השיער הבלונדיני הגולש והחיוך הגדול שחושף טור שיניים צחורות ושתי גומות חן קטנות, מסתירים היטב את כל מה שהיא לא רוצה שיראו. עכשיו, כשהיא בהיריון מתקדם אחרי שהשילה 50 קילוגרם ממשקלה, השפית דנה-לי ברמן (32) פותחת מקום חדש באחת הכיכרות המרכזיות בתל אביב. לראשונה בחייה היא לא מפחדת משום דבר ומאף אחד, ומסכימה לספר על הדרך הפתלתלה שעברה עד שהגיעה הלום. עכשיו היא כבר לא שתוקה ולא מושתקת.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"אני ממש הקלישאה של שפית", היא מודה, "כל חיי רציתי לבשל. גדלתי במשפחה שתמיד התעסקה באוכל. אהבנו בבית לאכול אבל תמיד התעסקנו גם במשקל. בבית של סבתא שלי תמיד היה ריח של אפייה. כולן במשפחה שלי רזות ויפות – אמא שלי ספורטאית ואחותי ספורטאית אובססיבית שלמדה תזונה. האחות השנייה שלי הייתה בצד הלא טוב של האוכל והתמודדה עם אנורקסיה חמורה".
ברמן נולדה בדרום אפריקה. סבא שלה היה קצב ומגדל בקר בזימבאבווה, שם נולדה גם אמא שלה, וסבתא שלה היא בכלל בריטית-דרום אפריקאית. ברמן ואחיותיה נולדו ביוהנסבורג, והסבא והסבתא מהצד השני מזמביה. משפחה של נמלטי שואה ממזרח אירופה.
דנה-לי ברמן: "הייתי בשיא היצירה, זכיתי בשפית המבטיחה, אבל הייתה לי התמוטטות עצבים כמעט פעם בשבוע והיו לי המון התקפי חרדה שהיו מובילים אותי לאיכילוב כי חשבתי שיש לי התקף לב"
כשהיא הייתה בת שש עלתה המשפחה לארץ, והתיישבה ברעננה. זמן לא רב אחר כך ההורים התגרשו, וברמן ניצלה את המצב בשביל להתפרע ולפרוץ גבולות. "הייתי ילדה מופרעת, לא עניין אותי בית ספר, הייתי מחביאה סיגריות ויוצאת עד אמצע הלילה. אבל בתוך כל זה גם בישלתי כל הזמן. חברות היו באות לבקר והייתי בספונטניות מוציאה חזה עוף ומקפיצה להן אסייתי. מאז ומתמיד רציתי לבשל ולעשות טעים".
כשהיא הגיעה לתיכון היא בדקה את דרישות הקבלה לקורדון בלו, ואחרי שגילתה שאין ברשימת הדרישות תעודת בגרות, היא המשיכה במגמת המרדנות. "לא הבנתי למה אני צריכה בגרויות אם בשביל להתקבל לקורדון בלו לא צריכים בגרות. הייתי מכורה לג'ולייה צ'יילד ולא הבנתי למה אני צריכה בכלל את כל התיכון. ידעתי שאני רק צריכה לבשל טוב, וזהו".
8 צפייה בגלריה
דנה-לי ברמן בגן השקמים, מבט לשדרות תרס"ט: "אני נאלצת לאכזב את כולן ולהגיד שאין לי סיפור גבורה"
(צילום: ריאן)
היא התגייסה לצבא ואחרי השחרור, כשכל החברים שלה נסעו לטייל, התחילה לעבוד במסעדת "חדר אוכל" עם עומר מילר, מוטי טיטמן ("מלגו ומלבר") וגיא האריש ("משייה", "סנטי"). אחרי שנה היא עברה משם להקמה של מסעדת "טאיזו" של יובל בן נריה. טאיזו הייתה אז המסעדה שכולם דיברו עליה, המטבח היה מושקע והבעלים המסתורי של המסעדה סיקרן את כולם. אבל ארבעה חודשים בלבד אחרי הסרוויס הראשון בטאיזו היא קיבלה הודעה שהתקבלה לקורדון בלו.
