אירועי החודשיים האחרונים ופרוץ המלחמה הולידו לא מעט סיטואציות מורכבות מול ערביי ישראל. אבל עם כל המורכבות שום דבר לא הכין את עבד מרעי, ערבי ישראלי מקלאנסווה, להודעה שקיבל מבעלת מסעדה בקדימה צורן. מרעי, שביקש לברך את בעלי המסעדה על מעבר לחלל חדש ורצה לבוא לאכול במקום, שלח הודעה לטלפון של המסעדה, ובתגובה אשתו של בעל המקום כתבה לו כי הזמנים מתוחים ולא יהיה נכון אם הוא ומשפחתו יגיעו.
מרעי, מתנדב במשטרת ישראל, לא קיבל את הדברים. אחרי שביקש להבין מה הקשר בין זה שהוא רוצה להגיע לאכול במקום לבין המצב, אשתו של בעל המסעדה התקשרה אליו והסבירה לו בטלפון למה הוא לא יכול להגיע לאכול אצלם. שמותיהם של בעלי המסעדה ושם המסעדה שמורים במערכת.
"רציתי לתמוך במסעדה שעברה למקום חדש", מספר מרעי (34), "היינו לקוחות טובים במקום הישן, אני הולך לשם הרבה עם הילדים שלי, עם חברים ועם משפחה. הפעם הזאת רציתי לבוא עם קרוב משפחה שלי מאנגליה, אבל היא כתבה לי לא לבוא. כששאלתי מה הסיבה, היא התקשרה אליי והסבירה לי בטלפון למה לא כדאי שאגיע וביקשה שלא אכעס. אני אזרח במדינת ישראל, אני יכול לבלות איפה שבא שלי ולאכול איפה שבא לי".
עבד מרעי: "את מתארת לעצמך מה היה קורה אם לא הייתי מכניס לקוח יהודי לשווארמה בקלאנסווה בגלל שהזמנים נפיצים? הדבר הזה לא מקובל עליי, מה שהיא עשתה זו תוצאה של אנשים כמוני שנפגעו מגזענות ושתקו לאורך כל השנים"
למרעי בעצמו יש שני עסקים בתחום האוכל: אחד מהם הוא שווארמה אבו אדם בקלאנסווה, המוכר בזכות השווארמה שאותה מכינים במקום בבורות בתוך האדמה. המקום השני של מרעי הוא "חומוס זאמאן" ונמצא בהוד השרון. השווארמה בקלאנסווה סגורה מאז פרוץ המלחמה, ובחומוסייה הייתה ירידה חדה בהכנסות מאז.
"בחודשיים האחרונים הכנו אוכל לפצועים ושלחנו לבתי חולים", מספר מרעי, "את מתארת לעצמך שאני אשלח אוכל לתל השומר ואשאל אם זה מגיע ליהודי או לערבי? או שאולי את מתארת לעצמך מה היה קורה אם לא הייתי מכניס לקוח יהודי לשווארמה בקלאנסווה בגלל שהזמנים נפיצים? הדבר הזה לא מקובל עליי, מה שהיא עשתה זו תוצאה של אנשים כמוני שנפגעו מגזענות ושתקו לאורך כל השנים. רציתי לבוא בטוב ולהגיד מזל טוב, והיא נתנה לי הרגשה שאי אפשר לתאר. אמרתי לה שזה לא מקובל עליי ושאני לא רוצה שזה יהפוך לנורמה. אם אשתוק עכשיו זה כאילו נתתי לזה יד ואני חלק מזה. זה סותר את האג'נדה שלי ואני חושב שאסור לנרמל את הגישה הזאת. אני לא יכול לשתוק. אנחנו גרים במרחק של 15 דקות נסיעה משם, ואני לא רוצה שלאף אחד מהילדים שלי יקרה דבר כזה בעתיד".
"יש ערבים שעשו את מה שעשו ב-7 באוקטובר, הם לא אני, הם לא מייצגים אותי, הם לא מייצגים את הדעות שלי ואין שום קשר ביני לבינם"
החומוסייה של מרעי פתוחה כבר כמעט שנה. מחודש אוגוסט האחרון תלוי שלט גדול במקום שמצהיר על 50 אחוז הנחה לחיילים. הבקשה הקיצונית של בעלת המסעדה לא הייתה הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, שבה מרעי נתקל בתגובות לא נעימות: "לפני המלחמה לא הרגשתי משהו לא נעים או משהו חריג", הוא מספר, "אבל אחרי פרוץ המלחמה באה לכאן קבוצה של דתיים ששאלו את העובדים למה המקום פתוח בשבת. לפני שבוע עמדתי בחוץ ושמעתי מישהי שרצתה להיכנס וחברה שלה אמרה לה שזה מקום של ערבים ושלא תיכנס. גם בפייסבוק מישהו כתב שזה מקום של ערבים ושלא יבואו לאכול אצלנו".
מה הרגשת כששמעת את השיחה הזאת בין שתי הנשים?
"הרגשתי רע עם עצמי. המציאות היא שתמיד ירגישו שאנחנו כערבים מהווים איום או סכנה, לא משנה מה נעשה. אני אזרח המדינה, אני אוהב את המדינה, המדינה דואגת לי, לחינוך של הילדים שלי ואני משתדל להחזיר למדינה".
בתוך כל זה, יש גם תגובות טובות?
"בטח, הרבה אנשים באים ותומכים. בשני הצדדים יש אנשים קיצונים שהם בדרך כלל פרימיטיבים. הקיצוניות נמצאת בכל מקום בעולם. אני רק רוצה שאנשים ילמדו לא להכליל. יש ערבים שעשו את מה שעשו ב-7 באוקטובר, הם לא אני, הם לא מייצגים אותי, הם לא מייצגים את הדעות שלי ואין שום קשר ביני לבינם".
