברחנו דרך השדות", משחזרת יעל, "יצאנו מהמסיבה אחרי ששמענו את הטילים. עוד לא הבנו מה קורה וניסינו בשלב זה רק להימלט מהטילים. פנינו לכביש 232 עם הרכב לכיוון צפון ופתאום ראינו שני רכבים מולנו עם מחבלים שיורדים מטנדר טויוטה לבן עם קלצ'ניקוב לכל אחד, ומתחילים לירות לכל עבר.
"בשלב מסוים זה הרגיש כמו טיול שנתי של השואה, כי מקדימה הלכו אנשים ומאחורה הלכו אנשים ומימין ושמאל היו מטחים ופטריות עשן של טילים שנפלו מסביב. בשדות המשכנו לברוח, התחבאנו ורצנו. היה קשה, היה חם ולא היו לנו מים"
"מזל שהנהג, אביעד, לא חשב לרגע ומיד עשה פרסה והתחלנו לנסוע לכיוון השני, כאילו בחזרה למסיבה. הזהרנו את כל מי שהגיע ממול עם הרכב. צעקנו להם 'מחבלים! אל תיסעו משם'. עוד לא הבנו מה קורה וחשבנו שזה פיגוע. ראיתי אחר כך התכתבות עם בן הזוג שלי בשעה 7:11 שבה אני כותבת לו שהיה מולנו פיגוע. ככה עוד קראנו לזה אז, עוד לא ידענו מה באמת קורה שם.
"סיבוב הפרסה היה ההחלטה הנכונה של הרגע. ראינו כאלה שלא הספיקו לפרסס על הכביש והם כנראה נתקעו בפקק. הכל היה מטושטש, היו שם 20 דקות שבהן מחבלים יורים, יש פקקים, יש מחסומים, פשוט כאוס. אף אחד לא הבין ולא ידע מה קורה, עד שהמחבלים ירו עלינו לא קלטנו שזה בעצם מחבלים.
"אז חזרנו דרומה, ראינו בצד מיגונית וחשבנו להיכנס אליה, אבל היא כבר הייתה מלאה באנשים. פתאום מישהו שהגיע מכיוון דרום עצר עם הרכב שלו ואמר לנו לא להמשיך לנסוע כי גם שם יש מחבלים. מההיסטריה והבלבול לא ידענו מה לעשות אז נכנסו פנימה לשדות".
ההחלטה להיכנס לשדות היא גם ההחלטה שבסוף הסתברה ככזאת שתציל את חייהם של כל היושבים ברכב. "לא ידענו לאן אנחנו מתקדמים בכלל", ממשיכה יעל ומשחזרת את האימה, "היו שוטרים, אבל לא הייתה להם תקשורת וגם לא תחמושת והם נראו די אבודים, כמעט כמונו. נסענו בשדות ובגלל שאלה שדות חקלאיים ואנחנו היינו עם יונאי קטנה, לא הצלחנו לעבור שם. אנשים פשוט נטשו את המכוניות והתחילו ללכת בשדות. כאן התחיל למעשה מסע רגלי שנמשך בערך שעתיים, שלוש או יותר, במהלכו פשוט ברחנו מהיריות, תוך שמכוונים אותנו לכיוון מושב פטיש.
"בשלב מסויים זה הרגיש כמו טיול שנתי של השואה, כי מקדימה הלכו אנשים ומאחורה הלכו אנשים ומימין ושמאל היו מטחים ופטריות עשן של טילים שנפלו מסביב. בשדות המשכנו לברוח, התחבאנו ורצנו. היה קשה, היה ממש חם ולא היו לנו מים אבל הבנו שאם אנחנו רוצים לחיות אנחנו חייבים להמשיך לרוץ. התפצלנו קצת במהלך הריצה אבל נשארנו בקשר אחד עם השני. בדרך מצאנו מים של החקלאים אבל הם לא מיועדים לשתייה, אז רק הרטבנו עצמנו והמשכנו הלאה".
ואז הגעתם לפרדסים של מושב פטיש.
"נכון. בשטחים החקלאיים של מושב פטיש היו על העץ פומלות לא בשלות אז קטפנו אותן וקילפנו, ומרוב שהיינו צמאים רק מצצנו את הפרי עצמו כי הוא היה עדיין ירוק. אחרי המטע של הפומלות הגענו לפרדס של תפוזים שהיו בשלים יותר ואכלנו גם מהם, אבל זה כבר היה קרוב מאוד לקו הסיום, כשכבר הרגשנו בטוחים בכניסה לפטיש".