דנה-לי ברמן: "כל ההתעסקות האובססיבית סביב המשקל בבית גרמה לי לנופף להן מול הפנים בזה ש'אני שמנה ושמחה ואתן רזות ומסכנות'"
היא טסה לאוסטרליה והתחילה ללמוד בקורדון בלו בסידני. "הלימודים היו חלום, העברתי שם שנה קשה, אבל מושלמת. חייתי בסרט, לא האמנתי שהגשמתי את החלום. ג'יימי אוליבר בדיוק פתח את המסעדה שלו באוסטרליה וכולם רצו לעבוד שם, היה שם תור של טבחים שרצו להתקבל לשם. השגתי את המספר של השף בפועל, התקשרתי אליו והייתי משאירה לו כל יום הודעות. בסוף הוא הזמין אותי לראיון עבודה, התקבלתי ונכנסתי למשרה של מנהל הפס – שף דה פארטי. שם למדתי איך מסעדה עובדת בלי לעגל פינות. רציתי כל הזמן להיות הכי טובה שם בקטע אובססיבי וחולני".
ההתרסקות וההחלמה
האובססיה המשיכה איתה הלאה ואת הלימודים בקורדון בלו היא סיימה בהצטיינות יוצאת דופן ומיד סומנה כ"סטארית" כשהיא מחזיקה תעודת הצטיינות לא רק מבית הספר באוסטרליה אלא גם תעודת הצטיינות מהקורדון בלו העולמית. ללא ספק הישג במונחים של עולם הקולינריה.
בדיוק לפני עשור, כשהיא רק בת 22, היא חזרה לארץ וקיבלה את התפקיד הראשון שלה במסעדת שף – אחראית מחבתות ב"פרונטו" של השף דייויד פרנקל.
איך זה היה?
"בפרונטו למדתי שהכל חשוב – התאורה, המוזיקה, הסכין. היו לי שלוש שנים קשוחות מאוד, עבדתי במטבח גברי לחלוטין. תמיד הייתי האישה היחידה שם. מדי פעם הייתה באה טבחית אחת, נשארת קצת והולכת. זאת הייתה התקופה הכי מלמדת ומצד שני גם הייתי הכי מושתקת".
למה מושתקת?
"כי בתקופה הזאת שתקתי הרבה. אמרתי לעצמי שהגברים יתעסקו בענייני אגו ותשתקי, את תלמדי ותראי מה טוב ומה לא טוב. הייתי שם שקטה, למרות שזה ממש לא האופי שלי. כל הזמן היו מסביבי בנים. זה היה בית ספר, והשף דייויד הוא אינציקלופדיה מהלכת בכל מה שקשור באוכל והוא היה גם המנטור שלי, אבל יצאתי משם שחוקה".
אחרי פרונטו היא עבדה בעוד כמה מסעדות בתל אביב, ביניהן גם מסעדת כתית של השף מאיר אדוני, אבל אז אחרי שלושה חודשים המסעדה נסגרה, והיא קיבלה את הטלפון ששינה לה את החיים, "הטלפון שממנו אין חזור", כהגדרתה.
מהצד השני היה השף ענב אזגורי, מי שמכהן עכשיו כשף של מסעדת "יוליה" בנמל תל אביב, ומי שהיה אז השף של מסעדת "בר א-וין" ששכנה בכיכר המחברת בין שדרות רוטשילד לנווה צדק. הקלאסיקות הצרפתיות שאותן למדה בקורדון בלו התחברו לה בול עם הקו הקולינרי של אזגורי, ותוך שבועיים היא כבר התמנתה לסו-שף, ומשם מהר מאוד לתפקיד מנהלת המטבח ושפית בפועל.
זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שניהלת מטבח, איך הייתה החוויה?
"הרגשתי שזה מטבח שלי. עינב השף הלך לפתוח את מסעדת 'קפה נורדוי' והייתי השפית של המקום מאל"ף ועד ת"ו – מהבנייה של האוכל, דרך התקלקל המקרר, ועד הוצאות הכנסות. שנתיים אחרי זה מוניתי להיות גם מנהלת מטבח של בית הקפה הסמוך, שהיה שייך לאותה הקבוצה, דא דא ודא. עברתי לגור בבניין מעל המסעדה, ושם כל מילת תיאור שאת רוצה תכניסי – מצד אחד פרחתי, אבל מצד שני גם התדרדרתי. היה לי נפלא והיה לי נורא, את כל מנעד הרגשות על הספקטרום חוויתי".
