בפעם הראשונה מאז הקמתה, נסגרה חוות הפטריות "אוצרות היער" במושב בצת בגליל המערבי. בעלת החווה והמגדלת, אם ובתה, שמפונות מאז תחילת המלחמה לטבריה, לא האמינו שיגיע היום שבו הן יתנו לפטריות הבוטיק המשובחות שלהן, שגידלו במשך שנים ארוכות, לגווע לאיטן.
"אני היחידה שיודעת לתחזק את הפטריות בחווה, וברגע שבעלי יצא למילואים ומאיתנו ביקשו להתפנות, נאלצתי לסגור הכול ולהוריד את השאלטר. עכשיו הכול מת", אומרת שקד בן שטרית ברנע, דור שני לחקלאים.
חוות הפטריות "אוצרות היער" הוקמה לפני שמונה שנים על ידי אורי ומרים בן שטרית. היא התחילה את דרכה כחווה אורגנית, ובהמשך הפכה לחוות פטריות בוטיק כמו שיטאקה, מאיטקה, הריסיום ופטריות יער מיוחדות.
בן שטרית ברנע ירשה את הידע בגידול פטריות מאביה, אורי, שנהרג בתאונת עבודה טרגית לפני כחמש שנים, בשעה שקיר בחווה קרס עליו. מאז היא הכוח המניע של העסק המשפחתי והמגדלת, וגם נבחרה לאחת מ-40 החקלאים פורצי הדרך בישראל. אמא שלה, מרים, היא כיום בעלת החווה.
ובחקלאות כמו בחקלאות – הגידולים צריכים טיפול, וכך גם פטריות, שזקוקות לטיפול אינטנסיבי: הן גדלות בחדרים עם לחות מבוקרת, וצריכות טיפול יום יומי, בדיוק כמו במשק חי.
בבוקר השבת השחורה בעלה של בן שטרית ברנע גויס מיד למילואים, ולמחרת התפנה מושב בצת בהוראת הממשלה. היא עברה עם אמה ושני ילדיה לטבריה, ושם הם נמצאים עד היום.
לא מעט תקופות קשוחות ידעה החווה, ובראש ובראשונה הפרידה הכואבת מהאב המייסד, אורי. אחר כך הגיעו תקופת הקורונה הממושכת,עליית המחירים והמלחמה.
"זו פעם ראשונה שאנחנו סוגרים את החווה", היא מודה, "בקרונה, שזו הייתה תקופה מאתגרת, לאט לאט חיסלנו את כל החדרים, אבל אף פעם לא הורדנו את השאלטר על המקום. עכשיו פתחנו את כל הדלתות והנחנו לפטריות למות".
כמה זמן ייקח לכן לשקם את הכול ולפתוח מחדש?
"הרבה זמן כי צריך לא רק לשקם את החווה, אלא לבנות מחדש את כל הלקוחות. לשמחתי הלקוחות שלנו מצאו פתרונות אחרים, כי יש עוד מגדלים של פטריות ואני לא היחידה בארץ. השיקום של החווה עצמה דורש קודם כל לנקות את הכול ולחטא היטב הכול, כי לגדל פטריות זו עבודה מאוד רצינית, ואחד הדברים המסוכנים בגידול שלהן זה זיהומים. אנחנו נצטרך גם לייבא חומרי גלם מחדש, ופשוט לאתחל את הכול. אני לא יודעת מה הנזקים שנוצרו בגלל שמערכות הקירור היו כבויות כל כך הרבה זמן, אני רק מקווה שאין נזק משמעותי. אני מעריכה שתהיה לנו לפחות שנה של שיקום".
בעלה עדיין משרת במילואים. "הוא היה בגדוד צנחנים ולפני חודשיים חזר ומיד יצא לכיתת הכוננות של המושב. גם שם זה מילואים לכל דבר, כיתות הכוננות הן אלה ששומרות על הישובים, הן שייכות לצבא. בכל הישובים שבסביבה הכיתות כוננות תופסות את הקו. אמרו לנו לקחת מזוודה עם בגדים לשבוע וכבר עברו שבעה חודשים".
איך מצב הרוח?
"אמא עצובה וזה גם מייאש מאוד כי אנחנו לא יודעים מתי נחזור, אין צפי. אנחנו לא יודעים איך לארגן את החיים שלנו, זה בלתי נסבל וזה מורט עצבים. זה יכול להוציא אנשים מדעתם, זה חרדות קיומיות, גם לילדים. בשביל ילד בית זה הדבר הכי בטוח בעולם, ומלון זה לא בית".
