צפו: החיים החדשים של המסעדנית ממחנה יהודה
(צילום: אסף מגל)
בכל בוקר תהילה וקנין עורכת את הסיבוב הקבוע שלה בשוק מחנה יהודה בירושלים, וקונה את כל המצרכים שהיא צריכה למסעדה שלה - ירקות, לחמים, דגים טריים ובשר, לקראת עוד יום של בישולים במסעדת "מסודי" שפתחה בסמוך לשוק (בכתובת יפו 82). בעלי העסקים הקבועים במסלול שלה כבר מכירים אותה, אם זה בעל המאפייה שמרשה לה לשלוף מהערימה סופגניה שיצאה הרגע מהשמן, או השכנים הצמודים מהפרפומריה הוותיקה או החברים מחנות התבלינים.
במבט ראשון היא נראית כמו נפש חופשייה שמחליפה דאחקות עם הסוחרים לפני שהיא נכנסת למרתון במטבח, אבל אף אחד לא יודע שרק שנתיים קודם לכן כל התפאורה השמחה והתוססת הזו לא הייתה קיימת.
תהילה וקנין: "עדיף לדבר יותר על ההווה ועל העתיד ולא על העבר. אפשר לשים לב שאני כל הזמן מחייכת, זו הטראומה שלי. מהטראומה אני כל הזמן צוחקת ומחייכת. זו הדרך שלי לברוח"
"הייתי חרדית וסבלתי מאלימות", היא מספרת (בראיון המלא בסרטון שבראש הכתבה), "שהיתי כמעט שנה במקלט לנשים מוכות, שלשם הגעתי בעזרת עמותת 'בת מלך' שעוזרת לנשים במצבים כאלו. לפני שנתיים יצאתי לחיים חדשים. על הסיבות למה הגעתי למקלט עם הילדים אני מעדיפה לא לפרט, כי ברגע שאת מדברת, את שוב פותחת את הקלפים. במשך שבע שנים רציתי לצאת מהמציאות הזו, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לחזור לשם, אז עדיף לדבר יותר על ההווה ועל העתיד ולא על העבר. אפשר לשים לב שאני כל הזמן מחייכת, זו הטראומה שלי. מהטראומה אני כל הזמן צוחקת ומחייכת. זו הדרך שלי לברוח".
מה המשמעות של להיות במקלט לנפגעות אלימות?
"גרתי בלוד ועברתי למקום מסתור בעיר אחרת. החיים במקלט לא היו פשוטים, למרות שזה מקום שהציל אותי והוציא אותי מכל החושך. היו לי חברות שם, כל אחת מגיעה עם הסיפור המורכב שלה. לא כולם מבינים מה זה אומר נפגעות אלימות. הי שם בנות שהגיעו אחרי ניסיונות רצח, וכאלה שראו סכינים מול העיניים. היו נשים עברו אונס יום יומי, והיו מפחדות לישון בלילה כי לא ידעו מה יקרה ברגע שירדמו. הייתה אחת שלא יכולה הייתה להגיד 'לא' לבעלה, אחרת זה בכוח.
"אחת אחרת הייתה חוטפת מכות כל כך חזקות, שכשראיתי את כל הסגולים שיש לה בגוף חטפתי טראומה. הייתה מישהי שעזרתי לה להיכנס למקלט כי הגרוש שלה היה גורר אותה על הרצפה, בהיריון וגם אחרי לידה. היו נשים שהבעל לא נתן להן אוכל או אמר להן שהן לא יוצאות מהבית. הייתה שם אחת שבעלה זרק עליה מקפיא על הראש. היית רואה את הפחד בעיניים כשהן מדברות על הגרוש שלהן ואת ראית את הפחד כשהן רוצות לצאת החוצה".
איך התחלת לבשל?
"זה התחיל מזה שכל היום הייתי בבית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז נכנסתי למטבח. בשלב ראשון הייתי שורפת חביתות, לאט לאט התחלתי לנסות הרבה מתכונים עד שזה היה מצליח לי. התחלתי לבשל לנשים אחרי לידה במסגרת פרויקט 'שפרה ופועה', שזה מיזם הכנת סירי אוכל ליולדות, המקביל לסירי לידה בעולם הדתי. הנשים ממש אהבו את האוכל שלי וביקשו שרק אני אבשל להן. הייתי חיה מהתגובות שלהן. רציתי לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם ומזה צמחתי. התחלתי להכין אוכל גם לאירועים, בת מצוות, מבשלת לשבת ומוציאה מגשי אירוח. אף אחד לא ידע שבעצם שכשקונים ממני, הם עוזרים לי יותר מאשר שאני עוזרת להם. זה היה המפלט שלי".