שם, ברגע השיא של הקריירה שלה, כשהיא מנהלת שני מקומות מצליחים בעת ובעונה אחת, היא הגיעה לשיא נוסף – משקל של 120 קילוגרם. "הייתי בשיא היצירה שלי, זכיתי בשפית המבטיחה של השנה כשאני מתמודדות מול השף תומר טל (היום השף של מסעדת "ג'ורג' וג'ון"). אבל עם זאת הייתה לי שם התמוטטות עצבים כמעט פעם בשבוע והיו לי המון התקפי חרדה שהיו מובילים אותי לאיכילוב כי חשבתי שיש לי התקף לב".
איך הגעת למשקל של 120 קילוגרם?
"רציתי להגיד לעולם 'תראו אותי, אני שמנה ומאושרת'. תמיד הייתי צ'אבית ואז הפכתי להיות שמנה מאוד. כל ההתעסקות האובססיבית סביב המשקל בבית גרמה לי לנופף להן מול הפנים בזה ש'אני שמנה ושמחה - ואתן רזות ומסכנות'. אחותי הייתה עצובה מאוד ולא הבנתי למה. אמרתי לה: 'תראי איך אני שמנה אבל שמחה ותמיד יש לי בן זוג ואני מצטיינת בקורדון בלו ואני מגשימה את החלומות שלי'. אז היא שקלה 37 קילוגרם. לא הבנתי איך זה שגם אם את חושבת שאת שמנה, למה זה חשוב כל כך, את הרבה יותר מזה, הרבה יותר מהמשקל שלך. אז ההשמנה הקיצונית שלי התחילה בזה והתדרדרה עד להזנחה. תמיד הכל היה חשוב לי חוץ מעצמי".
תסבירי.
"במקום לעמוד ולחתוך סלט היה לי קל יותר לחטוף לחמנייה. לא טיפלתי בעצמי והתירוץ שלי היה כל הזמן המסעדה, המסעדה, המסעדה. המשקל שלי הגיע ממקום של התעלמות מוחלטת מעצמי. לא הייתי בנאדם של פסטות מוקרמות ושוקולד. כל יום הייתי במסעדה מ-8:00 בבוקר ועד 2:00 בלילה, ככה במשך שלוש שנים כל יום".
בשנת 2019, רגע לפני הקורונה, המסעדה ובית הקפה נסגרו, ואיתם הגיעה ההתמוטטות. "הסגירה של המסעדה ובית הקפה שברה לי את הלב אבל גם הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הייתה לי התמוטטות קשה, ואלמלא הסגירה אני לא יודעת לאיזה מצב הייתי יכולה להגיע. היה לי רע כל כך".
למה? לכאורה היית בדיוק במקום שחלמת להיות בו.
"אני חושבת שהיה גדול עליי לנהל גם את בר א-וין וגם את דא דא ודא ביחד. התפזרתי, הייתי אחרי שברון לב והזנחתי עצמי לחלוטין. לא ראיתי את המשפחה, פספסתי ימי הולדת ואזכרות, הכל נמחק לי. הייתי רק שפית. בשנים אחר כך למדתי שאני לא רק שפית, ונזכרתי שאני גם חברה טובה ואוהבת ים וחברים, ושפית זה רק עוד חלק ממני ולא כל מה שאני. התקופה ההיא זכורה לי כטראומה, החלטתי שלעולם זה לא יקרה שוב. החלטתי שאני קודם כל מטפלת בעצמי, ובעדינות התחלתי לחזור לחפש עבודה".
8 צפייה בגלריה
דנה-לי ברמן לפני ואחרי: "המטרה הייתה לדאוג לעצי ולטפל בנפש השבורה שלי"
(צילום: אלבום פרטי)
ואז הגיעה הקורונה.
"נכון, וזה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי, כי אז פשוט באמת עצרתי. כולם ננעלו בבתים מאחורי דלתות ולי לא הייתה ברירה ולא היו יותר תירוצים להזניח את עצמי. אין מסעדה, אין חלום לרדוף אחריו, כל העולם נעצר. התחלתי בטיפול נפשי שכתוצאה ממנו למדתי להתייחס לעצמי, ואז פשוט התחלתי לרדת במשקל".
פשוט ככה?