במושב פטיש חיכו להם מתנדבים מהקיבוץ שהביאו אותם ברכבים שלהם למקלט בטוח במושב ושם אירגנו להם פריסה של אוכל ושתייה, וגם טיפול רפואי: "כולם עשו כל מה שאפשר היה", היא מספרת, "היה שם מפצוע ירי שהיד שלו הייתה מחוררת והוא לא הצליח להזיז אותה, וטיפל בו אזרח שהגיש לו סיוע רפואי".
ובינתיים בשוק בחיפה
יעל עובדת, כאמור, בתור מלצרית במסעדת "התאילנדית בשוק", הממוקמת בשוק תלפיות בחיפה. צוות המסעדה, שהייתה סגורה מאז אותה שבת שחורה, הקים, כמו הרבה מסעדות בארץ, מטבח שטח על מנת לבשל לחיילים בשטחי הכינוס, ולספק להם מוצרי טואלטיקה, מזרונים וכריות.
שי הראל: "כמובן שכמות הלקוחות קטנה משמעותית, אבל אנחנו לא סופרים בימים אלה - כל אורח הוא עולם ומלואו ונשמה ענקית שנכנסת אלינו למסעדה, נשמה שצריכה חיבוק ומנת סום טאם או מרק טום יאם מנחם"
"הכאב אחרי אותה שבת היה גדול מנשוא", מספר שי הראל, הבעלים של התאילנדית בשוק, "אבל כבר יום למחרת התחלנו בגיבוש תכנית ומתן מענה לאלפי מנות לחיילים מילואימנקים בשטחי הכינוס. כעבור שלושה ימים הבנו שכל הפועלים התאילנדים מהעוטף פונו להאנגר בכפר תבור, אז פתחנו יחד עם כל צוות המטבח של המסעדה מטבח בהאנגר, ובישלנו מאות מנות מדי יום.
"לאחר שבועיים התחלנו לקבל המון הודעות באינסטגרם שמבקשות לדעת אם אנחנו כבר פתוחים, והבנתי שאני חייב להיות חזק עבור העורף והאזרחים ולא לתת לחמאס את תחושת הניצחון שאנחנו סגורים. מאז כבר שבוע שאנחנו עובדים כרגיל. כמובן שכמות הלקוחות קטנה משמעותית, אבל אנחנו לא סופרים בימים אלה - כל אורח הוא עולם ומלואו ונשמה ענקית שנכנסת אלינו למסעדה, נשמה שצריכה חיבוק ומנת סום טאם או מרק טום יאם מנחם".
איך צוות המסעדה מתמודד עם המצב?
"כרגע אנחנו עוסקים ממש בשליחות. אספתי את כל צוות המטבח והפלור תחת הסלוגן 'אנחנו מאכילים את הנשמה' וזה מה שאנחנו עושים, אנחנו עסוקים בלהאכיל את הנשמה של אזרחי ישראל ולחזק את הנפש של כל אחינו. בד בבד הענקנו תמיכה מחבקת ליעל המלצרית שלנו, שניצלה ממסיבת הטבע ברעים".
5 צפייה בגלריה
יעל בונה (שורה אמצעית, שנייה מימין) וצוות התאילנדית בשוק
(באדיבות מסעדת התאילנדית בשוק)
מה הנזק הכלכלי שהעסק סופג כרגע?
"כרגע אני לא מתעסק בנזקים הכספיים למסעדה. זו נראית לי פריווילגיה כשיש מאות אלפי אזרחים שהיו מתחלפים עם הבעיות שלי. יש אלפי משפחות קרועות ואבלות שליבי איתן ויש חטופים, אז אני כרגע במצב אוטומט שלא דורש כלום מהמדינה ואני רק במוד של לתת ולתמוך באלה שמצבם קשה. כסף בא והולך אבל אובדן חיים של אחינו הוא בל יתואר. ויש לי מסר למדינה - יהיה טוב, אנחנו נסדר הכל. אין קשר לימין, שמאל, מרכז, דתיים וחילונים. אנחנו האזרחים נסדר הכל".
יעל, איך זה מרגיש לחזור לעבודה אחרי מה שקרה?
"החזרה לעבודה הייתה הכרחית מצד אחד, אבל מצד שני יש הרבה לקוחות קבועים ששמעו שאני ניצולה מהמסיבה ובאו לכאן וזה קצת הוציא אותי מפוקס, אבל אני מרגישה שזה עושה לי טוב לחזור. קיבלו אותי כאן באהבה ובחיבוקים. בכלל באתי למסעדה עוד לפני שחזרתי לעבדה רק בשביל לאכול ולראות את כולם, אנחנו כמו משפחה קטנה. דפקתי כמה סום טאם (סלט פפאיה) כשהגעתי, ואני מחכה שהפאד קפאו (אורז עם בשר וביצה עין) יחזור לתפריט כי עוד לא יצא לי לאכול אותו".