הזדמנות של פעם בחיים
בחודשים הראשונים אחרי שיצאה מהמקלט היא ניסתה לעבוד במטבחים של מסעדות ולהוציא סרוויסים, למדה את שיטות ההתנהלות שמאחורי הסירים, אבל התמרון בין משמרות עם שעות העבודה הארוכות, השכר הנמוך וגידול הילדים, היה בלתי אפשרי. היא שיתפה בפייסבוק את המצוקה שלה וחשפה את המאבק שלה להתפרנס בכבוד, את הניסיונות להחזיק במקום עבודה מסודר למרות הקשיים ואת הרצון לפתוח דף חדש. אחד מהסוחרים בשוק, שמבקש להישאר אנונימי, שמע את הסיפור והחליט לתת לה את הזדמנות חייה.
"כל מי שמכיר אותי יודע שהחלום הכי הכי גדול שהיה לי זה היה לפתוח מקום במחנה יהודה. יום אחד קיבלתי טלפון, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, כי כדי לפתוח מקום צריך המון כסף. לא ידעתי איך אני אפתח, אין לי כסף להשקיע בעסק. אותו אדם אמר לי שאני לא צריכה להשקיע כסף אלא נכנסת למקום ועושה רק מה שאני אוהבת והוא דואג לכל הפן הפיננסי.
"קראתי למקום על שם סבתא שלי מסודי, והאוכל הוא בהשראתה מרוקאי, ביתי ומנחם. סירים של אוכל ירושלמי, בצל ממולא, צ'ולנט ומנות הדגל חלת שניצל, קציצות דגים או בקר ברוטב, קוסקוס בעבודת יד, ממולאים, מטבוחה, עוף עם זיתים, קובה סלק בתפריט שמשתנה מדי יום. כל המטרה שלו הייתה להראות לי שאני יכולה אחרת, שאני יכולה להצליח ולא לשקוע, כי באמת לא הצלחתי לצאת מזה בשום דרך".
את מבינה את העזרה הזאת?
"עד היום אני בהלם, לפעמים מגיבה בקור רוח, כי הרבה פעמים קמה בבוקר ואומרת לעצמי שלא יכול להיות, שזה לא הגיוני שהחלום שחלמתי עליו כל החיים, מישהו אחר בא והגשים אותו עבורי".
זה החזיר לך את האמון בבני אדם?
"קשה לי להאמין באנשים, אני כל הזמן חוששת. יש חשדנות של למה נותנים ואולי יש משהו מאחורי זה. אבל במקרה הזה ממש אין. זה לא רק בנאדם אחד שעוזר ולקח את האחריות, יש גם את הבעלים הקודמים של המקום, כולם באו לקראתי ומתגמשים. יש עוד הרבה אנשים כאן בשוק שעוזרים. יש אחד שיש לו בר והוא עזר לי בהתחלה לנקות ולסדר, יש בעל חנות כלי כתיבה שכל הזמן עוזר לי. היה אחד שעזר עם ספקים ואחר שעזר להעמיד סירים. לאנשים פה מסביב אכפת מאוד. אני יכולה להרים טלפון בכל רגע נתון לומר שנגמרה לי סחורה ואני לא יכולה לצאת מהחנות ומישהו מתגייס לעזרה. עכשיו אנחנו עוברים עכשיו ימים שבועות מבחינת קהל מאז הפיגוע שהיה בירושלים, אז אני מאחלת שכולנו נשרוד את התקופה הזו ושיבואו לתמוך בנו".
מה את אוהבת במסעדה שלך?
"שזה מקום בשבילי שאף אחד לא יכול להרוס לי אותו, מקום שאני בניתי אותו. כיף לי לקום בבוקר ולהיכנס לאווירה של השוק ולפגוש את כל האנשים. תמיד יש לי עם מי לשבת לדבר כאן, זה באמת אחד הדברים הטובים שעשיתי".
יש לך חלום להאכיל מישהו מסויים?
"את אסף גרניט. אם הוא ייכנס לפה זה אולי זה יהיה גם מלחיץ כי הוא לא מרחם, אבל אני אוכלת אצלו כמעט כל הזמן. אם יש מצב או יום שקשה לי, אני עושה פסק זמן, אוכלת משהו במסעדה שלו וחוזרת לעבוד".
לסיום יש לך מסר לנשים שנמצאות במצב דומה לזה שהיית בו?
"בהחלט: לא משנה מה עברת, שתמיד אפשר לצאת מזה ותמיד יש אנשים טובים שישמחו לעזור. במקום ליפול הכי נמוך שיש, אפשר לבחור לצמוח, לנצל את הכוח שיש, למשהו יותר טוב. אני רוצה להראות לכולם שאפשר לקום ולצאת ולהצליח גם אחרי הכל".
צפו בראיון המלא עם תהילה בראש הכתבה