"המטרה שלי הייתה לדאוג לעצמי, לטפל בנפש השבורה שלי ולחזור להתייחס אלי. נשים רבות שנמצאות במצב הזה פונות אלי ומבקשות לשמוע סיפור גבורה על הירידה במשקל, אבל אני נאלצת לאכזב את כולן ולהגיד שאין לי סיפור גבורה. ברגע שתיקנתי את המצב הנפשי שהייתי בו והרגשתי שלמה ולא שבורה – אז התחילה הירידה במשקל. אני חושבת שאם תאהבי את עצמך אז זה יבוא, לא ההיפך. אין מה לחשוב שאם אני אהיה רזה אז אהיה מאושרת – זה לא עובד ככה, זה בדיוק ההיפך".
אבל עשית כמה דיאטות בעבר.
"בכל הפעמים שבהן ניסיתי לעשות דיאטה ולרדת במשקל, לא הצלחתי. עשיתי כמעט כל דיאטה אפשרית, מדיאטה דלת פחמימות ועד דיאטה לפי סוג דם. ניסיתי הכול והייתי כמעט אצל כל דיאטנית שאת רוצה. כלום לא עבד, כי כל זה בא ממקום לא נכון. בסוף, בסך הכל התחלתי לאכול נכון. לראשונה בחיי חידדתי את מי שאני כבנאדם וירדתי 50 קילוגרם בשנה אחת. לראשונה רציתי לדאוג לעצמי ולא היה לי משהו יותר חשוב ממני. אני הייתי בראש סדר העדיפויות שלי, למדתי לטפל בעצמי ולאהוב את עצמי".
חיה בסרט, אבל טוב
גן יעקב הוא אחת הפינות הנסתרות והיפות בתל אביב. על אף מיקומו המרכזי - כיכר הבימה - מדובר בגן חצי סודי מהיפים והוותיקים בעיר. הגן הזה נבנה בשנת 1964 והוא בנוי משני מפלסים שביניהם פינות ישיבה, ספסלים ועצי שקמה.
במפלס הרחוב תפתח ברמן בתחילת חודש מאי בר יין-מסעדה חדש - "גן השקמים", שמצליח לנצל את הקסם של המקום לתועלתו. מלבד מקומות הישיבה על המדרכה הרחבה בחזית ועל הבר הפנימי, יש שם גם חצר אחורית שקטה ונעימה הפונה אל הגן.
כל זה קרה אחרי שהיא הייתה בטוחה שהיא הולכת לעזוב את העיר הגדולה, לעבור לקיבוץ, לפתוח מקום צנוע בטבע ולהיות ה"ארז קומרובסקי" הבא. בדיוק אז הגיעה הצעה מקבוצת we like you too, אותה קבוצה שהחזיקה בשעתו את בר א-וין ודא דא ודא, ומחזיקה גם לא מעט עסקי אוכל בתל אביב.
"אחד השותפים לקח אותי לגן הזה, הסתכלתי על המקום והכל הרגיש לי פשוט נכון, הרגשתי שזה מקום שאני יכולה לעשות את מה שאני מאמינה בו".
למה רצית כל כך לברוח מתל אביב?
"כי הרגשתי שלא אצליח פה, בגלל התחרות, בגלל הרצון התמידי להיות טרנדים ורלוונטים לפי קו מסויים שמייחסים לך. יש המון שיכפולים אחד של השני, כמו שקורה בכל מקצוע – מהייטק ועד רפואה - כולם מקבלים השראה מכולם. אולי זה גם היה מפחד. המקום הזה הוא מקום לא קונבנציונלי, משהו בחיבור לגינה שבחוץ, הוייב האירופאי והפראי וכל העצים מסביב, זה הרגיש לי טוב. לראשונה אני שותפה בעלת מניות, יחד עם דביר אמסלם, מנהל שעבד שנים רבות בקבוצת טאיזו ובסרפינה. אנחנו מנהלים את המקום, והקבוצה מתפנה לנהל את שאר המקומות שלהם".
8 צפייה בגלריה
דנה-לי ברמן, גן השקמים: "הוייב האירופאי והפראי וכל העצים מסביב, הרגישו לי טוב"
(צילום: ריאן)
אז מה זה בדיוק - מסעדה, בית קפה, בר יין?
