פינגווין בן 80 פלוס: המסעדה המיתולוגית של נהריה
(צילום: אסף מגל)
"בית הקפה פינגוין הוא עבור נהריה מה שהכותל המערבי הוא בשביל ירושלים", אמר השבוע אחד מוותיקי העיר נהריה, עם היוודע דבר מכירת בית הקפה המיתולוגי שהוקם בשנת 1940, ומאז לא נסגר ולו ליום אחד. לא במלחמת העצמאות, בששת הימים, לא בשלום הגליל, לא במלחמת לבנון השנייה ואפילו לא בסגרי הקורונה.
אבל החלטה מודעת של בעל המקום, אילן אופנהיימר, שקבע כי זה הזמן לסיים את פרויקט החיים של אביו וסבו, תגרום לכך שב-1 בינואר 2023, פינגוין יסגור את שעריו, ובמקומו ייבנה מיזם נדל"ן של היזם גבע אלון מנהריה, שישלב מסחר, מלונאות, משרדים ומגורים.
בשיחה ל"ידיעות הצפון" גילה אופנהיימר כי המכירה בוצעה כבר לפני שלוש שנים, ועל פי החוזה היא תצא לפועל בתחילת השנה הבאה. אופנהיימר (75) שגדל וצמח לתוך העסק המשפחתי, אומר כי הגיע למסקנה שנכון יותר לסגור את העסק מאשר שהוא יתפורר בדור הבא. "קל יותר לחלק כסף מאשר בלוקים של עסק", הוא אומר, "70 אחוז מהעסקים המשפחתיים מתפוררים בדור שאחרי.
"היום זה העסק שלי ושל אחותי, בדור הבא יהיו חמישה ילדים ועוד חמישה בני זוג. קשה לנהל עסק במבנה בעלות כזה, ועם כל הרצון הטוב, אינטרסים משתנים, וזה עלול להגיע למקומות לא נעימים.
"במקום להתחיל לחלק, זה יקנה את החלק של זה וכך הלאה, אנחנו מוכרים היום, בשיא, וכל אחד יקבל את חלקו. בסוף השבוע שעבר מכרנו 320 מנות. העסק באמת עובד מצוין, הוא בשיא, אבל אני כבר בן 75, ואני יודע כמה יהיה קשה לנהל עסק עם חמישה שותפים ועוד חמישה בני זוג".
הוצאת ספרי כיס
מה תעשה בלי הפינגוין?
"אני 50 שנים בעסק הזה, יום-יום כמעט. השבוע, כשנודע שאנחנו הולכים להיסגר, שאל אותי מכר, 'איך אתה מוכר, אנחנו שותים כל יום אצלך'. שאלתי אותו, 'מה אתה עושה ביום שישי?', אמר לי, 'קידוש עם המשפחה'. לי 50 שנה לא הייתה ארוחה עם משפחה ביום שישי, לא היה קידוש. כל יום משש בבוקר בעסק ועד הסגירה. בתקופה האחרונה גם קשה למצוא עובדים, אבל אני עושה את זה באהבה. בכל השנים הללו, לא היה בוקר שהתלבטתי אם ללכת לעסק או לים. תמיד רציתי ללכת לפינגוין".
בית הקפה פינגוין הוקם בשנת 1940 בידי הוגו אופנהיימר ובנו ארנסט. זה התחיל כקיוסק קטן עם גלידות קסטה, של שטראוס כמובן. את השם פינגווין "שאלו" בעלי המקום מהוצאת ספרים אנגלית שהוציאה ספרי כיס, פוקט בוק.
אילן אופנהיימר, אגב, אחראי לעוד שם מותג, שהפך לנפוץ בכל בתי הקפה בארץ - "קפה אילן" - קפה שהוא חלק מתפריט של כל בית קפה שמכבד עצמו. באותה תקופה, הוא מספר, אילן אופנהיימר היה שמן בכ-25 ק"ג מהיום, והאצבעות שלו לא נכנסו ל'אוזן' של הספל הסטנדרטי של נעמן, שהשתמשו בו אז.
"ביקשתי שיעשו לי קפה בכוס זכוכית רגילה, של דורלקס. קצת אספרסו, קצת חלב וקצת קצף. המזיגה יוצרת קפה עם שלוש שכבות צבע. אנשים ראו אותי שותה את זה, והחלו לבקש קפה 'כמו אילן'. והשם תפס, וזה התפשט בכל הארץ והפך לשם מותג".
קשה לך רגשית לסגור את העסק הזה?
"בית קפה זו התמכרות. כל הזמן פונים אליי אנשים, מספרים שפה התחתנו, פה עשו בר מצווה, פה הכירו, יש מיליון סיפורים. 82 שנים של בית עסק זה מוסד. יחסר לי היום-יום בעסק, המפגש עם האנשים והעובדים. גם כשיצאתי פה ושם לחופשים, תמיד העסק היה בראש בדאגות, במחשבות שמשהו יקרה. כל אבן בעסק אני בניתי, כל בלטה, כל מקרר. תחשוב כמה קשה לאנשים לעזוב מקום עבודה או שירות צבאי אחרי קבע, ותחשוב שאני פה 50 שנה. יום-יום".
קווין ואן אריק
פינגוין, על פי האגדה, לא נסגרה ולו יום אחד מאז הקמתה
"זה נכון, לא סגרנו מעולם את העסק, ולא משנה מה קרה במדינה. במלחמת שלום הגליל הגיע לפה קצין משטרה ואמר 'מה פתאום אתם פתוחים'. אמרתי שאין הוראה לסגור, נכנסים למקלטים כשצריך, ואם הוא רוצה שאסגור, שיביא צו. ישבו אצלנו קצינים ועיתונאים שמצאו פה מפלט בין מטח למטח".
מה היה האירוע שאתה הכי זוכר מהפינגוין?
"בשנות ה-90 הגיע לארץ המתאבק קווין ואן אריק, שהיה בשיא הפופולריות. הוא הגיע לעשות פרסומת לשטראוס, ואמרו לי שיבוא לאכול אצלי. כל העיר שמעה על זה והייתה היסטריה לא נורמלית. אנשים עלו לגגות כדי לראות אותו. חששתי לחיי האנשים, ופשוט ביקשתי שלא יבוא".
לפני מספר שנים הקים אילן אופנהיימר את מסעדת אדלינה בכברי, שמנהל בנו אמיר. אילן עוזר לו. "כיף לנו ביחד, היה למה לקום בבוקר".
6 צפייה בגלריה
פתיחת הקיוסק בשנות ה-40 (צילום ארכיון: מתוך הספר "פינגווין סיפורו של מקום, סיפורה של משפחה")
במה אתה גאה במיוחד?
"בכל אנשי המקצוע שהתחילו אצלי ולאחר מכן התפתחו והגיעו הכי רחוק שאפשר. דני מ'חומיסה', מישל מהקניון, אורי בורי, יוסי שטרית, אוהד לוי, כולם התחילו אצלי".
למה תתגעגע?
"ליום-יום, לאנשים, לאורחים שהולכים וחוזרים שוב ושוב. כל אחד עם החוויה האישית שלו. אני אוהב את זה, וגם בגיל 75 מגיש מנות ומפנה שולחנות. שואלים אותי, 'למה אתה צריך את זה?'. זה כל העניין, אני לא צריך את זה, אני אוהב את זה".