לא מתנצלת
בהמשך לפניית ynet מסרה בעלת המסעדה: "פתחנו את הפיצרייה שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, לאחר חודש וחצי של שיפוצים. יום אחרי הפתיחה עבד התקשר ורצה להגיע. עבד הוא לקוח שבאמת הגיע כמה פעמים למקום הקודם שלנו, וכשהוא ששלח הודעה ורצה לבוא למקום החדש כתבתי לו שהמצב מתוח ושזה לא זמן נכון שיגיע. הבנתי מהתגובה שלו להודעה שהוא נפגע אז כיבדתי אותו, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאנשים מגיעים לאכול אצלנו אחרי לוויות, אחרי שילדים שלהם נפצעו בעזה, ואני לא מכירה את כל האנשים שמגיעים ואני לא יודעת איך הם יגיבו למראה ערבים במקום, ואני הייתי שמחה למנוע כרגע חיכוך או עימות כי אני לא רוצה שאף אחד ייפגע.
"התקשרתי אליו כי אני מכבדת אותו, ואני חושבת שהתקופה מתוחה מאוד ואנשים מגיבים בצורה קיצונית משני הכיוונים. אמרתי לו שאני חושבת שלא נכון שכרגע הם יבואו לשם. הוא נעלב, והתנצלתי בפניו שזה מה שהוא מרגיש. זו פשוט סיטואציה חדשה שאף אחד לא מכיר. במקום הקודם אירחנו אותו ופה זה מקום חדש ואני לא רוצה ליצור מצב של אי נעימות משום כיוון. ניהלנו שיחה ארוכה, מסבירה ומכבדת. הוא שלח לי הודעה שבה כתב שכף רגלו לא תדרוך יותר במקום שלי, אני מבינה את הפגיעות שלו אבל אני מבינה גם את המצב שלי, זה מה שהרגשתי שנכון לעשות וזה מה שעשיתי".
גם לו יש מסעדה בקלאנסווה, איך היית מרגישה אם הוא היה אומר ליהודים לא להגיע לשם?
"גם אני לא נוסעת לאכול בכפרים ערביים. נוצרה פה סיטואציה שאנחנו הותקפנו בצורה מזעזעת, ברוטאלית ובלתי נסלחת. התקופה נראית לי לחוצה מאוד, אלה היו הימים הראשונים של המלחמה, אנשים הגיעו טעונים ומצאו כאן שקט. אני חושבת שהיום במצב הנוכחי אין שחור או לבן, יש רגישות מסויימת שקיוויתי שהוא יבין אותה. לא חושבת שהייתי מנהלת אחרת. אם מנסים לשפוט מישהו איך הוא הרגיש בימים הראשונים של המלחמה - אז שישפטו. אני לא מתנצלת על דבריי, אני לא זזה מהם, לא הייתי פועלת אחרת ואני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בו. כולנו מופתעים ולא יודעים איך להגיב ואיך לאכול את זה".
הוא לא חבר בחמאס, הוא אזרח ישראלי.
"נכון שזה לא הגיע מערביי ארץ ישראל אבל כן היה כאן זעזוע. מאז 7 באוקטובר כשאני שומעת מישהו מדבר בערבית משהו בי מתכווץ, כי אני לא מבינה את השפה ואני מרגישה מאוימת. אם אני מרגישה ככה כלפי השפה הערבית ואני נרתעת ממנה, אז גם הלקוחות במסעדה שלא מכירים את עבד שומעים ערבית ויכולים להירתע. אני רוצה להימנע מזה בבית שלי".
יש חוק בנוגע לסלקציה במסעדות ובמקומות בילוי.
"לא אסרתי עליו להגיע, רק אמרתי לו שאני מעדיפה שלא יגיע. חשבתי גם עליו, על איך הוא ירגיש בחברת אנשים טעונים שהגיעו לפה אחרי שהבנים שלהם נפצעו. לא רציתי שעבד ירגיש כאן לא בנוח. אני מבינה את כאבו ואני לא חוששת מפניו, אבל הסיטואציה היא שיש לו מבטא ערבי, דיבור ערבי, חזות ערבית, והוא גם אף פעם לא בא לבד אלא עם קבוצה של אנשים - וכל זה נפיץ. מי שרוצה להגיד בתקופה כזאת שזה גזעני, מוגזם והיסטרי אז שיגיד. צריך להבין את הסיטואציה, אלה ימים אחרים. אני חושבת שבשיחה שלי איתו דווקא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות ולהעביר לו את המסר הנכון. אני מקבלת את זה שהוא נפגע אבל אני חושבת שאמרתי את הדברים בצורה הכי מכבדת".
ומה אומר החוק? עו"ד אהוד פאי, מסביר: "חל איסור על בעל עסק הפתוח לקהל הרחב להפלות בין לקוחותיו (כלומר, להחליט שלא לתת ללקוח מסוים להיכנס או לא לספק לו שירות). החוק המרכזי בסוגיה זו הוא חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, שחוקק בשנת 2000, ונועד בעיקר בכדי להתמודד עם תופעת ההפליה, וליצור מנגנון יעיל עבור נפגעי הפליה באשר ליכולתם לתבוע פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק. פסקי דין רבים ניתנו מכוחו של חוק זה – על רקע הפליה בכניסה למועדונים מחמת גזע או לאום. החוק הזה מגדיר את המונח 'מקום ציבורי' כך: 'כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסנייה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספרייה, דיסקוטק, אולם או מתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית'".