"זה לא בר יין וזו לא מסעדה, אבל זה המקום הטעים הזה שאפשר לשבת בו ולאכול משהו טוב לצד אלכוהול. הרבה יקראו לזה בר יין כי יש מנות קטנות ואווירה של בר. אני רוצה שזה יהיה כמו באירופה, כשאת אוכלת צלחת מושלמת עם כוס ין קליל ובסוף זה גם במחיר נגיש. אפשר לעשות פה דייט על עקבים אבל גם אפשר לשבת כאן בכפכפים בדרך חזרה מהים. אעיז ואומר שלראשונה בחיים יש לי יד ושפה שמושפעות מקלאסיות צרפתיות ומצפון איטליה – פיאמונטה וגם אמיליה רומנה. יש בתפריט אוכל מדרום צרפת ומצרפת, כמו פטה און קרוט. זה לא מקום לחגוג בו יומולדת, אלא מקום לשבת בו באוורה קלילה".
אבל יחד עם כל המנות הצרפתיות והאיטלקיות שמעתי שעושים במטבח טסט למנות של סבתא שלך.
"האוכל הדרום אפריקאי מאוד בריטי אז יהיה בתפריט גם פאי מבצק עלים שבתוכו בשר מפורק, וגם מנה של בריסקט עם חמוצים על אפונה, חמאה ומח עצם בצד. יהיו גם גבינות איטלקיות, גלידות שנייצר במקום וגם את הדבר החדש – גרניטה טעימה של פיסטוק. כמובן שיהיו גם בצקים וקינוחים. מאיה אחותי החלימה והיא עושה את הגרפיקה ואת הברנדינג למקום, כולל לוגו וסינרים לטבחים".
אז זה גם קצת כמו סגירת מעגל לך ולאחותך.
"שתינו במקום הכי טוב שהיינו בו בחיים, אני בהיריון ואני מרגישה שהכל קורה. היום כשתראי את אחותי לא תחשבי שאי פעם הייתה בכלל בעייה, היום היא יכולה ללמד את כולנו על חיים בריאים ומאוזנים".
ועכשיו יש לך מטבח שכולו טבחיות, זה בטח לא במקרה.
"גדלתי בדרום אפריקה בשיא האפטרטהייד כשהיו אוטובוסים לשחורים וללבנים. הכל היה אצלנו שווה בבית, ואני לא מבינה גזענות, עד היום. כשעבדתי בבר א-וין היה לי צוות שכולו נשים – מנהלת מטבח, סו-שפית. חוץ משתי נשים שעבדו איתי אז במטבח – כולן עזבו את המקצוע כי לא היה להן כוח יותר למלחמה התמידית שבה את צריכה להוכיח את עצמך יותר מהגברים. במהלך הקריירה גם חוויתי החפצה והטרדות, מישהו אחר לי פעם שאני סתם עוד זונה שקיבלה מטבח לנהל. אני רוצה שהטבחיות והטבחים שלי יעשו את מה שהם אוהבים לעשות.
"כשניהלתי מטבח הייתי מסתכלת על טבחים ואומרת לעצמי למה הם מרוויחים שני שקלים לשעה יותר מהטבחית? וזה רק כי הם דרשו והיא לא. האחריות שלי כמנהלת לדאוג שזה לא יקרה. את יודעת כמה זלזול קיבלתי במטבחים רק כי אני אישה בלונדינית? כל היום גברים רצו רק 'להסביר לי'. השתכרתי גרושים והרבה פחות מהגברים האחרים במטבח, כי לא העזתי לבקש יותר. חלק מהסיבה שהיה לי חשוב להיות בעלת עסק זה ליצור מקום פרנסה שיוויוני לנשים, וסביבת עבודה מכילה, דוחפת ומחבקת. בגן השקמים יש לי חמש טבחיות וטבח אחד".
לסיום אני חייבת לשאול, איך פותחים מקום בהיריון מתקדם?
"אני הראשונה שתמיד אמרה שאנחנו יכולות לעשות הכל, וגם יש שפיות שמוכיחות שזה אפשרי. מספיק כבר עם אי אפשר. אני אעשה הכל להוכיח שאפשר להיות שפית ואמא, ולעשות את זה טוב. אני מתכננת אחרי הלידה לעשות סרוויס עם הבת שלי עלי, ואף אחד לא יגיד שאני אימא לא טובה או בעלת עסק לא טובה. כל מי ששמע על התוכנית שלי אמר שאני חיה בסרט ושזה בלתי אפשרי. נחיה ונראה".
